בגיל 46 יוסף סוויד כבר יודע שאין לו רצון להפוך לאבא בפעם השלישית. לפני שלוש שנים נולדה בתו מישל מאשתו השנייה, עדי שילון. מישל היא אחות לבנו אלכסנדר בן ה-13 שהביא עם אשת התיאטרון יעל רונן, וסוויד מרגיש שגן שעשועים כבר גדול עליו. "כשאתה צעיר, יש לך כוח. אתה מסתובב עם הילד ומשחק איתו בכל דבר. עכשיו אין לי כוח לזה. אני מעדיף לשבת ושמישל תשחק לבד או שאמא שלה הצעירה תשחק איתה, כואב לי כבר הגב להרים אותה, בגלל זה קשה לי לחשוב על עוד ילד".
אמרת פעם שאתה מרגיש רגשי אשמה על זה שאתה בכלל מביא ילדים לעולם.
"הקטע הזה שאנשים מביאים הרבה ילדים לעולם לא ברור לי. מספיק שניים, אחד מכל אחת. גם ככה זה לא פשוט. לא מזמן אלכסנדר אמר לעדי, 'אני באמת לא יודע איך שרדתי עד היום עם הורים כאלה'. הוא צוחק על יעלי ועליי שאנחנו כאלה מעופפים. כשאתה מביא ילד פתאום הפחדים שלך גדולים פי מאה. ההחלטה להביא ילדים היא החלטה לא פשוטה. קודם כל, יש בזה משהו מאוד אגואיסטי. אתה רוצה ילדים? לך תאמץ. יש מלא ילדים שצריכים אבא ואמא ואין להם. אני מאוד מעריץ אנשים שבוחרים לא לחיות במשפחה ולא להביא ילדים. בארץ, אם אתה לא מביא ילדים אז משהו דפוק אצלך. בברלין אין לחץ כזה".
מה עדי אומרת על זה שאתה לא רוצה יותר ילדים?
"היא בינתיים מסופקת במה שיש לה, אז אני מבסוט. אני דואג שאולי בעוד כמה שנים היא תרצה עוד ילדים ואז נראה מה נעשה".
מה שלומה? אני מניח שהיא מודאגת ממצבו של אביה, איש התקשורת דן שילון, שאושפז לאחר שחש ברע לפני כחודש.
"ברור שבהתחלה נבהלנו והיינו מודאגים ממצבו כשהודיעו לנו שהוא בבית חולים. גם לא יכולנו לבוא. אני בדיוק הייתי באמצע עבודה ועדי לא יכולה לטוס לבד עם מישל. כל הקשר עם דן היה טלפוני, אבל מהר מאוד התברר שהוא מרגיש טוב ונרגענו. יצאה איזו הודעה שהוא קיבל שבץ, אבל זה לא היה נכון. עדי מיד פנתה לתקשורת ואמרה, 'חבר'ה, אל תוציאו סתם דברים כאלה, זה מבהיל אנשים'. אז ישר מחקו את זה. אני מת על ההורים של עדי. הם באמת אנשים מדהימים. שניהם אנשים מבריקים. הם מהווים השראה בשבילי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
תשע שנים שיוסף סוויד גר בברלין, לשם עבר בעקבות הקריירה של אשתו הראשונה. הוא אומנם גר עם שילון כעת אבל גם במשפחה המורכבת הזו, אין משקעים. "אני ויעלי שומרים על קשר נהדר", הוא אומר. "אנחנו יותר בוגרים מהאגו שלנו ויודעים להחליט מה טוב בשבילנו. ידענו להתגרש טוב, ויש לנו ילד שאוהב לשמור על כולם יחד. המשכנו לעבוד יחד אחרי שנפרדנו, ויעלי ועדי מסתדרות טוב. בעולם המודרני אנשים מבינים שהמודרניזציה הביאה לסוג חדש של משפחתיות. זאת כבר לא דרמה גדולה שאנשים נפרדים. ההורים שלי לא הסכימו להיפרד המון שנים למרות שהם בכלל לא היה צריכים להתחתן זה עם זה. מבחינתם להתגרש הייתה בושה מאוד גדולה. אני לא רואה שום סיבה לא להסתדר כשאין לכך סיבה".
מה הבנת בעקבות הגירושים מיעלי?
"כשהגעתי לגיל 40 הבנתי שבגיל 30 עדיין לא הייתי מוכן להתחתן. אני שמח שלא התנהגתי אחרת, כי הרווחתי כל כך הרבה מהטעויות שעשיתי. יצאו לי דברים נפלאים. בלי יעלי לא הייתי מגיע לברלין, בלעדיה לא היה לי את אלכסנדר ובלעדיה לא הייתי לומד על עצמי כל כך הרבה דברים. זה לא שמיהרתי להתחתן, פשוט לא הייתי מוכן לזה אז נפשית ופסיכולוגית, ולכן הנישואים שלנו התפרקו, אבל טיפלתי בעצמי".
