טקס פתיחת האולימפיאדה הוא כביכול יומם הגדול של הספורטאים והספורטאיות, שעבדו קשה כדי להגיע לאירוע הספורט החשוב בעולם. אולם איכשהו התגלגלו הדברים כך שהצופים והצופות בבית הם אלה שעובדים קשה: לא פחות מארבע שעות (!) חלפו מהרגע שאגדת הכדורגל זינדין זידאן הפציע בסרטון קומי משעשע ועד למעמד שכולם חיכו לו – לא הדלקת הלפיד אלא המופע המיוחל של סלין דיון.
גם אם התרבות הצרפתית עשירה להפליא ויש הרבה מאוד חן ומקוריות ברעיון שהטקס (ששודר בערוץ הספורט) ייערך מחוץ לאצטדיון וכל המשלחות יגיעו בספינות (או משהו הרבה יותר קטן ורעוע במקרה של כמה מדינות), השילוב בין המסורת האולימפית והפורמט החדשני יצרו פחות אירוע טלוויזיוני שמתאים ל-2024 ויותר ריצת מרתון לאנשים שלא קמים מהכורסה. אורח הכבוד של הטקס – הגשם שלא הפסיק לרדת והותיר מצלמות רטובות ופאניקת הצטננות – רק הוסיף לתחושה שמישהו לא חשב עד הסוף על הפרטים הלא ממש קטנים, בזמן שמאות מיליונים לומדים את הלוגו החדש של צרפת: ליברטה, אגליטה, חפירתה.
בכלל, קיימת ניגודיות מובנית בין האלגנטיות והפאסון הצרפתיים לבין מעמד שכולו התנשפות ומאמץ כמו טקס פתיחת האולימפיאדה. אולי בגלל זה הזמרת הראשונה להופיע הייתה ליידי גאגא, כוכבת אמריקאית ממוצא איטלקי, שנתנה ביצוע בסדר גמור ובעיקר מבוים היטב ל-Mon Truc en Plumes של זיזי ז'נמייר אבל היא לא בדיוק השם הראשון שקופץ לראש כשמנסים לחגוג את המסורת המפוארת של השואו הצרפתי מימי פתיחת המולאן רוז'. וזאת שכן אמורה לייצג את המוזיקה המקומית העכשווית, איה נקמורה, נראתה כאילו היא עומדת לקרוס תחת הלחץ וההתרגשות של המעמד.
למעשה, אם מפיקי הטקס גאים בהישגים האדירים של צרפת בתחום הבידור והמרכזיות של פריז בתעשייה הזאת, זה לא ממש ניכר, בטח לא בהשוואה לטקס הפתיחה המפעים של אולימפיאדת לונדון ב-2012. עם כל הכבוד לרצף קטעי פרנץ' האוס ודיסקו אהובים וכיפיים (למשל Lady של Modjo) בזמן תצוגת האופנה על המים והרמזים לסקס בשלישייה בספריה, די תמוה שכוכבים בינלאומיים כמו עומאר סי, ז'אן דוז'ארדן, ליה סיידו ואחרים לא היו שם בדומה לדניאל קרייג בלונדון 2012. איך מכל מה שיש לאמנויות המסך הצרפתית להציע, קיבלנו את המיניונים? נחמד שנמצא מקום ללהקת המטאל Gojira, אבל איפה המקבילה הצרפתית לביצוע האיקוני של ארקטיק מאנקיז ל-Come Together של הביטלס? איך לא הצליחו לשכנע את דאפט פאנק להתאחד כדי לבצע את Harder, Better, Stronger, Faster? מה עשיתם בכל השנים האלה של ההכנות?
אולי הסיבה היא שכל הכסף הלך לאזורים אחרים שבהם המומחיות הצרפתית זוהרת כמו עיר האורות. לאורך הטקס היו אלה מפגני התאורה שלא גנבו את ההצגה אלא שיחקו תפקיד ראשי, כשהשיא הגיע בהפיכת האייפל לחלום פסיכדלי מרהיב. גם הלפיד האולימפי, כשסוף-סוף הודלק, מעולם לא נראה כל כך יפה וצלול, כמו עמוד האש שהוא מבקש להיות עבור העולם ב-16 הימים הבאים.
אבל אז, כשכבר נדמה היה שהחייזרים של דודו טופז יגיעו לפני סלין דיון, המצלמה התרוממה לכיוון האייפל ושם היא עמדה. 28 שנים קודם, בטקס פתיחת האולימפיאדה באטלנטה, היא ביצעה את The Power of The Dream, שנכתב במיוחד לאירוע. גם אז, שנים ארוכות לפני שחלתה, דיון בקושי שרדה את המעמד, שהתקיים לעיני מאה אלף איש ואישה בקהל: באוטוביוגרפיה שלה סיפרה שסבלה מכאבים בחזה שגרמו לה להרגיש על סף התקף-לב, ואחר כך היא פשוט קרסה.
הפעם, כל העולם כבר יודע כמה קשה לה בגלל תסמונת "האדם הנוקשה", שאת ההשלכות שלה חשפה בסרטון מבהיל. לכן עוד לפני שפתחה את הפה, הלב התחמם לראות אותה מיישמת את הרוח האולימפית ולוקחת את עצמה לקצה. ואז היא גם פתחה את הפה והחלה לשיר את Hymne à l’amour ("המנון לאהבה") של אדית פיאף, הקלאסיקה העוצמתית שכתבה השנסונרית האגדית לזכר אהובה, המתאגרף מרסל סרדן, לאחר שמת בהתרסקות מטוס. דיון, שאיבדה את בעלה, נעצה שיניים בכל מילה ובכל תו והתוצאה הייתה צמרמורת: בגלל השיר שנוגע בכל ווריד ונים, בגלל הקול שבקע מפריז והגיע עד לשבטים נידחים באמזונס, בגלל ההרואיות של דיון, בגלל השורה "אהבה כמו שלנו, אהבה למוות יכולה" (תרגום: אהוד מנור) בימים שבהם נדמה שהמוות רומס את האהבה בדרך לניצחון המוחלט. האולימפיאדה רק נפתחה, אבל כבר יש זוכה במדליית זהב.