הסימן שבמקרה / ביום שני בבוקר הופיע סמל החטופים (העין ההפוכה) בשמיים. אנשים שיתפו זה את זה בקריזה. הרי בני אדם רוצים סימנים לטוב, ובטח בעניין החטופים. אולי חזרו? כתב לי מישהו, אולי שוחררו? אחר כך הסתבר שאלה לא סתם אותות משמיים אלא מטוסי חיל אוויר שמפטרלים לתפוס כטב"מים והשאירו "במקרה" שובל לבן. וכיוון שאיש לא יכול היה להוכיח אם ה"במקרה" היה באמת במקרה, נותרנו עם לולאת העין ההפוכה והתפללנו לשובם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
מצב החורף / מה מצב החורף? שאל אותי באותו בוקר מישהו שכל מעייניו נתונים למזג האוויר ומצב עסקת החטופים.
לא בא לך לדעת על מצב המשפט, מצב שר המשפט, היועמ"שית, מצב השופט, החזרה לצפון, אלה שמתקנים והורסים במדינה, או הסרט החדש "הטבעת" של אדיר מילר שכולם אומרים לי שהוא נפלא? לא, הוא עונה, אותי מעניינים רק מצב החטופים ומזג האוויר. אז על החטופים יכולתי נכון ליום שלישי לדווח לו רק מה שלא ידעתי ועל מזג האוויר אמרתי לו שלהרגשתי הסובייקטיבית הקיץ חזר. והסימנים? נהיה חם בבית המשפט, על הבמה, ובלילה בשמיכה.
קורין המופלאה / כל טיפה חסרה של גשם היא עודף הדמעות שיורדות מעינינו. כמו בהופעה האחרונה, לפני שבוע בשישי בצהריים בהיכל התרבות, כששרנו רז שמואלי ואני לזכר קורין אלאל. אני יכול להיכנס לקלישאות, כמו היא הייתה זן נדיר, ולך תחפש באנטארקטיקה אחת כמוה, או להגיד בפשטות שקורין (איזה שם מהמם), שעלתה כילדה מתוניסיה ורצתה להתקבל פה, הפכה לאייקון של שירים מטורפים ביופיים. היא הייתה צנועה ומיטיבה וחייכנית גם ברגעי הסוף ולצערי היא לא הייתה חברה שלי אמנם, אבל היא הייתה חברתנו הגאונה גם ממרחק ולכן מותה קרע את ליבי.
אז המילים נמסו לרז ולי מתחת לפה המתייבש מעוצמת הקיץ העצוב הזה כששרנו בספונטניות את "אין לי ארץ אחרת" של חברי האהוב אהוד מנור שכתב את המילים הנפלאות לשיר. ואני חשבתי, הלוואי הם ייפגשו שם בחסדי שמיים של העולם הבא, שני היוצרים המופלאים האלה, טובי הלב.
ואשר לדמעות / ואשר לדמעות, המטפטפות פה עלינו בלי הכרה. אז לא רק על קורין אלאל בכינו בהיכל התרבות, אלא שוב ושוב על סגן אלוף תומר גרינברג ז"ל מקיבוץ אלמוג בבקעה, במלאת שנה לנפילתו בעזה, שהוריו באו להופעה ושבזמן שדיברתי ושרתי עליו, צעק מישהו באולם "גיבור ישראל". וכל הקהל נעמד ומחא כפיים לזכרו, כנהוג לאחרונה במקומותינו האבלים.
אז מה אנחנו עכשיו? האם מבוגרים ועצובים, צעירים ושמחים או גיבורים וחבולים? וכשאני נתקל בשיר של רומן אייזנברג, משורר פואטי מצחיק וחזק ששם ספרו "מפגרים ועצובים אבל בסדר", אני דולה ממנו את השורה הבאה: "אתה האתה הכי נפלא שיכולת לבקש לעצמך", מה שמתאים לכולנו, שמצד אחד אנחנו הכי אנחנו שיכולנו לבקש לעצמנו ומצד שני די נכאי רוח ממה שעברנו בשנה וחצי הזאת.
אז אין לי המלצות לריפוי כרגע. רק לספר שאנחנו, ששת החברים הטובים, רכשנו למשל השבוע כרטיסים לאיטליה, וזו הפעם הראשונה מאז שבנו מניו יורק לפני המלחמה שאנחנו עומדים לנסוע לטוסקנה (באל על היקרנית). רק שיש שם שבע מעלות כי הקיץ לא חזר לאיטליה.
קוגלה / אז התחושה היא שאצלנו הכל חוזר אלינו שוב. היינו אגרוף ברזל אחרי השביעי ומה עכשיו? האם נחזור לסורנו? האם נפורר את העוגה? וגם איפה איפה איפה איפה העוגה (מטפורה).
מאידך גם הסדרות הישראליות חוזרות אלינו שוב, כמו "טהרן" וכמובן "קוגל" שהיא הקרובה של "שטיסל". על "קוגל" סיפר השבוע במקור ראשון יהונתן אינדורסקי, אחד הכותבים של הסדרה יחד עם אורי אלון (גילוי נאות - קרוב משפחה שלי), שכשסיימו את "שטיסל" לא חשבו על עוד המשך לסדרה, אבל נטפליקס והצופים (ואני בהם, ממעריצי "שטיסל") לחצו. ומיהו קוגל שרוכב על אופניים אם לא חברי וידידי ששון גבאי, ומי אשתו אם לא החברה הכי טובה של הבת שלי, מילי אביטל. ומי האמא הטובה שהכי אהבה לעשות לי קוגל לשבת אם לא אמי, מימי מרגלית.
