יותר מכל, ראה ש"האחרונים מבינינו" – דרמת המתח הפוסט-אפוקליפטית החדשה והמדוברת של HBO (שעלתה פה אתמול, ב', ב-HOT, yes וסלקום tv) – הפתיעה את כולם בכך שהיא לא מחורבנת. כן, הפתיעה: עד כה, עולם משחקי המחשב והקונסולה טרם ראה עיבוד מוצלח באמת ובתמים במדיום הקולנועי, שלא לדבר על המדיום הטלוויזיוני. זאת אומרת, אלא אם חשתם שסרטים כמו "סוניק" ו"אנצ'רטד" הצדיקו את המאמץ, או שסדרות כמו "המכשף" ו"היילו" הם יותר מאשר מוצר בידורי מהנה אך רפה-שכל. והנה, מגיעה סדרת טלוויזיה שמביאה למסך הקטן את אחד מהמשחקים הנחשבים ועטורי השבחים של השנים האחרונות, בעצם, של בכלל - ומה אתם יודעים, גם היא בדרכה להפוך לכזאת. זאת אומרת, נחשבת ועטורת שבחים, אם לשפוט לפי שלל הסופרלטיבים המופנים לכיוונה.
"האחרונים מבינינו" – טריילר
(באדיבות HBO MAX)
אבל אם נביט על "האחרונים מבינינו" בפרמטרים שלא כוללים רק את ההיסטוריה העגומה של עיבודי משחקים, ייתכן שנמצא משהו קצת פחות מרשים. קצת. עדיין יצירה עשירה, קולנועית ומרתקת, אבל במקביל גם אחת ששואבת השראה מאלף יצירות דומות שהגיעו לפניה, ולמרות מיטב מאמציה עדיין לא מצליחה לבדל את עצמה מספיק. אומנם הבעיה עלולה להטריד יותר את מי שצבר קילומטרז' נכבד בז'אנר - ז'אנר הזומבים, אם תהיתם לרגע - ובכל זאת, גם הצופה האקראי יותר עתיד למלמל לעצמו פה ושם, בין השתנקויות לנוכח המחזות המבעיתים והמרהיבים שמספקת הסדרה, "וואלה, מרגיש שכבר ראיתי משהו ממש דומה לזה".
ואולי לא לגמרי פייר לקרוא להם "זומבים", כי הם יותר "נגועים" - נגועים בפטרייה שהשתלטה עליהם, על מיליארדים מהם, והפכה את העולם לעיי חורבות. הניצולים המעטים התאגדו בקהילות שונות ומשונות, רובן נשלטות בעריצות ובאמצעים אלימים, בעוד הנגועים ממשיכים לנוע, להדביק ולקטול. על המוטציות הדוחות של חלק מהנגועים הללו לא נרחיב פה. זה יהרוס את הכיף.
הסיפור של "האחרונים מבינינו", שנאמן עד מאוד לסיפור שמופיע במשחק הפלייסטיישן מ-2013, מתחיל ברגעים האחרונים של העולם כפי שהיה, לפני שהתרגשה עליו האפוקליפסה הפטרייתית, אבל עוד בפרק הפיילוט בן 77 הדקות הוא חוזר לזמן ההווה – 20 שנים אחר כך, כשעל המבריח המחוספס ג'ואל (פדרו פסקל) מוטל לקחת את היתומה המרדנית אלי (בלה רמזי) למסע מסוכן ברחבי ארצות הברית החרבה. לשניהם יש היסטוריה וסודות; הוא לא מרוצה בעליל מהמשימה הניצבת מולו, והיא לא מבינה איך מצאה את עצמה עם השורד הזעוף והשתקן הזה.
המשחק The Last Of Us, שיצא ב-2013, זכה להצלחה עצומה בגלל הסיפור הסוחף שלו, אשר ליווה את ג'ואל ואלי בעודם חוצים את היבשת בשל אירועים שאת טיבם תגלו כשתצפו בסדרה. והסיבה שהסיפור הזה כל כך סוחף - מלבד התיאור המצמרר והמשכנע של ציוויליזציה שהתפרקה ואיבדה את המוסר שלה, את הרחמים ואת התקווה - נעוצה במערכת היחסים שבין צמד גיבוריו המרכזיים. ג'ואל, שמעולם לא החלים מהאובדן הפרטי שזימנה לו האפוקליפסה, מוצא מזור לכאבו ולבדידותו. אלי מוצאת את האב שמעולם לא היה לה. בעולם שחור משחור, החיבה המתפתחת ביניהם, האהבה שמתפתחת, היא קרן אור כובשת.
היא תכבוש גם אתכם - הרבה הודות לפסקל ולרמזי המעולים (שהתגלו שניהם ב"משחקי הכס"). היא פשוט קורנת מחיוניות וקשיחות-נעורים מתוקה, והוא מציג פה וריאציה נוספת לדמות הקשוחה, המתבודדת ובעלת לב-הזהב שהוא מגלם ב"המנדלוריאן". אלי היא הבייבי יודה של ג'ואל, אך פה מגיע גרעפס ראשון בארוחה הנדיבה הזאת: כבר ראיתם את זה ב"המנדלוריאן", או במיליון היצירות הקודמות שבמרכזן מערכת יחסים המתפתחת בין מקצוען מזדקן, בודד ולמוד-סבל, והצעירה (או הצעיר) שעליה פרש חסותו - מ"לאון" והלאה. למזלה של "האחרונים מבינינו", ובדיוק כמו ב"לאון", "המנדלוריאן" ועוד, הזוגיות המתגבשת היא משהו שפשוט אי-אפשר לעמוד בפניו. לא אם יש לך לב.
