המטרה: לחזור אל החיים האמיתיים שלי. האמצעי: להיגמל סוף–סוף מהקנדי קראש
"לילה טוב", אני אומרת לרן, רוכנת אליו ונותנת לו נשיקה. "לילה טוב", הוא אומר, "אבל למה בלחי?". אני נותנת לו נשיקה אמיתית, על השפתיים, ומציינת לעצמי בשמחה שהטעם שלו עדיין ממש טעים לי וזה בפני עצמו כבר הישג, אחרי יותר מ-12 שנה. אני לוקחת איתי את כל הציוד - משאף הוונטולין, הספר החדש, וכמובן האייפון שאותו אני מחביאה בתוך דפי הספר, ועולה לחדר השינה. הכל טוב בעולמנו, הכל נורמלי, אני עייפה ובא לי רק פוך חם. הוא עוד ערני לגמרי, אז למה שלא נפריד כוחות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"לכי מאמי שלי, אני אחקור קצת על בתים למכירה ביוון", הוא אומר, משחרר אותי. לרגע אחד אני תוהה, "אבל למה הוא נראה כל כך שמח להיפטר ממני", אבל אני מטאטאת את זה ממני במהירות. בחדר השינה אני מדליקה את המנורה שאני כל כך אוהבת, זאת שמצאנו בשוק הפשפשים, והזכוכית הצבעונית שלה זורקת פרחים ורודים ושפריריות כחולות במין אור רך על הקיר.
ואז, אני שולחת יד לנייד והופכת למשהו אחר לגמרי. אפילו אין לי הגדרה למשהו הזה שאני הופכת אליו. זה כאילו שאין לי יותר ירכיים שמחליקות מתחת לשמיכה, נעלם האור הרומנטי של המנורה, אני כבר לא שמה לב לשירה המהממת של הירגזי החדש שהגיע לשכונה ושר לי כאילו אני מינימום קיסר סין. הכל נעלם, ומעכשיו יש רק את מוח התולעת השחור שלי שמפוצץ סוכריות צבעוניות על אוטומט. אני חייבת לעבור את השלב הזה, כי אם לא היוזר השנוא עליי המכונה muhandes ינצח אותי במרוץ, והוא יהיה זה שיקבל את 45 מטילי הזהב.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בבוקר קמתי וראיתי שאני הראשונה במרוץ, אז הרשיתי לעצמי להירגע קצת, ואפילו לקחת חלק בחיי הבית הפעילים. אבל בערב, בדיוק כשרן אמר "רוצה שנפתח את היין האדום שקניתי?" הצצתי בכל זאת בקנדי קראש ומיד חשכו עיניי. מוהנדס הבן אלף הצליח לצמצם את הפער בזמן שהשלמתי כביסות ואכלתי, ועכשיו הוא במקום הראשון. וזה שיגע אותי, פשוט הטריף אותי, למרות שהיין היה באמת טעים. "את לא איתי", רן אמר, "המבט שלך לא פה". ואני עניתי, "בטח שאני איתך. איזה כיף להתכרבל בקור הזה עם יין, לפנטז שאנחנו בבקתת סקי". ובעודי מדברת איתו על נפלאות החורף, אני פותחת שוב את האפליקציה כדי להסתכל על הטבלה שאותה מוביל מוהנדס. "אם אני לא אקבל את 45 מטילי הזהב", אני חושבת, "אני בחיים לא אגיע ליעד שלי".
***
ומאז אני כל הזמן רק מחכה לרגע הזה, לנשיקת הלילה טוב שתאפשר לי ללכת לנצח את הבן־כלבה. אני ממשיכה לסדר סוכריות ירוקות בשורה, חושבת שזה בעצם בסדר, שרן לא יודע שאני בעצם עושה משהו הרואי, כי אם אני אגיע ליעד של 200 מטילי הזהב, אני סוף־סוף אוכל להפסיק עם זה ולפרוש. את הנדר הזה נדרתי לפני שבוע, כשמצאתי את עצמי מחפשת בלילה את הארנק של רן כדי להוציא ממנו את כרטיס האשראי שלו ולקנות עוד חיים. "זה רק 29.90 שקלים", חשבתי, "רן לא יכעס ואת תספרי לו בבוקר". כשהגיע הבוקר איכשהו שכחתי לספר לו שקניתי לעצמי חיים בוויזה שלו, ומאז אני כל הזמן מרגישה לידו כמו גנבת שקרנית.
כזו דרמה משוגעת מתחוללת בתוכי, אבל אי־אפשר לראות עליי. כל מה שרואים זה אישה בטרנינג יושבת על ספה ומחליקה על המסך בנחת, סמל השלווה והבורגנות. "תציל אותי", בא לי להגיד לרן אלף פעם ביום, "אני שוב בנפילה, אני עושה דברים משוגעים כמו לגנוב לך כרטיסי אשראי". אבל הבושה גומרת אותי, כי איך אני אספר לו שאני יושבת חמש שעות ברצף ומנסה להשיג זהב מצויר ששווה כלום גמור במציאות?
