"אני שמחה שאביב עשה את הסדרה שלו", אומרת נורית גפן על "שנות הירח", שיצר בנה, המלחין והזמר אביב גפן. "נכון שצפיתי ובכיתי ושזה כואב, ונכון שיהונתן נפגע, אבל אביב עבר שלב, הוציא את כל החרא שהיה לו, וככה זה צריך להיות. מה אעשה, אעצור אותו? אז יש כמה דברים לא נכונים, ויש דברים שבמציאות לא אמרתי ולא עשיתי, אבל אין אמת אחת. זו החוויה שלו, ככה הוא ראה את הדברים ואני לא מפריעה לו. שיוציא הכול, אז מה אם נפגעתי? בהמון דברים נפגעתי", היא אומרת ומחייכת ועיניה הגדולות הבהירות הן שני אגמים עמוקים של כנות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
נפגעת יותר מאשר לפני 25 שנה בארוחת הערב ההיא?
"אז, זה דווקא היה משהו שהרווחתי ממנו, למרות ששירה ואביב הסבירו לי איזו אמא גרועה הייתי, באמצע ארוחת הערב של יום שישי מסביב לשולחן מלא אורחים, אבל לפחות לקחתי נייר ועט ואמרתי להם, 'אוקיי, אני רוצה לכתוב את מה שאתם אומרים ולהשתפר. להיות אמא יותר טובה'".
והשתפרת?
"לא מזמן שירה קנתה לי כוס עם הכיתוב 'אמא טובה דיה'. אז אני מאמינה שכן. טובה דיה זה יפה להגיד עליי".
שירה גפן, הבמאית והכותבת המוכשרת בת 50. אחיה הצעיר, אביב, היוצר, זמר ומלחין, בן 48. נורית, אמא שלהם, אחת הנשים היפות והתוססות של תל־אביב, גם היום כשהיא בת 77 והפינה שלה בטלוויזיה היא קאלט עבור נשים בחצי השני של החיים. ואבא יהונתן גפן, כותב בחסד עליון ועדיין רומנטיקן, למרות שהם גרושים כבר 30 שנה. ויחד הם אחת המשפחות המדוברות ביותר בארץ. ומי שבעיקר אוהבת לדבר על משפחת גפן היא נורית עצמה, שאומרת: "אצלנו מתחת לשטיח הכול מבריק. מאז שהילדים קטנים אמרתי להם: לא מחביאים כלום". אבל היו דווקא דברים שכן החביאה מהם, ולשם עוד נחזור.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בינתיים אנחנו כאן, בשמש החורפית בבית הקפה השכונתי, קרוב לדירתה בצפון הישן של תל־אביב, ומדי פעם עוברים ושבים עוצרים ומשליכים עליה קונפטי של מחמאות שגורם לה להסמיק ולעיתים לדמוע. היא לובשת מעיל מקושקש בגוני אדום־צהוב, שערה הלבן מעטר את פניה כהילת אור, ויש לה המון נושאים לדבר עליהם וכדי שלא תשכח היא מצוידת ברשימה. למשל, מאוד־מאוד חשוב לה לדבר על יחסי כלה־חמות שהם בעיניה בין החשובים ביותר שקיימים.
"כשאביב היה צעיר אמרתי לו 'עוף גוזל', רציתי שהוא יעזוב. כשהילדים עוזבים את הבית ועוברים לידיה של האישה שהם אוהבים, רוב האמהות מתעצבנות, מתפרקות, ולפעמים מנהלות מלחמה עם הכלה, אבל לא אני. אני אומרת לעצמי: אשתו של בני היא זו שבידיה הפקדתי את הילד שלי, את הדבר היקר לי בעולם, ולכן אני מחבקת אותה, את הירח אוריד בשבילה. יש לי והיו לי יחסים מצוינים עם שתי הנשים של אביב, גם עם אילנה וגם עם שני (אילנה ברקוביץ' האקסית המיתולוגית ושני פרידן, רעייתו הנוכחית) ותמיד כשהיו ויכוחים אני תפסתי את הצד של הנשים. אני תמיד איתן, מולו".
