שני קולנוענים, גבר ואישה, בני זוג, מגיעים לאי השוודי פארו, המוכר בזכות היותו מקום מגוריו של הבמאי המהולל אינגמר ברגמן, במטרה לעבוד שם על הפרויקט הבא של כל אחד מהם. זה נדמה כמו קלישאה של סרט אמנותי, אבל "האי של ברגמן" (Bergman Island), סרטה של מיה הנסן לאב, מתייחס לסיטואציה בלי שמץ של מודעות עצמית. זהו "סרט אמנותי" המכיל כבקליפת אגוז כל מה שסרט המתויג ככזה אמור להיות.
האי של ברגמן טריילר
הסרט, שהוצג במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן האחרון, דווקא מתחיל בנקודת מוצא מבטיחה. הגבר (טים רות'), במאי מפורסם, וזוגתו (ויקי קריפס) העמלה על תסריט חדש, משתכנים באחד מבתיו של ברגמן באי – אותו בית שבחדר השינה שלו צולמו סצינות מתוך "תמונות מחיי נישואין" (1973), "הסרט שגרם למיליוני אנשים בעולם להתגרש", כפי שמכריזות, באופן לא לגמרי מבוסס, כמה מהדמויות פה. לא בטוח שזה החדר שבני זוג מאושרים לכאורה היו רוצים להתארח בו, ואכן חיוך מסוים מלווה את כניסתם אל הבית שבו, ובחדר העבודה הנשקף ממנו וממוקם בטחנת רוח, הם אמורים לעבוד באינטנסיביות.
האם נוכחותו הערטילאית של ברגמן תהווה להם מכשול או השראה? האם זהו רעיון טוב להסב אל אותו שולחן כתיבה ששימש את גדול יוצרי הקולנוע בכל הזמנים? האם לעובדה שהבית מצויד בחדר הקרנה ובעותקי 35 מ"מ של סרטי ברגמן אמורה להיות איזושהי משמעות? בני הזוג, אגב, מתפשרים בסוף על צפייה ב"זעקות ולחישות" מ-1972. והאם אין קלישאה גדולה יותר מאשר להפגיש בין התסריטאית החשה עצמה בודדה ובין סטודנט לקולנוע שהוא, ניחשתם נכון, קלישאה של סטודנט לקולנוע?
הבמאית מיה הנסן לאב הצרפתייה היא אחד השמות היותר חמים בסצינת הפסטיבלים הבינלאומיים, בזכות סרטים כמו "עדן" (2014) ו"העתיד לבוא" (2016). הראשון על די ג'יי צעיר שנסחף למערבולת לילית של סקס וסמים (הסיפור מבוסס על חייו של אחיה), והשני, שגם זיכה אותה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין, מספר על מורה לפילוסופיה, בגילומה של איזבל הופר, החווה משבר אישי שמאלץ אותה לבחון את הקשר בין רעיונות מופשטים וחיים. סרטה הנוכחי, השביעי במספר, מבקש אף הוא להרהר בזיקה שבין אבסטרקטי וקונקרטי, אמן ואדם.
אזכורם השב וחוזר של ברגמן וסרטיו אמור להעניק לסרט את המעטה האמנותי שלו. אבל הנסן לאב מתקשה לזהות אפילו שמץ של אירוניה שיגאל את סרטה מהרצינות התהומית שבה הוא מתרחש – מה שגורם לו להיראות כמו פרודיה על סרטי ברגמן. "האי של ברגמן" אומר את הדברים הכי צפויים על אמנות ויצירה, כמו גם את התובנות הכי מוכרות על האמן הנשגב שהיה ידוע כאיש משפחה מזופת. באופן משונה או שלא האישה פוגשת על האי את שלושת תושביו היחידים שמעולם לא שמעו על האוצר הלאומי שהתגורר בו. לרגע שוב עולה חיוך על שפתותינו.
כסרט המיועד למי שמעולם לא ביקרו בפארו, "האי של ברגמן" מספק את הסחורה. הוא כולל אפילו סיור תיירותי, שכמסתבר קיים במציאות, בין אתרי הצילום של סרטי ברגמן – אלה כוללים את "פרסונה", "בושה" ו"מבעד לזכוכית האפלה" – שנקרא ספארי ברגמן. ישנם מעט מאוד סרטים שהצפייה בהם גורמת לך לפנות לאתר תכנון החופשה המושלמת טריפ אדוויזר. "האי של ברגמן" הוא אחד מהם.
בחלקו השני של הסרט, האישה שהיא היוצרת המהוססת מבין השניים, מספרת לבן זוגה את סיפור הסרט שאותו היא כותבת (הנסן לאב ביססה את מערכת היחסים ביניהם על קשר בן 15 שנה שהיה לה עם הבמאי אוליביה אסיאס). כלל אצבע הוא, שמעבר אל סיפור-בתוך-סיפור הוא תכסיס של סרטים בעלי יומרה אמנותית לבסס אחת כזאת, והמקרה שלפנינו אינו יוצא דופן. זהו סיפור שעדיין מחפש את סיומו על במאית אמריקנית (השחקנית מיה ואשיקובסקה מ"אליס בארץ הפלאות") המגיעה לאי לרגל חתונת חברתה, ופוגשת שם את האקס המיתולוגי שלה (אנדרס דנילסן לי הנורווגי), שעל אהבתה אליו היא טרם הצליחה להתגבר. בחלקו השלישי של הסרט מתערבבות הבדיה והמציאות באופן הכי שבלוני שאפשר להעלות על הדעת, רק שהפעם זה קורה בביתו של המאסטרו עצמו, שהפך לספריה.
הסיפור-בתוך-סיפור מעניק ליוצרת הצעירה את הקול הפנימי שהיא כביכול מתקשה להשמיע. ודאי באוזניו של בן זוגה שמאזין לה בחוסר חשק וכנות מובהקים. בסופו של דבר, "האי של ברגמן" הוא סרט שבו כולם מדברים על ברגמן, כולם רוצים להיות ברגמן, וכולנו, הצופים, נורא רוצים להגיע לאי של ברגמן – זה באמת מקום יפהפה ופסטורלי. זו גם הסיבה לשדרוג ציון הסרט כלפי מעלה. בימי קורונה אלה, כשאירופה הולכת ומאדימה, מה יותר מהנה מאשר לסייר, בנוחות אולם הקולנוע, באתרים בהם צילם ברגמן את סרטיו. זה שעל הדרך צריך לצלוח סרט שברגמן לא היה מעלה על דעתו לצלם – זה כבר עניין אחר.
