סביר להניח ששלושת חברי פוליס לא שמעו מעולם על "מבצע סבתא", סרט הקאלט של דרור שאול. אך גם מבלי שהתיישבו לראות ולו פריים אחד מתוכו, סטינג, אנדי סאמרס וסטיוארט קופלנד פעלו לאורך הקריירה הקצרה מדי שלהם בדיוק על פי המתכון שהציע קרמבו בסרט ההוא למשחה מוצלח ל-100 מטרים - הם התחילו הכי מהר שהם יכלו, ולאט לאט הם הגבירו. חמשת אלבומי האולפן של הלהקה שהופיעו בין השנים 1983-1978, היו ונותרו אחד מהטור דה פורסים היותר מסעירים בתולדות הרוק.
המסע האולפני של פוליס שהחל לפני 45 שנה היה רצוף שיאים וכמעט חף מנפילות. בדיעבד נדמה שרובו כוון לרגע אחד מופלא שהיווה בדיעבד גם את אקורד הפרידה שלהם - האלבום Synchronicity. התקליט האגדי הזה, שיצא בקיץ 1983, זוכה עכשיו למהדורה מורחבת מאוד ועשירה בתוספות, שחלק לא מובטל מהן בהחלט יצדיקו את זמנו היקר של המאזין, כמו למשל גרסת הדמו של King of Pain.
לא פעם קופסאות חגיגיות שכאלו מנופחות שלא לצורך. זו של Synchronicity יוצאת באיחור אופנתי של שנה, לציון יום הולדתו ה-40 של האלבום. אבל כאן, ולמרות שמדובר במארז שנפרש על פני שישה דיסקים, זה לא המקרה. לצד האלבום המקורי המוגש במיקס חדש ומוצלח, הכולל גם את השיר Murder by Numbers שנעדר מגרסת הוויניל המקורית של האלבום, והופיע רק במהדורה שיצאה בקסטה, ובהמשך בדיסק, יש עוד שפע של הפתעות.
בהמשך המארז תמצאו שלל גרסאות לשירי האלבום, המהוות צוהר לעבודה המזהירה והמאוד לא פשוטה שעשה פה המפיק יו פדהאם. האיש שעבד לאורך האייטיז עם פיל קולינס וג'נסיס, פול מקרטני, קייט בוש, דיוויד בואי, XTC ואלטון ג'ון (רשימה חלקית), ושב בהמשך לשתף פעולה עם סטינג, הצליח מאוד במלאכתו, אולי קצת יותר מדי. שכן למרות המכירות המרשימות של האלבום (שמונה מיליון עותקים ממנו נמכרו רק בארצות הברית), או שמא דווקא בגלל ההצלחה, השלישיה התקשתה להמשיך יחד. חברי פוליס לא הקליטו אלבום נוסף ביחד - לא באולפן ולא בהופעה, וכשלוש שנים לאחר הופעת Synchronicity ומסע ההופעות העצום שאליו הם יצאו בעקבותיו (גם הוא מונצח במארז החדש), הדרכים של שלושת החברים נפרדו, גם מבלי להכריז על פירוק רשמי.
מסיבוב הופעות מתיש - לאולפן בקריביים
טריו הוא הרכב מעט טריקי ברוק - זהו המינימום ההכרחי שאמור לייצר את המקסימום. לרוב, אין קלידים ככלי מוביל, אין גיטרה נוספת לתפקידי סולו או לליווי, וגם הסולן צריך לעשות משהו עם הידיים בזמן שהוא שר, ולא רק לאחוז במיקרופון. פוליס התמודדו עם הצמצום הזה בצורה מזהירה. סטינג מתגלה לאורך אלבומי הלהקה - ובוודאי ב- Synchronicity - כלא פחות מבסיסט-על. קופלנד הציג לאורך שירותו בפוליס מהו קשר עין-יד (ורגל) יעיל, והוא לבטח אחד מהמתופפים האדירים של העת ההיא, וכנראה שגם בכלל. וגם סאמרס - אולי השליש הקצת פחות בולט מבחינת יכולות נגינה וכתיבה בטריו – ידע לספק רגעים יפים עם הגיטרה שלו.
פוליס לא הייתה מופע יחיד של סטינג (שכתב את מרבית החומרים שלה) אלא משולש שווה צלעות שהלך וגדל מאלבום לאלבום. ההתחלה שלהם דווקא לא הייתה מבטיחה, ואלבום הבכורה שלהם Outlandos D'Amour, עשה את צעדיו הראשונים מעט בהיסוס. אך ברגע שאנשים החלו להיחשף לשירים כמו Can't Stand Losing You, So Lonely ובעיקר ל- Roxanne שסטינג כתב לאחר שטייל ברובע החלונות האדומים באמסטרדם, הטריו החל לצבור מומנטום.