עוברות שכנות בכיסאות גלגלים עם המטפלות, ונורית כוכבת השכונה, מברכת את כולן בשלום ומעדכנת אותי: "תכף נדבר על זִקנה, על זה שכבר אסור להזדקן, לא רואים זקנות. אבל קודם בואי נגמור עם האמהות שחושבות שהן יודעות הכול על הילדים שלהן".
והן לא?
"מה פתאום? ברגע שהוא עבר לאישה אחרת, את כבר לא מכירה אותו הכי טוב בעולם. אשתו מכירה אותו הכי טוב בעולם. ובכלל, בשלב הזה הילד שלך הוא כבר איש זר לחלוטין. היום אני לא מכירה את אביב כפי שהכרתי אותו פעם, גם כי אין לנו כל כך זמן לדבר, אני באה לבקר בכל יום שישי אבל זה לא מספיק". גפן לא דופקת חשבון לאיש, וגם את ראשי החיצים המושחזים של לשונה היא לא מקפידה לקטום לפני שהיא נועצת אותם בתודעה, כמו למשל מה שהיא אומרת על ההזדקנות שלנו, או נכון יותר על היעדרה.
"שמת לב שאף אחת לא מזדקנת? לזיקנה יש היום לוק צעיר, חוץ ממני. צריך לקחת אותי כמוצג לסיבוב בבתי ספר, כדי שילדים יראו איך מזדקנים, כי הילדים לא רואים את תהליך ההזדקנות של הסבתות שלהם ולכן הם מבוהלים מהמוות".
תסבירי.
"פעם הילדים ראו את ההזדקנות של סבתא: היא לאט־לאט לא ראתה, לא שמעה, הלכה עם מקל – מתה. אבל עכשיו סבתא בת מאה, עושה סקי, עשו לה ניתוח קטרקט והיא רואה שש־שש יותר טוב מהנכד, וגם שומעת מצוין בזכות מכשירי שמיעה, היא עשתה שיניים חדשות לגמרי אז היא אוכלת לועסת, בולעת, וכמובן אין לה קמטים, ואז יום אחד - היא מתה. והילד שואל: 'אמא, למה סבתא מתה?' והאמא עונה, בצרחות: 'כי היא הייתה בת מאה'".
אז למה הוא מפחד?
"למה? כי מחקנו לו את סימני ההזדקנות והוא נבהל כי אמא שלו נראית יותר זקנה מהסבתא המשופצת שלו והוא פוחד שגם אמא הולכת למות. לאמא הטרודה בענייני היומיום, עוד אין זמן וכסף לכל עבודות השימור האלה, והסבתא כבר אין לה בעל, היא עושה חיים, משפצת את עצמה, יש לה כסף והיא חיה".
הילדים שלך כן רואים אותך בשיער לבן, עם קצת קמטים.
"בחברה שלנו מעלימים את המוות, אבל אני מדברת עם אביב ושירה כל הזמן על הזִקנה ועל המוות שלי. הם לא אוהבים את זה, אבל אין להם ברירה. כי אני צריכה להכין אותם לכך שאמות יום אחד. יש גם תוכנית סדורה לגבי מה לעשות כשאני מתפגרת. כבר עשיתי צוואה וייפוי כוח מתמשך וכתוב בדיוק איזו מטפלת צריך להביא לי ואיזו מוזיקה ישמיעו כשיוציאו אותי שעה ביום לגינה, וכמובן להתקין בבית מצלמות שלא יתעללו בי ומה לעשות איתי אם אהיה דמנטית או על כיסא גלגלים. אני מכוסה מכל הכיוונים, הזִקנה שלי מסודרת וגם מסמך להמתת חסד מילאתי ואמרתי לאביב ושירה שיעזרו לי למות אם לא אזהה אותם. למות כשאת כבר לא מזהה את הילדים שלך? אהיה מאושרת לחלוטין, המוח מחוק ואת לא מוטרדת, אין לך חרדות ופחדים, את לא דואגת יותר לילדים שלך".
