ערב בחירות. המועמד אדיפוס עומד על סף ניצחון מוחץ. זמן רב עבר מאז מותו של ליוס, המנהיג האחרון שהותיר חותם על המדינה, והציבור משווע לנשיא שיעורר מחדש את התקווה ויסלול דרך לעתיד טוב יותר. זו גם משאלתו של אדיפוס, ומול שאלות העיתונאים, שעה קלה לפני ההכרזה על התוצאות, הוא מצהיר כי יפעל לחקר האמת. כדי להוכיח את טוהר כוונותיו הוא אף מצהיר: אתחיל מחקירת עברי שלי. ההכרזה הזו נאיבית, בהתחשב בכך שבאותו ערב עתידה להתגלות האמת שנקברה עמוק בעבר, ואיתה ייחרצו גורלות ויתהפך הסדר המוכר.
3 צפייה בגלריה
עמוס תמם הוא אדיפוס למופת: כריזמטי, בעל נוכחות, מעורר הזדהות, גברי וגם רך, טבעי ונונשלנטי. מתוך "אדיפוס" בתיאטרון הקאמרי
(צילום: רדי רובינשטיין)
אי אלו שנים חלפו מאז המאה החמישית לפני הספירה, עת כתב סופוקלס את הטרגדיה היוונית "אדיפוס המלך", על מלך תבאי שהנבואה חזתה כי ירצח את אביו וישכב עם אמו. קפיצה נוספת למאה ה-20 והנה זיגמונד פרויד מתבסס על סיפורו של אדיפוס כדי להגות את תסביך אדיפוס שהפך לאבחנה שגורה בפסיכואנליזה. המחזה האלמותי שהוא חלק מטרילוגיה הכוללת גם את המחזות "אדיפוס בקולונוס" ו"אנטיגונה" היה לקלאסיקה, ששורשיה הסתעפו על פני הזמן, חצו ארצות ותרבויות. "למדנו את זה בתיכון", אומרת דמותו של קראון בהצגה בתיאטרון הקאמרי, ברגע מודע לעצמו, כשהיא מדפדפת בדפי המחזה המונח על הבמה בכריכתו המוכרת - שחקן שקט שעל סיפור העלילה שלו נבנה עולם חדש ולא בהכרח נאמן למקור. "אדיפוס", בבימויו של עירד רובינשטיין, שכתב הבמאי הבריטי רוברט אייק, הוא עיבוד עכשווי ל"אדיפוס המלך", והוא ממוקם לא בעת העתיקה, כי אם בזירה הפוליטית של המאה ה-21.
הבמה היא מטה הבחירות של המועמד. זירה משרדית ובה מחשבים שבהם פתוחה כרזת הקמפיין של אדיפוס, הקהל מציץ אפילו לשירותים הציבוריים שם, ואל מה שנעשה בהם שכן הקירות שקופים ומגלים הכול. ממעל שעון דיגיטלי, סופר את הדקות לאחור עד להכרזה על לתוצאות - אך עם תום הספירה יתגלו לא רק תוצאות הבחירות, אלא האמת כולה. קיומו של השעון טוען את ההצגה עוד מתחילתה במתח, שמקפיד להיבנות לכל אורכה.
מעניינת ולא מובנת מאליה בכלל היכולת לקחת סיפור עתיק יומין, שהספוילר כבר מובנה בתוכו וסופו ידוע, ולהפוך אותו למותחן. פירוש הדבר שצריך לקרות כאן דבר מה נוסף פרט לעובדות הדרמטיות עצמן כדי להשאיר את הצופה דרוך לקראת הבאות. בעיבוד המודרני של הקאמרי האפקט הזה בהחלט קיים, שומר על הסיפור חי. הציפייה לקחת טרגדיה יוונית ולשמור על אופיה האותנטי היא אולי מוגזמת בימינו בתיאטרון המסחרי, ולכן עדכון הגרסה הוא מבורך.