זה קרה גם הודות לסאונד המיוחד של ההרכב - שהציע בנוסף לפוסט-פאנק רזה, גם השפעות רגאיי וסקא. הרוק שנוצר בשלהי הסבנטיז וראשית האייטיז ביקש לקרוא תיגר על הסאונד הגדול שאפיין את אמצעו, בתוספת טכניקת נגינה וכתיבה יותר מסעירה מזו שיכלו להציג הרכבי הפאנק הפרועים. פוליס השכילה לבדל את עצמה בתוך ים הלהקות הנהדרות שקמו אז, גם בזכות שתי ההשפעות האלו. לא בכדי, אלבומה השני - שעלה על קודמו במכירות ובשבחים הודות לשירים כ-Message in a Bottle ו-Walking on the Moon - נקרא Reggatta De Blanc ("רגאי לבן").
בראשית האייטיז, מיילס קופנלד, אחיו הגדול של המתופף ומנהל הלהקה, הבין שהפוטנציאל של השלישייה בקושי מומש, והחליט לשלוח אותם למסע הופעות מתיש, שלאחריו ההרכב החל לעבוד על אלבומו הבא - Zenyatta Mondatta . הביקוש העולה לפוליס הכתיב כעת נוהל עבודה מואץ של סיבוב הופעות ארוך, וממנו מעבר היישר לאולפן להקלטת חומרים חדשים ואז שוב יציאה לדרכים. אלבומם הרביעי Ghost in the Machine, שבו החל הקשר שלהם עם פדהאם, כבר הציע כיוון מעט חדש. לא רק בגלל השימוש בסינתיסייזרים, אלא הודות ליעד שבו הוא הוקלט - אולפני AIR שהקים ג'ורג' מרטין באי הבריטי מונטסראט, הנמצא בקריביים.
האלבום הרביעי והמעולה של פוליס, שהצליח יותר מהשלושה שקדמו לו, ובעיקר מסע ההופעות שהתמקד עתה באתרים גדולים (מה שהעלה מחד את ההכנסות ומאידך צמצם את הצורך בהופעות נוספות במקומות קטנים), פינה לחברים זמן שאפשר לכל אחד מהם להתפתח באופן עצמאי. סטינג החל לטפח קריירת משחק, קופלנד הלחין מוזיקה לקולנוע (פסקול הסרט Rumble Fish של פרנסיס פורד קופולה), ולבלט ("המלך ליר"), וסאמרס חבר לרוברט פריפ, מנהיג קינג קרימזון, לטובת אלבום משותף.
סטינג, שבאותם ימים היה מצוי בהליכי פרידה מאשתו הראשונה פרנסיס, בחר להתיישב באחוזה שבג'מייקה, ששימשה בעבר את הסופר איאן פלמינג (האבא של ג'יימס בונד) כדי לכתוב שירים שירכיבו את האלבום הבא של הלהקה. אלא שהשירים האלו שנולדו כניסיון לטיפול במשבר אחד (המשפחתי) יובילו בהמשך לפיצוץ אחר (עם חבריו ללהקה).
חברי פוליס שנחתו באי ניסו לשחזר גם הפעם את מה שעבד עבורם כה טוב ב-Ghost in the Machine. ולמרות שהאולפן והמפיק נותרו זהים, האווירה כבר הייתה אחרת לגמרי. וגם המוזיקה. מינון הרגאיי פחת, ובמקומו שולבה מוזיקת עולם ב-Tea in the Sahara ובעיקר ב-Wrapped Around Your Finger, הסינגל השני מהאלבום ואחד מהשירים היותר אדירים של הלהקה. השימוש הגובר בסינתיים שירת את הקונספט שבנה סטינג לאלבום - לא בכדי צד א' שלו ומתחיל ומסתיים בשיר הנושא שחולק לשני פרקים.
דווקא בשיא ההצלחה חברי פוליס החלו לאבד עניין זה בזה
חברי הלהקה נחתו באי בדצמבר 1982 ושהו בו במשך חודש וחצי כשבמהלך התקופה הוקלטו שירי האלבום. למרות שבאי שהתגלה על ידי קולומבוס ב-1493 נמצא הר געש שבהמשך יתפרץ ויחריב את מחצית האי, המוגדר עד היום כ"איזור האסור", כשפוליס הקליטה שם הלבה היחידה שזרמה הייתה זו שבעבעה בין שלושת חבריה. הפתרון לצמצום המתחים שהלכו וגאו בין השלושה הייתה להקליט את התפקיד של כל אחד מהם בחדר אחר: קופלנד מיקם את מערכת התופים שלו בחדר האוכל ושמר על קשר עם האולפן באמצעות שידור וידאו; סטינג והבס תפסו את חדר הבקרה, וסאמרס והגיטרה שלו היו באולפן עצמו.
