יש משהו מטעה בהצגת האלבום החדש של ביונסה בתור "שבירת שתיקה". אכן אחת מכוכבות הפופ המשפיעות בהיסטוריה לא הוציאה אלבום אולפן במשך שש שנים, אבל במהלכן היא הוציאה שני פרויקטים אישיים (היה גם אלבום נוסף ודי מיותר בדיעבד עם ג'יי זי), שעוזרים להבין כיצד הגענו עד הלום: הראשון הוא Homecoming, המופע המדהים שלה בפסטיבל קואצ'לה 2018, שהיה מחווה לתזמורות קולג' ולווה בדוקו שחשף את המשטר הפסיכי אליו נכנסה אחרי לידת התאומים. הפרויקט השני הוא The Gift, הפסקול לגרסה המחודשת של "מלך האריות", שלווה בסדרת קליפים שהפכו לסרט בפני עצמו בדיסני+.
3 צפייה בגלריה
מתוך קידום האלבום Renaissance
מתוך קידום האלבום Renaissance
מתוך קידום האלבום "רנסנס"
(צילום מסך)
גם המופע וגם הפסקול מייצגים פאזה שניתן לכנות "ביונסה עושה עבודת שורשים". אחרי שחפרה בתהפוכות חייה כאישה בוגרת ואמא טרייה ("ביונסה" מ-2013) וכרעייה שנבגדה לעיני כל העולם (Lemonade מ-2016) וגם המציאה את עצמה כאמנית פוליטית (עם השיר המצוין והחשוב Formation), ביונסה הלכה עוד יותר עמוק (לפחות מבחינת ההשפעות ושיתופי הפעולה) כדי לבסס את המורשת שלה בעידן הפוליטיקה של הזהויות.
לכן הסקרנות לקראת האלבום החדש והשביעי שלה, Renaissance, נובעת גם מהיותה בצומת דרכים משמעותי: השאלה היא לא רק האם ביונסה 2022 היא מכונת להיטים משומנת, אלא איזה סיפור היא תבחר לספר. התשובה, ובכן, מתכתבת עם אחד ההמנונים של עדן בן זקן: אין סיפור. תרקדו.

קלאברית

"רנסנס" נפתח עם I'm That Girl, שבו ביונסה יוצאת בשורה של הכרזות על עצמה ("לא רציתי את הכוח הזה", "אני לא צריכה סמים כדי לעשות דברים משוגעים"), אבל ההצהרה הכי משמעותית היא I'm tweakin, משתדרגת. באלבום הזה הכוונה היא להמצאה של דמות חדשה, כמעט יש מאין: ביונסה הקלאברית. מתברר שכל השנים האלה, הדמות הכי שמורה, מלוטשת ומפולטרת בתעשיית הפופ הסתובבה עם בקבוק מים בין מועדונים והתקרחנה לצלילי טראקים של אגדות האוס וטכנו מדטריוט ושיקגו. Break My Soul, הסינגל המוביל והמעצבן של האלבום ("שחררו את העבודה שלכם", היא מטיפה, וכמובן שהיא גם תדאג לדמי אבטלה), היה האיתות הראשון. האלבום המלא, שמתנגן ברצף כמו סט של די.ג'יי, כבר צועק בכל הכוח: באתי להרים.
3 צפייה בגלריה
עטיפת האלבום "רנסנס"
עטיפת האלבום "רנסנס"
עטיפת האלבום "רנסנס"
כצפוי, אי אפשר לקחת מביונסה את הכריזמה והגמישות האינסופית שטמונים ביכולותיה הווקאליות, וגם ביומרות שלה כאוצרת תרבותית. אם היא רוצה להיות דיוות דיסקו אז היא תהיה דיוות דיסקו ואם בא לה לשחק גם את הזמרת וגם את הראפר במחווה ללהיטי הדאנס של הניינטיז אז היא תקבל אוסקר על הביצוע. בהתאם, קשה לעמוד מנגד כש-Allien Superstar מבצע אינטרפולציה של I'm Too Sexy של Right Said Fred (גם אם טיילור סוויפט חשבה על זה קודם) ונעזר בסימפול של נאום מאת הסופרת האמריקאית ברברה אן טיר. ב-Cuff It היא במצב רוח רטרו בסיוע נייל רוג'רס האגדי, שמצדו לא התרגש ופשוט מחזר את הריף הממכר של Get Lucky של דאפט פאנק. ישן? ישן. עובד? בטח עובד. מהלך דומה מאפיין גם את Virgo's Groove, שיר קיץ קליל כמו קמפרי סודה, וגם אחד מהבודדים באלבום שישתלב בטבעיות בהופעות עם הרפרטואר הישן של ביונסה.