דמותו המורכבת של אדיפוס כגיבור טראגי (בגילומו של עמוס תמם) מוצגת בכמה רבדים - אדיפוס המנהיג, המועמד לנשיאות, וכן אדיפוס איש המשפחה - האב, הבן ובעיקר - הבעל לאשתו יוקסטה (קרן מור). רעיונות בימויים מוצלחים כמו שליח וולט שמביא למשפחה את האוכל במסיבת הניצחון במטה הבחירות, או האכילה הרגשית של אדיפוס ששואב שאריות נודלס כדי להתמודד עם הלחץ - גורמים לנו להזדהות עם אדיפוס כגבר הטיפוסי וקצת מתוסבך של ימינו על התפר של דור ה-X ל-Y. איש קריירה עסוק שמנסה ללהטט בין עבודה למשפחה ולהיות אבא טוב לילדיו, חוטא בפלירטוט עם המזכירה שלו אבל עדיין מאוהב באשתו, מבקש להנהיג את ארצו ולפעול לעתיד טוב יותר לאזרחיה, ובכלל יש תחושה שהוא פחות או יותר משתדל להיות אדם יחסית טוב בעולם ההישגי ורוויי הפיתויים, גם אם לא תמיד מצליח בכך. זה מה שיוצר אמפתיה גדולה לדמות של אדיפוס - איכויות של מנהיגות, לצד האנושיות, חוסר השלמות, הפגיעות, ומה שנראה בבסיס ככוונות טובות. והנה, אפילו החתירה לטוב לא מצילה אותו מפני העתיד לבוא - או העבר, תלוי איך מסתכלים על זה.
לכתבות נוספות במדור במה:
עמוס תמם הוא אדיפוס למופת: כריזמטי, בעל נוכחות, מעורר הזדהות, גברי וגם רך, טבעי ונונשלנטי. הכימיה שלו עם קרן מור ניכרת והם עוברים טוב מאוד כזוג נשוי עם מורכבויות, אוהב ומאוהב, שתשוקותיו עדיין במותניו. מור היא יוקסטה מכשפת: מינית ואימהית, קצת מאיימת אבל טובה, מייצרת גם ריחוק וגם קרבה, עוצמתית ופגיעה. מרים זוהר בתפקיד האישה שגידלה את אדיפוס: מעוררת יראה ומקרינה עוצמה שקטה, וזו זכות לצפות בה על הבמה. עוד בלטו נעמה שטרית המוכשרת באופן בלתי מתאמץ בתפקיד אנטיגונה ושהם שיינר כליהוק מוצלח לתפקיד קראון, היועץ הפוליטי של אדיפוס. מיכאל כורש כקורין העוזר הנאמן שיוצא לפנסיה, יצחק חזקיה כטירזיאס הנביא העיוור, אבי טרמין, אלון סנדלר, דולב אוחנה ונועה טסה - כולם תרמו את חלקם.
הנוסח העברי של אלי ביז'אווי למחזה הוא בהיר ונגיש אך שזור ברעיונות גבוהים יותר ומנוסחים היטב; הרעיון לצלם צילום חי בקטעים מסוימים, ולהקרין זאת כווידאו לייב על המסך (גיא רומם) הוא הברקת בימוי, ובמיוחד זה עובד בסצנת הפתיחה. התפאורה (שעליה אחראי ערן עצמון) והעזרים על הבמה מלאי סאב-טקסט ורעיונות עיצוביים מקוריים, אם כי השולחן בסצנת הארוחה המשפחתית מבולגן ומסורבל מדי (גם בלגן יכול להיות מסודר), וככלל יש תחושה שהסצנה הזו היא עקב אכילס, ודורשת הידוק נוסף כדי לעמוד בקצב המצופה ממנה.
3 צפייה בגלריה
העיבוד הנוכחי מעביר רעיונות פילוסופיים מעניינים בדרך לא מעיקה. מתוך "אדיפוס" בתיאטרון הקאמרי
(צילום: רדי רובינשטיין)
בתוך המרחב הזה נידון הנושא המרכזי שבו עוסק המחזה: האמת. דווקא בזירה הפוליטית, שבה ערך האמת רחוק מלהתקיים, מצטיירת דמותו של אדיפוס כמי שמתעקש לרדוף אחר האמת ולדבוק בה. זה כמובן מעלה שאלות על כדאיות האמת ובעיקר על מחירה כשהיא עומדת מול ערך האהבה, וגם על יכולתו של אדם לברוח מן הגורל שלו או לשלוט בו.
רידוד מוגזם היה בקלות יכול להפוך הכול לטלנובלה בהשראת סופוקלס, אבל העיבוד הנוכחי מעביר רעיונות פילוסופיים מעניינים בדרך לא מעיקה, בתיבול חדשני, על ידי שחקנים שיודעים את מלאכתם ובקצב שמותאם לדלות הקשב בעת הנוכחית. וזו הצלחה.
