בכל פעם שאני עצובה שאנחנו מאבדים מישהו לטובת בורא עולם, אני מנסה לדמיין אותו עולה לשמיים. איך שהתחלתי לדמיין את יהונתן גפן עולה לשמיים, התחלתי לחייך. הוא נכנס פנימה עם החיוך הממזרי הזה, מחליף כיפים עם מאיר שלו - עוד נהלליסט שהשתחרר מעול העיגול בשבוע שעבר - קורץ לו ושואל אם הוא כבר נרשם לתורנות רפת, ואם הוא יודע איפה מחזיקים פה את האלכוהול. מאיר יגיד שהוא עוד חדש פה יחסית ואין לו מושג, אבל שישאל את אסי דיין. גפן יוציא צינגלה, ידליק אותה וישאל, 'אז מה עושים פה כל היום? מסתכלים למטה? עוזרים לספור את המפגינים במחאה?'. "אולי אתה מעוניין לפגוש את אלוהים?", ישאל אותו פתאום מלאך רציני שיגיח מאחורי ענן, "לא, תודה", יענה גפן. "לא מאמין בו". "אתה מתכוון לא מאמין בה", יתקן אותו המלאך, ויהונתן גפן יסתכל על מאיר שלו ושניהם יתחילו לצחוק.
סליחה מראש על "המנוח ואני", אין לי אפילו אחד כזה. לא הכרתי אותו אישית וכל מה שידעתי עליו היה מהראיונות, מהספרים, מהטורים, ובעיקר מהשירים והסיפורים לילדים שמתנגנים אצלנו בבית. הוא היה אחד מהראשונים ואולי הבודדים שהבינו אינטואיטיבית איך למזג משלב גבוה בעברית בטקסטים לילדים מבלי שזה יישמע מאולץ. זה לא נגמר במשלב, אגב, זה חלחל ופעפע גם לתוכן. החשד המיידי והמתבקש הוא כמובן שהאיש היה מכשף. שבתכסיס כלשהו היתל בספירלת הזמן והצליח להשאיר את עצמו בילדות, ולכן תמיד ידע איך יראה העולם דרך עיניים של אחד ולא רק ניחש או התיילד, כמו רוב הכותבים לגיל הזה. יכול להיות שהוא היה שייך לדור הזה שמעולם לא הייתה לו ילדות, ולכן תמיד עמד על סיפה ומעולם לא השאיר אותה מאחוריו. "כשאתה כותב אתה לא מחליט מה יהיה שיר לילדים ומה למבוגרים", אמר פעם. "סאטירה ושירי ילדים הם כתיבה די דומה", אמר בריאיון אחר, "אתה שואל שאלות ולא נותן תשובות".
נפרדים מיהונתן גפן - סיקור נרחב:
ככה או ככה הייתה לו הילדותיות הזאת, שתמיד כרתה לו בורות, פליטות פה שגוררות זעם צדקני, שהוא ספק מעד לתוכן ספק התפלש בהן בעונג כמו ילד שמוצא את עצמו בערמת בוץ ולא אכפת לו להתלכלך. תמיד עם הרגל שלופה לבעיטה בדלי. בראיון ב- 2007 ב"ידיעות אחרונות" הוא סיפר איך שכשהתחילו ללמוד את 'הכבש השישה-עשר' בבתי הספר בשנות ה־80, הוא נקרא אל "המפקחת החינוכית הגדולה של ישראל. היא שאלה 'תגיד, מאיפה בא לך הדמיון?', אמרתי לה 'הכל מהנאפס. האיש הירוק זה חוויית חשיש לכל דבר'. אבל אותה ילדותיות שמרה על היצירה שלו מרעננת ומצחיקה וחכמה ונוגעת גם בפעם האלף. והוא עלול היה להיחשב לאחד מאותם כותבים לילדים שבעצם מנסים לנשוא חן בעיני המבוגרים שבמקרה בסביבה, שרוב החידודים שלו עוברים מעל הראש של הקהל הצעיר שלו, אלא שבכתיבה שלו שוכנת אמת אוניברסלית שמדברת גם אליהם.
(יוני רכטר, "הכבש השישה-עשר", NMC)
את הבוטות חסרת הסנטימנטים של המורד הנצחי אפשר היה לאתר גם בסיפורים והשירים לילדים. את חוסר הפחד לנפץ. הוא ידע לנגן על כל הקשת הרגשית, מצד אחד היכולת ההולכת ונכחדת למצוא בכל דבר את המצחיק והאבסורד - באוקיינוס של רצינות תהומית. אבל גם על הקצה השני שלה - הוא לא חשש לקחת ילדים למקומות עצובים או כואבים, גם אם לא היה בזה איזה לקח לחיים, העצמה אישית או אפילו נחמה. סתם כאב, או עצב או קנאה או עגמומיות. להכיר בקיומם בלי לנצל את הסיטואציה בשביל לדחוף עוד איזה מסר חינוכי. ותמיד היה שם עוד רובד שאומר משהו למבוגרים על העולם שאנחנו חיים בו והטיפוסים שמקיפים אותנו, כאילו כתוב בכתב לימון בין השורות של הסיפור המקורי, אבל כזה שגם הילדים מבינים אותו בגוף עוד לפני שהם מבינים אותו בראש.
4 צפייה בגלריה
יכולת מופלאה לייצג את כל אותן הדמויות הלא חינוכיות שמאפשרות לכל ילד להזדהות עם מה שהוא כותב. "ספר שלם על חתול אחד", ספרו של יהונתן גפן
(איור: ג'ודי קראוז, באדיבות כנרת זמורה דביר)
הייתה לו היכולת המופלאה לייצג את הלוזרים, האנדרדוגים וכל אותן דמויות לא חינוכיות שמאפשרות לכל ילד, כולל הילד הפנימי שלי ושלכם, להזדהות עם מה שהוא כותב. שומדי, הארנב הקצת דיכאוני ששום דבר לא עושה עליו רושם, התנשמת חסיה לבקוביץ', שלא סותמת את הפה ואין לה טיפת מודעות עצמית, שאול השועל שהוא יצור די נבזי, ולצידם הילד שהולך ברחוב העירוני ורואה הומלס שלא יוצא לו מהראש, הסיטואציה הזאת שבה מרוב שעמום אתה יורד לריב עם השכן שלך, או דניאל, הילד שנשאר על עץ פיקוס במשך שנה שלמה. הדוד אריה שחזר מהמלחמה והלך לראות את העגלים, או מאיר החתול, שתמיד כשהגיע הקטע בו הוא יושב עם פנינה ושניהם זקנים ומרוטים, הייתי מתחילה לבכות. האפשרות לראות את העולם דרך העיניים שלו הייתה פריווילגיה, ויהונתן גפן הלך לאן שהלך ולקח אותה איתו. נקווה שלפחות ישלח לנו גלויה.
4 צפייה בגלריה
שומדי, הארנב הקצת דיכאוני, שאול השועל קצת נבזי. "סיפורים ושירים שענת אוהבת במיוחד", ספרו של יהונתן גפן
(איור: מיכל בוננו, באדיבות כנרת זמורה דביר)