לא, עדיף לשמור את זה לעצמי. ויש בזה גם הנאה חולנית, להחזיק את הבלוט של הסוד עמוק בכפות שלי. אף אחד לא יודע מה קורה איתי בזמן שהם אוכלים חביתה, או מבקשים ממני שאפתח לשליח. זה רק שלי, כל המחשבות האלו על האם כדאי כבר להשתמש בבוסטר של הצלחת המעופפת או לשמור אותו ואף אחד לא יכול לנחש.
ואולי זה גם כעס. הכעס הזה שיש בזוגיות על האיש שחולש לך על כל החיים. הבוקר נפתח בפרצוף שלו, הערב מסתיים במבט שלו, הוא כמו השמש הנצחית הזו שתלויה בשמיים של הטלטאביז. והוא לא מרפה, כי הוא חכם, מבקש כל הזמן שנשב ונדבר, מתעקש שאולי בשבת הזו ניסע לירושלים. אז קצת סודות, מה יש, איזה קו הפרדה בריא מהאיש שרוצה ממני את כל מה שיש לי. יש לי חברה שבכל פעם שבא לה לברוח היא דופקת שופינג של מותגי יוקרה באינטרנט, היא כבר ביזבזה מאה אלף שקל בחצי שנה. מכירה גם אישה שנפלה לעולם הסאדו מאזו, מחכה בלילות עד שבעלה יירדם, ואז שמה מגפי ויניל שחורות ויוצאת לפגוש את הדייט מאתר הכלוב. מה אני כבר עושה בהשוואה אליה, שחוזרת עם חבורות כחולות מרוב זחילה על הברכיים?
"תציל אותי", בא לי להגיד לרן אלף פעם ביום, "אני שוב בנפילה, אני עושה דברים משוגעים כמו לגנוב לך כרטיסי אשראי". אבל הבושה גומרת אותי, כי איך אני אספר לו שאני יושבת חמש שעות ברצף ומנסה להשיג זהב מצויר ששווה כלום גמור במציאות?
ואולי הכל התחיל כשסיימנו את "המטבח המנצח". במשך חודשים זה כל מה שהעסיק אותנו, עמדנו שעות במטבח ובישלנו עם טיימר. לפעמים זה היה מלחיץ ולפעמים רק לחלוף לידו כשהוא עומד בגופייה שלו וקוצץ כמו טורקי תבלינים ירוקים, הרגיש כל כך חושני. אבל הפרויקט הזה נגמר ויחד איתו נפל על הבית איזה שקט. כמו השקט שמרגישים אחרי שנגמרת החתונה שתיכננת במשך שנה. "חייבים למצוא עוד פרויקט", רן אמר איך שהמטבח ירד משידור, "עוד משהו לעשות יחד, חלום שננסה להגשים, אולי לנסות לקנות בית קטן ביוון, אולי איזה פודקאסט". "תן לי לנוח קצת", אמרתי לו. "זוג חייב אופק", הוא ענה ונשמע מודאג. אבל אני לא הקשבתי, ועכשיו, אנחנו פה, שנינו, ישנים ולא ישנים.
אני יכולה להתיר את הכישוף הרע הזה עכשיו, לעצור את המשחק, לרדת למטה, להמשיך את הנשיקה ההיא בלי לעצור אותה הפעם. זה לא טוב שהוא מסתובב שם בלילה בעולם הסודות הפרטי שלו, יש בזה איזו בדידות, איזה דיכאון שיושב בתוכו כמו נוסע סמוי אבל מתחזה לתחביבים לגיטימיים. אבל רגע, אני פשוט חייבת להגיע ליעד הסופי שלי. עוד מרתון לילי אחד, מה זה כבר יכול לעשות.
***
הקנדי קראש הוא עולם מאולחש וחסר דרישות שהכל תמיד מאוד ברור בו. הסוכרייה הירוקה הולכת לירוקה, אם יש כדור שוקולד אז אפשר לפוצץ. זה לא כמו במציאות שאין בה יותר שום היגיון או תשובה ברורה. כי במציאות אני לא מבינה למה הבנות של רן בקושי באות אלינו, למה הבת שלי לא חוזרת עד שמונה בערב, האם טעיתי ובכלל לא נעים וחמים להיות אצלנו, האם סתם ביזבזתי את כל שנות ה־40 שלי על לגדל ילדות ולצאת איתן לטיולים בחו"ל ולהדביק אותן לכדי משפחה אמיתית?
"תראי אותך", קול בתוכי לועג, "לבד בבית, בלי מטרה, בלי ילדות, על זה היה שווה לבזבז את השנים הכי סקסיות וחזקות בחייה של אישה?". ואין לזה תשובות, אין אף אחד שיאמר, "מאיה לא באה עד שמונה בערב כי את כל הזמן במסך", או "הילדות כבר לא באות כי הן כועסות על משהו שקרה באוגוסט של השנה שעברה". ואם כבר הבית ריק, ויש זמן, מאיפה עכשיו לעזאזל אני אביא להט? רן מדבר על כמה חשוב שלזוג יהיה אופק, אבל כמה שאני לא חושבת על פרויקט חדש שנעשה יחד, ספר על גירושים, ריטריט כתיבה באיטליה, אני פשוט לא מצליחה למצוא את התשוקה לעשות אף אחד מהם.
