הלב המדמם של מדינה שלמה ריחף מעל התיאטרונטו, פסטיבל הצגות היחיד שמתקיים ביפו העתיקה ויסתיים הערב. "הבטיחו לנו שנשב עם החטופים לסדר, וזה לא קרה. אני מקווה שאולי עד סוף הפסטיבל יקרה נס והם יחזרו", אמרה גילה אלמגור בדברי הפתיחה הקצרצרים שלה, יודעת שאין לתקווה הזאת שום סיכוי להתגשם בזמן הקרוב-רחוק.
גילה אלמגור בפסטיבל תיאטרונטו 2024
(צילום: עודד מזרחי)
חלק גדול מההצגות בפסטיבל נגעו בפצעי מלחמת 7 באוקטובר ובטראומות שלה, מה שנתן גם לפחות טובות שבהן כוח וכנות. שלמה בראבא, אשר גילם בהצגה הקצרה "שבת בבוקר" (של מיכל אהרוני) קיבוצניק בן 85 שמחבלים משתלטים על קיבוצו ב-7 באוקטובר ומחליט להקריב את חייו כדי להציל את משפחתו ששוהה בממ"ד, התקשה להסתיר את התרגשותו. מולו ישבו בני משפחתו של שלמה רון ז"ל, איש קיבוץ נחל עוז, ששימש השראה למחזה: אלמנתו חנה, נכדו ירדן, אחיו וכמה מחבריו לקיבוץ. לחיבוק האמיץ שהעניקה חנה לבראבא על משחקו המרגש התלוו לא מעט דמעות. גם של בראבא, שהודה שכבר מזמן לא התרגש כל כך.
המחזאית והבמאית עדי גרוף כתבה את "יורשת" על הירושה הכבדה שהיא סוחבת על כתפיה: אביה יוסקה גרוף נפל בשבי בספטמבר 1982 ושוחרר בעסקת ג'יבריל, עסקה שבה שוחררו 1,151 אסירים - ביניהם שייח' אחמד יאסין, ממייסדי חמאס - ועוררה שנים ארוכות שאלות על המחיר הכבד ששולם תמורת שחרורו ושחרור שני חיילים נוספים. "יורשת" עוסק במשא הכבד ובתחושות האשם שעדי נושאת כבתו הפוסט טראומטית של אב פוסט טראומטי, במיוחד בימים האלה, שמדינה שלמה מחכה לשחרור 133 חטופים. יעל סדן שגילמה את גרוף הצליחה להעביר בכנות גדולה את משא האשמה הבלתי אפשרי הזה עד שנדמה היה שהיא מספרת את הסיפור הפרטי שלה.
נגבה מאור המוכשרת כתבה את "חבובט", הצגה שעלתה אף היא במסלול ההצגות הקצרות "הקצרנטו" – יוזמה ראויה לציון של ניר שטראוס. "חבובט" הוא הכינוי שנהגה לקרוא למאור חברתה האהובה עדי ויטל-קפלון, שנרצחה בביתה בקיבוץ חולית ב־7 באוקטובר, וילדיה הפעוטים נגב ואשל נחטפו וחזרו בדרך נס מהגבול עם שכנתם. בסיום ההצגה הודתה מאור להוריה של עדי, שנכחו באולם וכיבדו אותה בתשואות ובחיבוקים.
רועי ניק הוא לא רק שחקן מוכשר במיוחד, אלא גם כותב מבטיח. "גפרור צ'לו", מחזה קצר שכתב ושיחק בו (בעז פרנקל ביים), מתרחש בשדה הקרב ומציג את חוסר הוודאות והכאוס של המלחמה לעומת המבנה המאורגן והאלגנטיות של היצירה המוזיקלית. חייו של גפרור נ' תלויים במכשיר הקשר שדרכו הוא מנסה לקבל עזרה, אבל בצד השני מתנגן צ'לו, לא שום סיוע, כשמפקדו מנסה לאתר אותו בעזרת מוזיקה.