פאדהם הסביר שהחלוקה הזו סייעה למקסם את יכולות הנגינה של כל אחד מחברי הטריו. אך הוא הודה גם שלאי הצבתם יחד באותו החלל הייתה גם סיבה חברתית. לסטינג היה הסבר אחר, לפחות אז. הוא טען שלו החברים היו מנגנים באותו החדר, העוצמה של התופים הייתה מכסה על יתר הכלים, והבחירה להפריד ביניהם העניקה לו סאונד מאוזן שאותו הוא ליווה בקלות עם הבס. על הדרך הוא גם סבל פחות מהנוכחות של קופלנד שדם רע החל לזרום ביניהם. הלהקה הקליטה במשך שעות רבות כדי שחבריה יוכלו לבחור את החלקים הטובים ביותר מכל טרק ולערוך אותם יחד (חלק מהגרסאות המוקדמות מחכות לכם במארז החגיגי שיצא כעת). לא בטוח שההפרדה הזו תרמה לשיפור היחסים בתוך ההרכב. במהלך העבודה על השיר Every Breath You Take, שיהפוך בקרוב ללהיט הכי גדול של פוליס, המתח בין סטינג לקופלנד כה גאה עד שפדהאם איים לנטוש את הפרויקט.
למזלנו, פדהאם מצא בעצמו את הכוחות להישאר, ולאחר סיום שלב ההקלטות, הלהקה המריאה לקנדה להשלמת המיקסים לאלבום. זו הייתה תקופה רגועה מעט יותר שכן, בזמן שפדהאם שייף וחידד באולפן את התוצאה, חברי הלהקה יצאו לעשות סקי. בתום כל סשן גלישה שכזה הם חזרו לאולפן וכיוונו את פדהאם באיזו מבין הגרסאות ששמעו עליו לבחור. ההרמוניה הזו הייתה רק למראית עין - ולמעשה בכל פעם ישב עם פדהאם רק עם שליש מההרכב, בעוד שני האחרים גלשו על ההר. באופן קצת מפתיע, פדהאם, שסבל רבות מהמתח שבין השלושה, טען לימים שדווקא הלחץ ההוא תרם לכך שהאלבום נשמע כה טוב.
וכנראה שהוא צודק. מוזר ככל שזה יהיה, Synchronicity נשמע כעבודת מאסטר של טריו מגובש המורכב משלושה אינדיבידואלים, שאיכשהו כל אחד מהם זורח לאורכו בעצמו, אך לא על חשבון חברו. ולמרות שהיה מדובר במאמץ להקתי משותף, חלוקת עבודה לא באמת הייתה שווה. סטינג כתב את מרבית האלבום - קופלנד תרם רק את Miss Gradenko (תקשיבו לתופים שלו שם, ואז תקשיבו להם שוב) וסאמרס אחראי ל-Mother (הרצועה היחידה פה שקצת פוגמת בחבילה הכללית המופלאה, ולא כי היא במשקל המוזיקלי הלא שגרתי של שבעה רבעים, בדומה ל-Money של פינק פלויד). ההצלחה עצומה של האלבום, גרמה לסטינג להבין שהוא יוכל להסתדר בהמשך בכוחות עצמו. בטח לאחר שהשתתף בסרט "חולית" (1984), והפך לרגע גם לכוכב קולנוע.
דווקא בשיא ההצלחה - אחרי סיבוב ההופעות סופר-מכניס ועם אלבום שנמכר היטב וזכה לשבחי המבקרים – חברי פוליס החלו לאבד עניין זה בזה. השלושה אומנם החלו להרהר על חזרה לאולפן במונטסראט לטובת הקלטת אלבום שישי, אך החליטו לדחות את התוכניות למועד מאוחר יותר שלא הגיע. סאמרס חזר לעבוד עם פריפ וסטינג הוציא אלבום בכורה מצליח - The Dream of the Blue Turtles. בקיץ 1986 היה נדמה שאולי זה בכל זאת יקרה ואפילו נקבעו תאריכים, אך רגע לפני שהשלושה נכנסו לאולפן, קופלנד נפצע בעת שנפל מסוס והושבת למשך כמה חודשים.
מאחר שהעבודה על אלבום אולפן חדש נדחתה, פוליס הוציאה בינתיים אוסף להיטים -Every Breath You Take: The Singles - שכיכב בלא מעט מדפי תקליטים ביתיים אצל מתבגרי הימים ההם. אלא שבמקום שהצלחת האוסף תצית מחדש את האש שבערה פעם בין החברים, הוא למעשה היה מתנת הפרידה שלהם לקהל. לימים הודה סאמרס שכל ניסיון שלהם להקליט אלבום נוסף, היה נידון לכישלון, ולפחות לו היה ברור שלסטינג אין שום עניין בכתיבת חומר חדש ללהקה.
ב-2006, 20 שנה אחרי הניסיון הכושל ההוא, חברי פוליס הצליחו לשלב כוחות לטובת סיבוב הופעות שנמשך כשנתיים, ודורג אז גם כשלישי הכי מכניס בהיסטוריה (358 מיליון דולר). סיבוב איחוד נוסף לא היה מאז, אך ההאזנה למהדורה החדשה והמורחבת של Synchronicity - אם תרצו אלבום הגירושין של הלהקה - תגרום לכם להתאהב בטריו האגדי הזה מחדש ש(כמעט) כל מה שהוא עשה היה קסום, ולהתענג על יצירות מופת כ-King of Pain ו-Every Breath You Take, כנראה השיר הכי טוב שסטינג כתב (ויכתוב) בחייו.