כמה מדינות / צריך לומר ביושר, כדברי דבורי וחבריו, שכמה וכמה מדינות חיות בתוכנו בימים אלה. מדינת הצבא של כל אלה שעדיין מגויסים ועושים במלאכה, מדינת הנשים המסורות שעושות את הבית ומגדלות את הילדים לא פעם די לבד. מדינת המשתמטים מלעשות צבא. מדינת כל אזרחיה שמחכים להזדמנויות חדשות. מדינת המפונים ש-33 אחוז מהם חוששים עדיין לחזור לבתיהם.
ולעומת מדינת המטופשים שגם הם עולזים פה, אני אוהב את מדינת המענטשים עם הלב הגדול. ורוצה לומר שכל פעם כשעל הבמה אנחנו שרים את "יותר מזה אנחנו לא צריכים", אנחנו מקרינים את תמונותיהם של החטופים, ואז כל אחד מהלהקה ננעל על תמונה אחת מני כולן. השבוע ננעלתי על תמונת שלמה מנצור מכיסופים, שלמה כשלמה. שאני מתפלל שתחזור.
מתחפש למאושר / בעצם הימים החמים האלה לוכדת אותי שורה מאת המשוררת הנהדרת ריטה קוגן בספרה "מחלת יַבָּשׁה".
"גם אם תקוותי היא בינתיים נבט, אני מקווה".
והיה שמץ תקווה כשבשבת האחרונה נסענו סוף סוף צפונה, לראות הכלו הפגזים והאזעקות. אני הוצאתי יד מהחלון ושאבתי את הרוח פנימה לרכב שהיה מלא עשן סיגריות שהיא עישנה, הסתכלתי על הים הצפוני שהתגלה משמאל, וחשבתי על כובע הלבד של סבא שלי הדתי מקריית ים (שהופגזה לא מעט במלחמה) ושמעניין מה היה אומר על הקודים החדשים של חיינו, מחוסר הסובלנות המתגבר שלנו בקבלת האחר ועד הגיוס הסלקטיבי לצבא. סבא היה איש טולרנטי ובהיזכרי בו כתמיד אני חש גל אושר פתאומי ונדיר מתפשט בי אבל אז מיד מנער את עצמי, כי מסתבר שאני רק מתחפש למאושר כל עוד הם "שם".
סבא היה איש טולרנטי ובהיזכרי בו כתמיד אני חש גל אושר פתאומי ונדיר מתפשט בי אבל אז מיד מנער את עצמי, כי מסתבר שאני רק מתחפש למאושר כל עוד הם "שם"
אגב, למחרת הנסיעה צפונה נתקלתי בנסיעה בירח מלא על מלא שנשקף במלוא ירחו מכיוון מזרח. לא התעצלתי וירדתי לשוליים, צילמתי אותו ושלחתי לחבר ההוא ממזג האוויר. למה אתה שולח לי ירח? נבח.
"כדי לרכך אותך", עניתי.
"אשרי הבטוחים בעולמם, ובמקומם אשר בעולמם", כתבה ריטה קוגן.
הרחפנים / שמעתם על הרחפנים בגודל אופניים שהחלו להתגלות קבוע מעל שמי ניו-ג'רזי בארצות הברית? ואיש, כולל ה-FBI, טראמפ, ביידן ותומריקו, חבר שלנו שגר בניו-ג'רזי, לא הצליח לברר מאיפה הם הגיעו. האם הם חייזרים או ילדים זדוניים שעושים מעשי שובבות? או האם הגיחה מפלצת איראנית שמשגרת אותם מהאוקיינוס, כדברי חבר קונגרס הזוי אחד. דבר אחד בטוח, אין משהו שלא נפתור מלבד חידת החיים והמוות. ולכן בסוף נגלה את האמת עליהם.
איזה שיר, אחותי? / אז כאמור הכל איכשהו שב וחוזר אלינו. מהמחזמר "שיקגו", “אנאפאזה” והלילות עמוסי המחשבות, דרך מכבי שמתקשה לנצח ביורוליג ועד התחזיות והנבואות החלולות לפעמים על מה יהיה כשיהיה אם יהיה. ונדמה לי גם שמכל השירים של קורין אלאל המופלאה הכי חוזרים אליי "ימי הפרח והאהבה" ו"שיר לשירה" כמובן. אה וגם "ארץ קטנה עם שפם". ואוי, איך שכחתי את "אנטארקטיקה", ו"זן נדיר" ו"כשזה עמוק".
ואגב, אם הכל חוזר אלינו, הנה שורה שחוזרת אליי תמיד וכתבה אחותי האהובה נאוה (שערכנו לה אזכרה היום): "זוכרים לאט - ושוכחים מהר". תודה, אחות. רוצה לדווח לך שתיקנתי סוף-סוף את האופניים הישנים שלמיטב זיכרוני הבטחתי לך פעם, באיזה חורף קיצי.
