החוויה של שינוי מהותי במדיום אמנותי יכולה להיות מאוד מסעירה. צפיתי בסרטים רבים בחיי אבל לא חוויתי זאת באולם קולנוע יותר ממספר ספור של פעמים. למרות שהמילים הבאות מוקדשות לציון 30 שנה ל"ספרות זולה", כוונתי דווקא ל"כלבי אשמורת", סרט הביכורים של קוונטין טרנטינו שיצא שנתיים קודם לכן.
"ספרות זולה" - טריילר
(קרדיט: Miramax)
חובבי קולנוע צעירים שמעו על "כלבי אשמורת" כשעורר הדים בהקרנות בפסטיבלים ברחבי העולם. הם גדשו את האולם הקטן של קולנוע דיזינגוף המנוח בקומה 1- בדיזנגוף סנטר, בהקרנה המסחרית הראשונה. גם אני הייתי שם ביניהם בשורה 3 באמצע. שבע וחצי דקות לתוך "כלבי אשמורת", לאחר שחבורת הגברים עם החליפות הזולות והעניבות כבר הספיקה לנתח את "כמו בתולה" של מדונה ולהתווכח על מדיניות הטיפים למלצריות, הכתה בי ההכרה שנולד יוצר עבור הדור שלי; דור שהייתה לו נגישות חסרת תקדים לסרטים בערוצי כבלים ובקלטות וידאו, ושראה בילדותו כל כך הרבה סרטים (רבים מהם לא היו זוכים לאישור של אף הורה שפוי), עד שנדמה היה כי כל עולמו עוצב משכבות על גבי שכבות של רגעים קולנועיים: משפטים ומחוות גוף, ברוטליות מחוספסת והברקות סגנוניות.
"כלבי אשמורת" נעשה בתקציב זעיר, ולמרות שכמעט ושילש את הכנסותיו הוא היה הצלחה כלכלית מאוד קטנה. שנתיים אחר כך "ספרות זולה" יהפוך את השם "טרנטינו" למותג ולבמאי המשפיע ביותר של יוצרי דור ה-X (קרי, ילידי 1961-1980). לא היה זה הסרט שמסמן את העלייה של יוצרי דור ה-X - אין זו הזכייה הראשונה של מי מהם בדקל הזהב, או ההצלחה הכלכלית הראשונה (הכבוד שמור, בשני המקרים, לסטיבן סודרברג ול"סקס שקרים ווידאוטייפ" מ-1989). אבל כ"סרט עצמאי" למחצה, תוצר של אולפני מירמקס שהיו עדיין קטנים, "ספרות זולה" היה הצלחה בסדר גודל חדש - בתקציב של 8 מיליון דולר, ועם הכנסות של 213 מיליון (כ-450 מיליון בערכי 2024). אך ההצלחה הכלכלית היא חלק קטן מאוד מהסיפור. מה שחשוב הוא שטרנטינו הפך בסרט זה לרוקסטאר של גיקיות קולנועית, לאלביס שלוקח וממזג השפעות קודמות בתחום האמנות שלו, ומעצב מהן דבר שמשנה את התרבות.
גם מי שלא מכיר בגדולת "ספרות זולה" – ואני מכיר כמה עופות מוזרים שכאלו (כמה מחברי הטובים וכו') - לא יוכל להתכחש להשפעתו יוצאת הדופן של הסרט על יצירה קולנועית וטלוויזיונית. כמעט כל אספקט של השפעות אלו יכול להיות משויך לסרטים ולבמאים שמהם טרנטינו עצמו שואב השראה ויוצר ביניהם סינתזה חדשה. קומבינציה פרדוקסלית של קולנוע פוסט-מודרני שבו הכל מוכר לחלוטין וגם חדשני באופן מסעיר. כמו תיק המסמכים המסתורי של מרסלוס וואלס (וינג ריימס), שעם פתיחתו אור מסתורי מאיר פנים המומות, כך יוצרים רבים הוקסמו מאספקטים שונים של הסרט והדהדו אותם בעבודותיהם. אלו מהם שהתיימרו להעתיק את כל המכלול לא השיגו יותר מאשר חיקוי רדוד של הקומבינציה שהציע טרנטינו. אחרים הדגישו אספקטים מסוימים של "ספרות זולה" ובכך הדהדו בעצמם את מקורות השפעה הקודמים לסרט זה. בסופו של דבר תיק המסמכים של מרסלוס, שהפך למקור לא אכזב לשלל תיאוריות, הוא רק מקגאפין (מכשיר עלילתי המקדם את העלילה אך נעדר רלוונטיות לסיפור עצמו); אביזר תפאורה זול עם מנורה פשוטה שהאירה מתוכו; ריפרור לטקסט קודם (מותחן הנואר Kiss Me Deadly של רוברט אולדריץ' מ-1955) שמניע עלילת סרט שבעצמו, כך נדמה, הצליח להתניע מחדש את כל הקולנוע האמריקני.