משוחררת בכאילו

אלא שבסופן של שעה ושתי דקות, "רנסנס" הוא שלם שבור למדי, בעיקר בגלל הפער שנוצר בין ביונסה לדור שכבר נושף בעורפה. אם בוחנים את אלבומי הפופ המצטיינים שיצאו בשנים האחרונות, מה שמרתק בהם הוא לאו דווקא חדשנות מוזיקלית קיצונית, אלא אישיות מורכבת, מעניינת ובעיקר חשופה ובמשתמע גם אותנטית. זה הקסם באלבום הבכורה המסעיר של ליל נאס אקס וגם הסיבה ש-Planet Her של דוג'ה קאט הפך ללהיט. גם קארדי בי ומייגן די סטליון חצבו שביל משלהן באמצעות מיומנות פנומנלית ועיסוק פורץ דרך בנשיות ובמיניות. מנגד, הארי סטיילס וטיילור סוויפט למשל, הבינו שהקהל מחפש רמזים לאינטימיות והעניקו לו אותה בנדיבות דרך פרסונה "ביתית" (לא סתם סטיילס קרא לאלבום האחרון שלו "הבית של הארי") או "אמנותית" (סוויפט).
לעומת זאת, ה"רנסנס" של ביונסה מתיימר להשתמש בתרבות המועדונים כדי לבנות את עצמה כאישיות "משוחררת". אולם שחרור אמיתי לא יכול להסתכם בטריקים צפויים ושחוקים (כמו לסמפל את I Feel Love של דונה סאמר בפעם הטריליון) או שימוש במכונות תופים שיזכירו איזה טרפת הייתה באייטיז (כמו ב-America Has A Problem). לא רק שדואה ליפה ובוודאי דה וויקנד עשו את זה טוב יותר; במקרה של ביונסה זה גם לא נשמע אמין במיוחד. זה הדין גם לגבי המאמץ להישמע כבת ברית של תרבות הקאמפ. Cozy, לדוגמה, מראה שגם במזגן המשוכלל של האולפן אפשר להזיע כאילו את עומדת באמצע המדבריות של ערב הסעודית.
3 צפייה בגלריה
קנדריק לאמאר
קנדריק לאמאר
הבין איך עושים את זה נכון. קנדריק לאמאר
(צילום: Santiago Bluguermann/GettyImageIL))
מנגד, בדרך לרחבה ביונסה השאירה את הפוליטיקה בדוכן של שמירת החפצים: ב-Energy, למשל, היא מזכירה את ההפסד של דונלד טראמפ בבחירות ומנחיתה פאנץ' מוצלח על תופעת ה-Karen, קרי נשים לבנות ופריבילגיות שנוטות להזמין משטרה כשאדם שחור לא בא להן טוב בעין. אבל יתר האלבום מרחף בספירות המכונות "העצמה", שאמורות להשתלב עם החירות להשתולל כאילו אף אחד לא מסתכל.
אלא שזאת בדיוק הבעיה: את ביונסה, וכל העיניים עלייך. רק לאחרונה, קנדריק לאמאר הראה איך מתמודדים עם הסיטואציה: פשוט מטיחים את הלב המדמם על השולחן. לביונסה, גם אחרי 20 שנות הישגים היסטוריים, אין עדיין את היכולת להיות נגישה כמו המוזיקה שלה. כשהמרחק הזה ייסגר, אולי אז נדבר על "רנסנס".