את מוטרדת? את נראית סמל השלווה.
"אני כל הזמן מוטרדת, זו העברה בין־דורית הטרדות של אמא שלי עברו אליי ואני כנראה העברתי לילדים כי הם אמרו לי, גם במסגרת אותה רשימה, שלא גידלתי אותם עם ביטחון עצמי. אז שיגידו. בכלל, הורים וילדים הם קומבינציה לא טובה, לא יודעת למה, אבל זה לא עובד. יש אמהות נהדרות והילדים הורגים אותן, ויש אמהות רעות שהילדים אוהבים אותן ויש אמהות כמוני, שלמדו להיות אמא".
אשכרה לקחת שיעורים בלהיות אמא.
"כן. כששירה נולדה, הלכתי לפסיכולוגית ילדים שתלמד אותי. תראי, נולד ילד, את מביאה אותו הביתה, יצור זר לחלוטין, לוקח זמן להכיר אותו, וחוץ מזה, הילד הוא לא שלך, את רק ילדת אותו, אבל הוא לא שלך. הוא של עצמו".
זה הגיל שגורם לך להגיד הכול בלי ברקסים?
"וזה מה שנפלא בגיל", היא צוחקת. "אני כל לילה הולכת לישון בידיעה שלא אקום מחר. יש לי פרפור כרוני בלב, ואני לוקחת כדורים, אבל מי מדברת על זה? אף אחת. רק אני. כל אישה שאני פוגשת - לעולם לא לוקחת כדורים. נשים מסתירות את זה. הן מתביישות. זה לא נורמלי. את יודעת כמה סבל היה נחסך ממני אם כשהייתי צעירה היו מדברים איתנו על זה?"
מה למשל?
"למשל הדבר הזה שאת מתעסקת איתו, גיל המעבר. אצלי גיל המעבר היה נורא ארוך ולא עבר ולא עבר אז הלכתי לרופא ואמרתי לו כמה זמן אני עוד אעבור? עוברת־עוברת־עוברת לא עובר. ועכשיו הבת שלי בגיל המעבר. נכון זה מצחיק? אני מסתכלת עליה, היא התינוקת שלי, עם פנים של תינוקת, מצחיק אותי שהיא בגיל המעבר".
היא בגיל המעבר ואת צוחקת? זה בטוח לגבי האמא טובה דיה שהיא הביאה לך?
"ברור טובה דיה כי לימדתי והכנתי אותה. אמרתי לה, לפני הכול, קודם כל מניפה צמודה איתך בתיק, במעיל, גל החום מגיע ואין לך מושג איפה הוא יתפוס אותך. אני הייתי מנפנפת בכל דבר שהייתי מוצאת, קרטונים, ניירות, בהכול".
גם על הדיכאון שממנו סבלה לאחר הלידה, לפני 50 שנה כששירה רק נולדה, נורית גפן מדברת בפתיחות, עכשיו ובכלל. "הדיכאון התחיל שעה אחרי הלידה והמשיך שנה. ואז עוד לא ידעו מה זה ואני התפרקתי ויהונתן היה אומלל. בכל בוקר הוא קם ומצא אותי בוכה והיה אומר: 'עוד לא קמנו, לא עשיתי כלום, למה את בוכה'. ואמרתי 'אני לא יודעת' והמשכתי לבכות ולבכות, אני נוטה לדיכאונות, זה תורשתי. גם בגיל המעבר לא הפסקתי לבכות ונתנו לי המון הורמונים, וזה לא עזר והרופא אמר לי: 'ברגע שאת מפסיקה לקחת את ההורמונים הזִקנה תקפוץ עליך'".
זה היה לפני כמה, 25 שנה? ומה אמרת לו?