חקיינים מוצלחים, וחקיינים מוצלחים פחות
בין 1960 ל-1967 הבמאי ז'אן-לוק גודאר טלטל את הקולנוע בחדשנותו הסגנונית, בהעזה הרעיונית, ובביקורת פוליטית שהלכה והקצינה ככול שמאי 68 הלך והתקרב. טרנטינו שאב ממנו לא מעט השראה – ולא בכדי קרא לחברת ההפקה שלו A Band Apart Films על שם "חבורה נפרדת" (Bande à part), סרטו של גודאר מ-1964. בסרט, שיש לו זיקה רוחנית לקולנוע של טרנטינו, שלושה צעירים משועממים, שני גברים ואישה, מבצעים שוד כושל באקט של אדישות קיומית. "פאמפקין" ו"האני באני", רק 30 שנה קודם. שני היוצרים הנכיחו דימויים של תרבות פופ בסרטיהם, ודמויותיהם חיו ודיברו בשפה של תרבות זו. אך, בשונה מגודאר, טרנטינו של "ספרות זולה" עשה זאת ללא ממד נלווה של ביקורת פוליטית. במקום זאת הוא ליקט וערך עלילות נואר ארכיטיפיות – "הגנגסטר ואשת הבוס", "המתאגרף המזדקן שמוכר קרב", "הפעולה הקרימינלית שמסתבכת", ועיצב אותם מחדש באופן שפועל בו זמנית כבידור רב-תפניות, וכהרהור על עלילות אלו כמלכודות אקזיסטנציאליסטיות. "מוזיאון שעווה עם דופק", שממנו לא כל הדמויות מצליחות להימלט.
מבחינת תעשיית הקולנוע, ההצלחה של הסרט, ובעיקר המוג'ו שלו, עוררו את מודעותם של האולפנים הגדולים לפוטנציאל של קולנוע עצמאי. כמו לקיחה של אמפטמינים, להכרה זו הייתה השפעה ממריצה בטווח הקצר, בנכונות הגוברת של אולפנים להשקיע בסרטים בעלי דפוסים סגנוניים ונרטיביים לא-קונבנציונליים. בטווח הארוך יתכן שלהמרצה זו היו אפקטים שליליים כאשר יוצרים עצמאיים קיבלו הזדמנות לעשות סרטים, אך מצאו עצמם כפופים לתכתיבים של האולפן, ובעיקר לניסיון להפוך אותם ל"טרנטינו נוסף".
הברברנות הטרנטינואית, בעיקר עם ההתבוססות המוחלטת של דמויותיו בתרבות פופ, הפכה לסימן היכר של יוצרים כמו קווין סמית' (שנתקע, מבחינת התפתחותו התרבותית, בגיל 7), או סרטי "טרילוגית הקורנטו" של אדגר רייט. אך המבנה הנרטיבי הלא-ליניארי של "ספרות זולה" אינו חדש בקולנוע. יוצרים כמו סטנלי קובריק ("השוד"), ניקולס רוג ("שאלה של זמן") וגודאר ("בלש") עשו ניסויים צורניים נועזים הרבה לפניו. אבל טרנטינו הביא חדשנות זו לתוך המולטיפלקסים, והשתמש בה באופן וירטואוזי ביכולתו לעצב חווית "תיבנות לאחור" מסעירה. רוצה לומר, העיף לצופים את השכל כשקלטו בדיעבד את הקשרים בין אירועים בעלילה הלא-ליניארית. הוא היה נקודת המפנה בשיטפון של סרטים שאימצו טקטיקות דומות, ולכן נתפס כמי שהיה מקור השפעה מרכזי עבורם. לכך הייתה השפעה על נכונותם של סרטי ביכורים של במאים דוגמת בריאן סינגר ("החשוד המיידי", 1995), אלחנדרו גונזאלס אינאריטו ("אהבה נושכת", 2000) ואולי אפילו כריסטופר נולאן ("מעקבים", 1998) להשיג אפקטים רגשיים ואינטלקטואלים באמצעות מורכבות נרטיבית.
בשנות ה-90 היו לא מעט ניסיונות לחקות אלמנטים מהפסאדה של "ספרות זולה". הבולטים שבהם היו Things to Do in Denver When You're Dead (גארי פלדר, 1995), "תפוס את שורטי" (בארי זוננפלד, 1995), "שני ימים באל.איי" (ג'ון הרצפלד, 1996), "פניית פרסה" (אוליבר סטון, 1997), "מפגש בגרוס פוינט" (ג'ורג' ארמיטאג', 1997), "סווינגרס" (1996), "גו" (1999) של דאג לימן ו"לצאת נקי" (ג'ונתן גלייזר, 2001). הרשימה המלאה כוללת עשרות סרטים שמרבית יוצריהם באו והלכו ונשכחו מבלי שיצרו דבר משמעותי משל עצמם. יוצא דופן מביניהם הוא גאי ריצ'י שב"לוק סטוק ושני קנים מעשנים" (1998) וברוב סרטיו הבאים, שילב בין גרסה משונמכת של הסטייל הטרנטינואי (השילוב בין הומור מילולי ואלימות, המבנה הנרטיבי הלא-ליניארי) ומסורת סרטי הפשע הבריטיים.
שלושה עשורים לאחר "ספרות זולה" עדיין ניתן לזהות בכל שנה כמה דוגמאות נוספות לסרטים שנוצרו בהשראתו – סרטיו של מרטין מקדונה ("ברוז'", "שבעה פסיכופטים"), "זמנים קשוחים באל רויאל" (דרו גודארד, 2018), או מותחן הפעולה הקומי "רכבת הקליע" (דיוויד ליץ', 2018). אוסקר וויילד מזוהה עם האמירה "חיקוי הוא המחמאה הכנה ביותר שהבינוניות יכולה להעניק לגדולה". טרנטינו הוכיח שגם חיקוי וירטואוזי יכול להיות סוג של גדולה, ובתורו "ספרות זולה" זכה ל"מחמאות כנות" רבות מספור.