אבל הלב הזה גם עתיד להישבר במהלך הצפייה ב"האחרונים מבינינו", מכיוון שכאמור, ג'ואל ואלי מתהלכים בעולם מזוויע. כמו בחלק גדול מיצירות הז'אנר, גם פה האימה האמיתית לא נובעת מגדודי האל-מתים (או מתים-פטרייתיים, במקרה הזה) המשחרים לטרף, אפילו אם הם אכן מהזן המהיר שהוצג לתוך הז'אנר לפני שנים, בסגנון "28 שבועות אחרי", "אני האגדה" או "מלחמת העולם Z". לא, האימה האמיתית מגיעה מכיוונם של בני האדם ששרדו את הזוועה הראשונה והקשיחו את ליבם - או סתם נתנו דרור ליצרים האפלים שתמיד היו שם. רוצחים, פסיכופתים, קניבלים – אלה הראשונים שמרימים ראש אחרי שהכול נופל, והסדרה מפגישה את גיבוריה עם רשימת מכולת של הדפוקים האלה ועוד. הרי לשם מה נתכנסנו פה, לראות את ג'ואל ואלי הופכים לחברים במהלך צעידה שלווה דרך נופיו הקסומים של הטבע האמריקני? לא, אנחנו פה בשביל לראות אותם עוברים שבעה מדורי גיהינום במציאות מחרידה שרק זורקת עליהם עוד ועוד.
זה משהו שמעט מחליש את "האחרונים מבינינו", הכניעה המסוימת שלה לפורנו-סבל שנלווה ליצירות מז'אנר הפוסט-אפוקליפסה. יוצריה, קרייג מייזין (יוצרה של "צ'רנוביל" המהוללת) וניל דרוקמן (יוצרו הנערץ של המשחק The Last of Us, וישראלי לשעבר שגדל בהתנחלות בית אריה בשומרון ועבר לארה"ב כשהיה בן 11) יודעים היטב שבסופו של דבר, בשביל זה אנו מגיעים ליצירות ממין זה - בשביל לראות עולם שכמו קרם עור וגידים מציורים של הירונימוס בוש. והם נותנים לנו את זה ביד רחבה: "האחרונים מבינינו" עולה על גדותיה בערים חרבות, עמוסות בגורדי שחקים מתפוררים שהירוק כבר השתלט עליהם; בכנופיות מאיימות ובמאבקים אכזריים לחיים ולמוות; באלימות קשה והתמודדויות נואשות. כל מה שצריך בדרמת פרימיום מודרנית, כזו שמתחרה בשוק צפוף ויודעת מה צריך לתת לצופה כדי שיישאר עמה, יודעת לספק את הסחורה.
אבל זו חרב פיפיות, כי כבר ראינו בקולנוע ובטלוויזיה יצירות דומות - ולא שתיים או שלוש, אלא גדודים. במשחק הפלייסטיישן זה עבד: הסיפור והעולם העמיקו את המשחק עצמו, את המעורבות שלך במתרחש, דווקא בגלל ההיכרות שלך עם הז'אנר. הופ, תראה, עכשיו אתה ממש בתוך הסיטואציות הללו שראית קודם לכן ב"המתים המהלכים", איזה כיף. אבל על המסך הקטן - בלי השלט, בלי ההכרח להשתתף בנעשה, לקבל החלטות ולפעול - "האחרונים מבינינו" נראית הרבה יותר שגרתית. הרבה יותר מוכרת.
והיא פשוט לא מצליחה לנער את זה. "האחרונים מבינינו" מהדהדת יצירות מז'אנר הזומבים וגרורותיו במקום לחצוב לעצמה דרך משלה. "תחנה 11", דרמה פוסט-אפוקליפטית שעלתה על המסכים בשנה שעברה, דווקא הצליחה לחצוב את הדרך הזו - בליריות העדינה שנחה עליה, במבט המהורהר והחומל על הטבע האנושי שהציעה במקום שכה רבים לפניה חגגו על הציניות והחידלון. היא לא נמנעה ממתן דרור לחזון אפל של אחרית הימים, אבל האירה אותו באופן שהפיח חיים חדשים בז'אנר העייף - והדגימה תקווה מרעננת בקץ כל הימים, במקום מנת הניהיליזם הרגילה.
"האחרונים שבינינו" לא רושמת הישג דומה. היא קולנועית לעילא, כאמור, משוחקת מצוין ומלוטשת מהפרט הגדול ביותר (נגיד, גן חיות שצמח בטבורו של כרך סואן לשעבר) ועד לקטן ביותר, בחסות כל המנעמים שנלווים לתקציב עתק. הסיפור שלה סוחף, גם אם כבר ראיתם אותו בשלל סגנונות בעבר, ואת הסחורה החביבה עליכם כצרכני טלוויזיה מודרניים - זוועות, סבל ותעוקה - היא תגיש לכם כיד המלך. אבל היא לא מיוחדת, לא כמו שמנסים לשווק לכם אותה, לא כפי שהיא חושבת שהיא.