עופר גרינברג, שחקן מלא קסם אישי, כתב את Man Up יחד עם לי מסיקה אוחנה (אורן חלפון ביימה), על גיבור מסוג אחר, רחוק מהגיבורים שגדלנו עליו, שגם הוא סובל מפוסט-טראומה. המחזה אמנם נכתב ב-2014, במבצע צוק איתן, אבל ממשיך להיכתב גם היום. "ב-2012 התגייסתי לשריון", הוא אומר. "חברים שלי נתנו לי גג שבועיים עד שאני מתקשר לבכות להם שאני לא רוצה יותר. עמוק בתוך עזה גיליתי שרמבו – אני לא. נשבע לכם שזה היה כל כך מצחיק עד שהחלטתי לכתוב על זה סטנדאפ".
"מוכנה", שכתבה וביימה אליענה מגון בעקבות אירועי אוקטובר 23', כשבן זוגה התגייס למילואים (אפרת ארנון משחקת), מציג בהצלחה את סיפורה של כל אם עברייה. זהו זמן מלחמה, יום הגיוס של הבן הגיע, והרגע ממנו חששה מדי יום במשך 18 שנה מתנקז לכדי בדיקה דקדקנית של הציוד שארז.
כשמירב גרובר נמצאת על הבמה קשה להסיר את העיניים ממנה, במיוחד כשהיא מגלמת בכישרון כמעט לולייני את שמירה אימבר, קריינית מיתולוגית, מורדת בנשמה ואחיינית רחוקה של משורר ההמנון הלאומי "התקווה". המחזה, שכתב יואב גינאי וביים אלון אופיר, מתרחש ביום האחרון של חייה. בעוד כשעה היא תקבל על פי בקשתה טיפול רפואי שיביא למותה. בתוכנית רדיו שהיא מקליטה לפני מותה היא יוצאת למסע בתחנות חייה המרתקות - מילדותה הפרועה בתל אביב של 1950, דרך שירותה הצבאי, קליפורניה של הסיקסטיז וילדי הפרחים, ועד לימיה כקריינית חדשות ומגישת מוזיקה שאף פעם לא היססה לומר בשידור חי את דעתה הנחרצת. בהצגה שבה נכחתי ישבה באולם מור, בתה של אימבר, שהודתה לגרובר, יחד עם הקהל, על שהחזירה לה לשעה וקצת את אמא שלה.
היכולת להתוודות ולדמם בלי להסתיר כלום היא סוד כוחה של ההצגה "לא נורמאלי", שכתב העיתונאי והמחזאי גיא מרוז וביים שלום שמואלוב. ההצגה חושפת באומץ את ההתמודדות שלו עם דיכאון גדול ששיתק אותו לתקופה ארוכה. בגיל 62, ללא התראה מוקדמת, ערב חזרה גנרלית על מחזה חדש שלו – נתקף מרוז בפרנויה קשה ובדיכאון מר. ברור לו שכל העולם התאחד נגדו, ברור לו שמצלמים אותו כל הזמן לטובת תחקיר שיהרוס את חייו, וכל זה בגלל "ציוץ" מיותר שלו על החיים הפוליטיים בישראל. מרוז רחוק מלהיות שחקן, אבל הכנות והאומץ שלו לדבר כמעט על הכול, הם סוד כוחה של ההצגה, וההוכחה שעדיף לפתוח פצעים ולחטט בהם ולא להסתיר אותם. אם ההצגה תוצג בהמשך גם בפני פגועי נפש ולא רק באולמות התיאטרון הרגילים, שני הצדדים ירוויחו מכך.
חלק מההצגות שראיתי מתוך הצגות התחרות בפסטיבל זקוק לדרמטורגיה קפדנית יותר, גם מקצה הקצרצרים (הצגות בנות חמש דקות) שווה בדיקה מחודשת על מהותו, אבל גם אחרי 33 שנות תיאטרונטו אי-אפשר להתעלם מהקסם והכוח שיש בשחקן נטו, שעומד לבד על הבמה ובורא עולמות מרתקים. עובדה, גם בימים שהרוח והמורל שפופים, הקהל הגיע לפסטיבל כמו בשנים הקודמות.