"אמרתי לו שתקפוץ, אני לא רוצה לקחת הורמונים, והוא הזהיר אותי שהליבידו שלי ייחלש ואמרתי לו 'מצידי שימות'. זה שחרור מוחלט. אנשים לא מבינים שברגע שאת לא משועבדת לסקס את משתחררת. מהרגע שהליבידו שלי מת הפסקתי להתאפר ולהתלבש בשביל גברים וכבר לא הייתי צריכה להצחיק ולהבריק בשבילם, אלא רק בשבילי ובשביל החברות שלי, בכלל חברות זה הדבר הכי חשוב בעולם".
לפני 30 שנה נפרדה נורית בפעם השלישית מיהונתן גפן, אבי שני ילדיה. לגפן יש ילדה נוספת, נטאשה, וכולם יחד בקבוצת ווטסאפ משותפת. "ברור שכולנו יחד, נטאשה הבת השלישית של יהונתן, היא כמו ילדה שלי ואני חולה עליה, היא אחות של שירה ואביב, אני ביחסים הכי טובים גם עם אמא שלה. היא בת 26, עובדת במשרד פרסום. אנחנו משפחה: אבא אחד, שתי אמהות, שלושה ילדים".
זה כמו באחד מי יודע. איפה תעשו את הסדר?
צוחקת. מתחילה לשיר. "אנחנו עוד לא יודעים. יהונתן רוצה לנסוע עם נטאשה לנהלל להראות לה סדר במושב, אבל לי אין כוח להשתרך בפקקים עד שם, אבל אולי אסע. התגרשתי מיהונתן, אבל לא מהבת שלו ולא מהאחיות שלו, ואני ביחסים מעולים גם איתו, שומרת עליו רק שיחיה ויהיה בריא ויהיה לו טוב", היא אומרת ומודה שלא תמיד זה היה ככה.
5 צפייה בגלריה
''לא דחפתי את הילדים שלי למצוינות, נתתי להם להיות מי שהם''. נורית גפן וילדיה אביב ושירה
(צילום: ורדי כהנא)
"נכון, לא הייתי אמא מושלמת, בכלל, אמהות מושלמות זה אסון לילדים שלהן, אבל נתתי ליהונתן ולילדים המון אהבה. חיבקתי ונישקתי אותם, והקשבתי להם כל החיים ועד היום, היה גם הרבה הומור בבית".
מה לא היה קל?
"אמרו לי תלדי מהר ילדים, יהיה לך אור בבית, ואני כל כך רציתי חושך. אביב הוא ילד הפתעה, כשהבנתי שאני בהיריון רציתי לעשות הפלה והרופא סירב. ואיזה מזל".
באמת מזל, את יודעת איזו מוזיקה היינו מפסידים בגללך?
"ברור ואני מאושרת שהרופא לא נתן לי להפיל את אביב, אבל הילד לא ישן שלוש שנים. זה משהו תורשתי מהצד של יהונתן".
אני רואה שהכול תורשתי מהצד של יהונתן.
"לא, לא, גם מהצד שלי. העקמת והגיבנת זה ממני, אצל אבא שלי היו דיכאונות, סבתא שלי התאבדה בגיל 50. כל החיים אומרים לך ילדים זה שמחה, אבל רוב הזמן ילדים זה תסכולים ודיכאונות והשפלות. יש ילדים שמשפילים והורגים את האמהות שלהם".
אבל כשהיו קטנים עבדת ימים ארוכים, בכלל לא היית בבית, אני זוכרת אותך ואותי מדברות מהעבודה.
"נכון. אמרו לי את צריכה להישאר בבית ולגדל את הילדים, אבל לי היו כל הזמן מטפלות ואני התעקשתי לא להיות אישה מוחזקת. מגיל 16 הלכתי לעבוד ואני אוהבת לעבוד ומרוויחה כסף ולא צריכה גבר לידי שידאג למזוני, כסותי עונתי, כי רוב הבעלים דואגים לעונתם, ואנחנו הנשים הנשואות, מספיקה לנו עונה פעם בעונה עם הבעל שלנו. בכלל המילה 'בעל' מצחיקה אותי היא צריכה להיעלם מזמן מהעולם. יש למישהו בעלות עליי? הוא בועל אותי? אני לא יכולתי לקרוא ליהונתן בעלי, כי היו לי כמה מאהבים".