איך טיפלת?
"הייתי אצל שלושה פסיכולוגים, ובסוף מטפלת קואוצ'רית מאוד עזרה לי להתמודד עם הבעיות. עברתי כמה פסיכולוגים כי עד שאתה מגיע למטפל טוב לוקח זמן. המטפל הראשון היה יותר מומחה להלומי קרב, ושיעממתי אותו בנושא הזוגיות שלי. השנייה הייתה מטעם קופת חולים כי לא היה לי כסף, והיא לא הייתה כל כך מקצועית. השלישי היה חמוד וחשבתי שהוא עזר לי, עד שהבנתי שלא".
המיקום שלכם בברלין עדיין מתאים לך?
"השנתיים הראשונות היו כמו התאהבות במישהו. עיר קוסמופוליטית, מלאה אנשים בכל מיני צבעים, בתי קפה, יש עבודה, החיים זולים בחצי, ואז מתחילה לצוף לאט-לאט אמת נוספת. שהדברים מתחילים להתייקר. לא זול עכשיו בכלל בברלין. אי אפשר למצוא דירות כאן, והמילקי כבר מזמן לא זול. ברלין גם כבר לא נקייה, לפחות חלק ממנה. האנשים בשכונה החדשה שאנחנו גרים בה ממורמרים ולא מחייכים. מישל מסתובבת שם, והיא הכי חברותית בעולם. היא אומרת שלום לכולם במאור פנים, וכולם מסתכלים עליה כאילו מה זה היצור המוזר הזה שנחת עליהם. עדי אומרת, 'אם היינו גרים עכשיו בארץ והיא הייתה פונה לאנשים, היו מדברים איתה כי כולם סחבקים ופה הם מעצבנים'. אם תלך לשכונות מעורבות של אנשים מכל העולם, שם יש יותר כיף חיים ושמחה מאשר במקום שבו אנחנו גרים".
אז מה התוכניות?
"עוד כמה שנים נחפש לנו מקום אחר, באירופה, לגור בו. הייתי רוצה לנסות לחיות באוסטרליה או בקנדה שאבא שלי ואחותי חיים בה, אבל הן רחוקות. אנחנו רוצים מרחק נסיעה קצרה לארץ".
בינתיים הוא מתחזק קריירה יציבה ועובד על כמה פרויקטים חדשים. "אני עובד על סדרה יחד עם אחת מיוצרות הסדרה DARK", הוא אומר. "אנחנו כותבים משהו קומי, ואני מקווה שנסיים אותה. אני ועדי מנסים גם לעשות סדרה שקשורה לעולם המסעדנות בברלין". במקביל הוא משחק בתפקיד הראשי בסדרה "המטרה: מינכן", סדרת דרמה גרמנית-ישראלית, שנוצרה על ידי התסריטאית מיכל אבירם ("מתים לרגע", "להיות איתה", "פאודה") והתסריטאי הגרמני מרטין בנקי ("DARK", "ברלין אלכסנדרפלאץ") ובוימה על ידי זוכה האמי הבינלאומי פיליפ קאדלבאך ("אני כריסטיאנה פ."). הסדרה, שעלתה השבוע ב-HOT, תשודר בימי שלישי ב-HOT HBO, ב-HOT VOD וב-Next TV. "קיבלתי את התפקיד בעבודה קשה", הוא אומר. "הדמות שלי שם דוברת עברית, גרמנית, אנגלית וקצת ערבית, והגרמנית שלי לא ממש טובה".
למה בעבודה קשה?
"אתה חושב תמיד שאתה מספיק מוכר ומספיק הוכחת את עצמך, אבל אז מתברר שאתה צריך בכל פעם להוכיח את עצמך מחדש. וזה עוד תפקיד ראשי, דובר גרמנית".
אתה עוד לא מדבר גרמנית שוטפת?
"אני כבר תשע שנים בגרמניה ואני לא כל כך אוהב את השפה הזאת. אני הולך לקורסים, וכל שנה אני מנסה קורס אחד במקום לעשות כמה יחד ולדעת סוף-סוף גרמנית. דברים שאני לא אוהב אני לא כל כך עושה. פיספסתי הרבה תפקידים בגרמניה בגלל שהגרמנית שלי לא מספיק טובה".
מה ההבדל בין התפקידים שמציעים לך בגרמניה לאלו שמציעים לך בארץ?
"בגרמניה אני לא רק מקבל תפקידים של זרים. התפקיד האחרון ששיחקתי היה תפקיד של מישהו נורדי. לפני זה שיחקתי אנגלי, ועכשיו אני משחק איטלקי. בארץ מזמן לא קרה לי שקיבלתי תפקיד לא של ערבי. מצחיק שאני צריך להגיע לחו"ל כדי לקבל תפקידים כאלה".