והוא ידע?
"גם אני ידעתי על המאהבות שלו. היה לו טעם טוב בנשים, את כולן אהבתי".
אז חייתם בנישואים פתוחים?
"לא. הוא לא ידע על שלי, אבל אני ידעתי על שלו. קודם כל, מי שמתחתנת כבר בחופה צריכים לעמוד לידה המאהב או המאהבת, וליד החתן אותו הדבר. אני התאהבתי בנשים, ואם זה היה קורה היום אז הייתי יכולה לחיות עם אישה. גם על המאהבים שלי לא יכולתי להגיד כלום. באתי לרופא ואמרתי לו 'רע לי בנישואים' והוא אמר 'קחי כדור נגד דיכאון', אבל מה פתאום שאקח כדור שיזיק ויהרוס לי את הכבד אם אני יכולה לקחת מאהב רפואי, כמו גראס רפואי, הוא אורגני, הוא לא נשאר בגוף כמו כדור שמזיק לך, הוא שואל מה שלומי ומחכה לתשובה, ובסוף גם הולך הביתה, שזה הכי חשוב. כדור נגד דיכאון בחיים לא שואל מה שלומי ולעומתם מאהבים זה דבר נפלא, מים גנובים ימתקו. אני ממליצה לנשים נשואות לקחת מאהב רפואי פעמיים בשבוע. זה קשר שצריך להיות סודי לגמרי, חטוף, מהיר, שניכם באים במיטבכם, בלי ילדים ועבודה ובני זוג".
5 צפייה בגלריה
''אני לא יכולתי לקרוא ליהונתן בעלי, כי היו לי כמה מאהבים'', הזוג גפן בצעירותם
(צילום: אלבום פרטי)
והיום את לבד כבר 30 שנה ולא צריכה שאף אחד יראה אותך.
"לא חסר לי אף גבר, אני מאושרת בלבד שלי. אנשים פוחדים להיות לבד ולא מבינים שיש בלבד דברים נפלאים. הרי זוגות שנשואים הרבה שנים מתחילים להיות דומים זה לזה, וסקס מתחיל להיות גילוי עריות, יש הרבה נשים שפתאום בן הזוג שלהן נראה להן כמו אח שלהן. זה לא משהו שאני מתגעגעת אליו".
אז איפה הבעיה?
"יש לי רק בעיה אחת: שאם אני מתפגרת, אף אחד לא יודע, אבל אני כל כך אוהבת את השקט כשאני חוזרת לבית הריק, ולא פוחדת לפגוש את עצמי, בכלל הבנתי שאני לא זוגית".
עוד משהו שקרה בזִקנה, היא אומרת, זה שמנגנון ההפנמה שלה התקלקל. "אני חיה רק את הרגע, וזה טוב מאוד. אני לא צריכה להעמיס על המוח שלי, כל יום זה יום חדש. אם אני קמה וחיה קיבלתי עוד יום ואני מאושרת. אני גם לא מתגעגעת לכלום ולא נוסטלגית ומעניין אותי רק העתיד".
מה את אומרת על אסנת פישמן שמגלמת אותך בסדרה החדשה של אביב?
"אסנת היא שחקנית נהדרת. החלוק שלה הכחול המכוער שהבריח את יהונתן בסוף? זה חלוק שאמא שלי קנתה לי. היא אומנם מגלמת אותי אבל זו סדרה של אביב, לא שלי. תמיד הוא שאל אותי: 'אמא, כל מה שאעשה בחיים, הדברים הכי גרועים, לא תעזבי אותי?' אמרתי לו כן, גם אם זה יהיה הדבר הכי נתעב בעיניי - לא אעזוב אותך".
שזה הרבה יותר חשוב מלבשל לילדים.
"נכון אבל בדור שלנו אמרו לנו לבשל, להיות בבית, אמרו לנו דברים אחרים. לא ראו שאני כל הזמן אוכלת את הילדים שלי בנשיקות ומקשיבה להם באמת, צוחקת איתם, אבל שלחו אותי לבשל. ולא בישלתי. אבל הם לא אכלו רע. יהונתן בישל וגם אמא שלי וסבתא שלי ואני הקשבתי להם ודיברנו על הכול, גם על הדברים הלא־נעימים. אני מאוד פתוחה, זו בעיה וגם מתנה, כי שום דבר אנושי לא זר לי והילדים למדו לקבל את השונה והזר, גם במיניות. כשהגיעו לגיל 16 שאלתי מה הם אוהבים – בנים או בנות ואמרתי להם שילכו עם מה שהם אוהבים ושאני לא רוצה שקר אחד בבית הזה.
"גם אם אביב היה רוצה להיות אישה, הייתי לוקחת אותו לניתוח ועושה ממנו את האישה הכי יפה. אבל גם ידעתי מתי לשחרר, וזה הכי חשוב, כי יש אמהות שלא משחררות את הילדים שלהן והילדים אומללים, כי הם לא יודעים לעשות כלום. אביב ושירה יודעים לעשות הכול – גם לבכות, שגם זה לא מלמדים את הבנים וזה נורא. גבר בוכה כשהוא בטוח בגבריות שלו וזה הכי גברי וסקסי לבכות ומגיל אפס צריך ללמד את הגברים לבכות. זה מראה שכואב לו. תבכה, תוציא את הכאב. תלמד מה זה חמלה. זה בסיסי, זה משחרר".
הדבר הכי חשוב שלמדה על אמהות, היא אומרת, זה שאמא מושלמת זו אמא רעה שנותנת דוגמה רעה, כי אין מושלמות. "אמרתי לילדים: אם אתם פוגשים אנשים מושלמים, תברחו, כי אלה אנשים שהם חולים. תתחברו עם אלה עם המומים והחולשות. גם בחיים לא דחפתי את הילדים שלי למצוינות, נתתי להם להיות מי שהם".
והם אחים טובים, שירה ואביב?
"מאוד. אמרתי להם: חסר להם שלא תהיו אחים טובים ושאף אחד לא יסכסך ביניכם, אתם רק שניים, יום אחד לא אהיה פה תשמרו זה על זה".
עכשיו הבחורה הצעירה שיושבת בשולחן הצמוד בבית הקפה קמה בסערה ממקומה ונעמדת מול נורית. "לקח לי זמן להבין אבל התחברו לי החוטים. אני יושבת פה ולא יכולתי לנתק את האוזן מהשיחה שלכן. יש מקום מסודר שבו אפשר לשמוע אותך מדברת?" נורית דומעת ומסמיקה, ואני מפנה את הבחורה לפינה של גפן אצל "גלית ואילנית" בטלוויזיה.
"זה דברי חוכמה שאני רוצה לשמוע עוד. אני כבר שעתיים לא מצליחה לעבוד רק להקשיב לך", מוסיפה הצעירה ופניה של גפן נעשות עוד יותר חלקות ועוד יותר מוארות, אבל היא דוחה את קביעתי שהיא אישה יפה. "מגיל 12 יש לי גיבנת שבגללה עברתי ניתוח ושכבתי חצי שנה בגבס, עד גיל 20 אי־אפשר היה לגעת בי, שכבתי בגבס כלואה בגוף ובנשמה והביטחון העצמי שלי היה על הרצפה".
ממש כמו עם זוגיות, גם על יחסים עם חברותיה הטובות היא לא יודעת לשמור, אומרת נורית, והן אלה שמתקשרות ומתחזקות את הקשר למשל – ג'וזי כץ, תמרה יובל ג'ונס, שושיק שני ("את צריכה לראות איך היא נראית בגיל 87"), ואחרות, שנפגשות מדי כמה זמן ומדברות על הכול. כי נשים, היא אומרת חייבות לתמוך זו בזו וחייבות גם לכלכל את עצמן ומגיל מאוד צעיר כבר להתחיל לחסוך לפנסיה, כדי להיות עצמאיות כלכלית כמו שאמא שלה לימדה אותה, "לא להיות אישה מוחזקת. אז יש לי קצבת ביטוח לאומי ויש לי ביטוח מנהלים שעשו לי כשעבדתי כמפיקה באולפני הרצליה וזה מציל אותי היום, ואני מקבלת גם מעט כסף על הפינה בטלוויזיה".