מה הסיבה לזה?
"אני לא יודע אם זה תלוי בגוף שידור - רשת, קשת, Hot או yes, ומי מחליט שם. אני רואה כל הזמן שחקנים בטלוויזיה, ואני אומר, התפקיד הזה בקלות היה יכול להיות שלי, אבל הוא לא. אפילו לאודישן לא שולחים אותי הרבה פעמים. אני לא רוצה לדבר על זה יותר מדי. לאנשים כבר נמאס לשמוע אותי מתלונן על זה ועל המצב הפוליטי בארץ. גם לי".
כמה המצב הפוליטי בארץ מדאיג אותך? ההתעצמות של בן גביר, למשל.
"עניינים פוליטיים לא מפחידים אותי. היו בארץ תקופות יותר קשות ומפחידות מבחינה פוליטית גם בלי שום קשר לבן גביר. הכל מתעצם - גם מהבחינה הפוליטית, גם כי יש בארץ פקקים ועצבים וחום מטורף, וגם לחץ כלכלי. אז אתה אומר, בוא נירגע כרגע. העולם הוא מקום גדול, אנשים לא חייבים להישאר איפה שהם נולדו. כרגע מתייחסים לאנשים שעוזבים את ישראל כאל מי שעשה מעשה של בגידה".
היצירה בישראל יותר איכותית מאשר בגרמניה?
"לגמרי. אני חושב שאף גרמני לא היה יכול לכתוב סדרה כמו שמיכל כתבה כי היא חיה בתוך הבלגן הזה - הבלגן שלפעמים נמאס לך ממנו ולפעמים אתה מברך אותו. הפוליטיקה היא לא מה שימנע ממני לחזור לארץ. אני חרד כמו כל בן אדם, לא משנה מאיפה הוא בא, למצבה ולשפיותה של ישראל, אבל הדבר שהכי קשה לי איתו בארץ זה המצב הכלכלי. אני באמת לא מבין איך אנשים קונים דירות. כשאתה מתחיל לגדל משפחה אתה אומר, אני רוצה שבעתיד יהיה לי בית. ואני בא ממשפחה שלא יכולים להשאיר לי גרוש. כל המשפחה שלי זה אנשים שנאבקים על חייהם מבחינה כלכלית".
2 צפייה בגלריה
''בגרמניה אני לא רק מקבל תפקידים של זרים''. סוויד במ''המטרה: מינכן''
(צילום: HOT ו-NEXT TV)
במקביל לתהיות הכלכליות סוויד מוצא את עצמו מהרהר גם בקשר להתבגרות ולמראה. יש לו כמה פתרונות זמניים. "ברגע שאתה עובר גיל מסוים והשיער מתחיל לנשור אתה שואל את עצמך - 'אני עכשיו מתחיל למלא מקומות? אני רוצה עכשיו לעשות השתלת שיער? האם כדאי שאני אלך לחדר כושר? האם אני מרוצה מהכרס הקטנה שנוצרה לי או לא? האם אני צריך לגלח?".
לגלח?
"אתה שואל את עצמך כל מיני שאלות מצחיקות כאלה. פעם אחת באמת גילחתי הכול. אבל לא בגלל שחשבתי שזה יפה לי, אלא בגלל ששיחקתי טרנסג'נדר בסדרה. אני זוכר שנכנסתי לאמבטיה, ואמרתי, מה אגלח? ואז התחלתי לגלח ואני קולט שאני מגלח פתאום את כל הגוף. ישבתי בתוך אמבטיה מלאת מים ושערות, ואחרי שסיימתי נראיתי מוזר מאוד והבנתי שבאיזשהו שלב זה יתחיל להציק לי כי יהיו לי קוצים, אבל באותו רגע שמתי יד על הרגל שלי ואמרתי, יו, איזה נעים זה. ממש כמו רגל של בחורה. זה לא מרגיש כמו רגל שלי. וממש עפתי על עצמי".
גילוי מרענן.
"אני גם חושב למלא את החריצים בלחיים. שאלתי רופא שהייתי אצלו אם אני צריך הרמת עפעפיים והוא אמר שלא. בחיים לא הייתי חושב שאני אשאל שאלות כאלה, והתביישתי בזה ששאלתי. התקשרתי אחרי זה לחבר טוב שלי בארץ, ואמרתי לו, 'אתה בטוח נגד זה', והוא אמר, 'למה נגד? גם אני חשבתי על הרמת עפעפיים'. פתאום אני מתחיל שיחות עם חברים שבחיים לא הייתי מנהל אותן וזה משעשע אותי".