התמכרתי לפינה שלך. למשל כשסיפרת איך היית בהופעה של אביב ושרו לו שם 'אביב ההומו, אביב הבן זונה', ואת מצטרפת ושרה איתם, אבל בשידור שמו פיפס על המילה זונה.
"מה הבעיה עם המילה זונה? הפוליטיקלי קורקט הורג אותנו. כשאני מדברת עם הנכדים שלי, אני אומרת 'זין' ולא בולבול ולא פוספוס. הסברתי לשלושתם (לב של אתגר ושירה, ודילן ואליוט של שני ואביב) שזי"ן זו אות באל"ף־בי"ת ושזה כלי מלחמה כלי זין וזה איבר גוף וזו לא מילה גסה. ברגע שמגיל קטן מלמדים אותם את זה, הכול בסדר. וגם הכנסתי לשלושתם לראש שהכול בסדר אם פתאום יתאהבו בילדה או בילד, שמתי להם לק מגיל אפס, איפרתי אותם עם אודם".
חוץ מאשר פוליטיקלי קורקט, גם שכתוב ההיסטוריה מעצבן אותה מאוד, "ובעיקר אני נגד תרבות הביטול. מה זה מה פתאום אתם מורידים את הפסלים של אסד ומשכתבים את ההיסטוריה? להפך, שימו שלט ענק 'אסד היה צורר והרג המון אנשים', ולמה להוריד את הפסל של קצב מבית הנשיא, למה לא לכתוב עליו שקצב היה נשיא אנס שישב בבית סוהר. אני גם נגד להמשיך להעניש אנשים שפשעו", היא אומרת.
מה, כמו איבגי?
"כן. אני לא שופטת, יש אנשי מקצוע שהחליטו להוריד לו שליש אחרי שהוא ישב, הוא עדיין אסיר בשחרור הוא עושה עבודות שירות והולך לטיפולים".
אז מעכשיו הוא צריך לקבל תפקידים?
"כן, כי זה המקצוע שלו והוא שחקן נהדר, ואם הוא ישתתף בסרט לא מכריחים אותך לצפות בו. את לא רוצה, אל תקני כרטיס, תעבירי ערוץ. הוא ממילא יסתובב עם אות קין בגודל של רמזור על המצח, אז את העונש שלו הוא כבר קיבל, אבל הוא שחקן אדיר. אני חולה על המשחק שלו".
ואת יכולה להפריד בין המשחק לבין המעשים?
"כן".
"את מספר אחת אין עלייך", עוצר לידנו בבית הקפה גבר צעיר ומחמיא לה ונורית שוב מסמיקה וצוחקת. "עוד שלוש שנים אני בת 80", היא מחייכת. "והיום אני שמחה בחלקי ויש אנשים שלא יודעים לשמוח בחלקם. מגיל אפס חינכו אותי בבית, 'לעולם אל תקנאי באנשים אחרים, כי לכל אחד יש את החבילה שלו'".
יש לך חלומות?
"מה אני צריכה חלומות, אני חיה את החלום. יש לי הכול. יש לי יותר ממה שיש לבזוס, לביל גייטס ולאילון מאסק יחד. אני כל הזמן אומרת 'אני הכי עשירה בעולם', כי לזאת חסר שמלה ולהוא נעליים וחגורה וההיא צריכה לנסוע ואז לנסוע שוב. בעצם נשאר לי חלום אחד: לטוס בספינה שוברת קרח לקוטב לראות טבע בלי אנשים. אני שונאת שופינג וחנויות. אבל טיול על שוברת קרח עולה 60 אלף שקל ומאיפה אביא סכום כזה? אני צריכה את זה לפיליפינית".