"תשוקה לא מגיעה אלייך פתאום ואז את מתעוררת", אומרת לי למחרת החברה הכי טובה שלי, "זה לגמרי הפוך. קודם את צריכה להתעורר ולהרגיש חיה, ורק אז הרעיונות מתחילים לצוף". היא מסבירה לי שהיא מודאגת, כי לאחרונה אני נראית לה כמו זומבי. "הקנדי הזה הורס אותך", היא אומרת, "את כאילו לא פה איתי בכלל, יושבת בקזינו חשוך בווגאס מול איזו מכונת מזל. ומה את מצפה שיקרה עם רן אם תמשיכי ככה?"
ואני נזכרת איך היום בבוקר שאלתי את רן, "מה עשית בלילה?" והוא ענה: "צפיתי בסרטוני דיג מטורקיה". הוא שלף את הטלפון והראה לי מיד. גבר שמן שנראה כמו מוכר קבב שולח יד לתוך פה של דג בקלה ענק. קבוצת ילדים מאיסנטבול זורקת פצצות מאולתרות לתוך אגם, והמון דגיגים רצוחים צפים בבת אחת. זה היה כל כך מגעיל, שפשוט לא יכולתי להאמין שזה מה שהוא עושה בלילה. פורנו דגים מתים? מה עובר עליו? "לא יודע", רן אמר, "פשוט התמכרתי". צחקתי עליו הבוקר, אבל עכשיו זה פתאום מעציב אותי. רן הוא האיש הכי חי ותשוקתי שהכרתי, לא מגיע לו ליפול לעולם קפוא של דגים רק כי אני הלכתי לקנדי קראש. וכמה זמן יעבור עד שהוא יבין שדגים מתים שווה מוות רגשי?
אני לא יודעת איך, אבל בדרך חזרה מהחברה אני עולה על קו 23 והדבר הראשון שאני עושה זה למחוק את האפליקציה. חודשים של השקעה, עשרות שעות של משחקים, לילות לבנים, כל זה נגמר בשנייה אחת ליד התחנה של בית העלמין הישן בגבעתיים, כשהאייקון של האפקליציה רועד קצת בעלבון, ואז נבלע כלא היה. "קניתי לנו פוך זוגי חדש", אני אומרת כשאני נכנסת הביתה. אולי ככה מתחילים, מביאים שמיכה יפהפייה שתעשה לנו חשק ללכת לישון מוקדם ויחד. אנחנו יושבים ואוכלים, ועדיין יש מרחק. התמכרות היא כמו כוכב לכת אחר, לוקח די הרבה שעות חושך להצליח לחזור ממנה בגוף ובנפש. "מי שר שם?", הוא שואל פתאום, "זה הירגזי שלנו?". "כן, הוא התחיל לשיר בצהריים", אני אומרת. אני לא יכולה להאמין שאני שוב לוקחת חלק בעולם האמיתי, אשכרה שומעת את השיר הבהיר והצלול והחצוף שלו. כל כך הרבה זמן ביליתי בעולם הסוכרת החשוך שלי, ששכחתי שיש לי אוזניים ועיניים וחושים. "בא לי לשים לו קערה עם בוטנים במרפסת", אני אומרת, מופתעת לגלות שהנה, הרצון הגיע מעצמו, בדיוק כמו שהחברה הכי טובה שלי הבטיחה, אפילו אם זה רק חלום קטן לראות ציפור ניגשת ואוכלת מכף היד שלי.
גם לי חמים ונעים בתוך תיבת התהודה שיצרתי לעצמי. זו בדיוק הסיבה שאני חייב לנסות לצאת ממנה
בשבועיים האחרונים עשיתי משהו מוזר: השתתפתי בתוכנית של אראל סג"ל בערוץ 14, או כמו שהמקום מכונה ברוב תוכנות הניווט: בית המקדש לנתניהו.
למה עשיתי את זה? כי הם הזמינו. "מחפשים שמאלני שכולם יוכלו לחבוט בו, אה?" סנטתי (איזו מילה. מלשון סינטה) בעורך התוכנית. "מה פתאום, גם אני שמאלני", הוא אמר לי, "ואני מבטיח לך שיהיה לך נחמד וכיף, ואף אחד לא ינסה, להערכתי, ממש להרוג אותך במכות – לא מיד, בכל אופן".
באמת היה נחמד. סג"ל – בן אדם שחלק איתי בניינטיז מקומון ומאז גידל כיפה – התברר כמארח אדיב, מתחשב, מצחיק, וכמובן בר־פלוגתא ראוי ומעמיק. אני עצמי נתתי את הרפרטואר הרגיל – אם לסכם אותו בשתי מילים, הייתי הולך על "אתם השתגעתם?!" – וגם הספקתי, כמיטב המסורת, לפלוט דבר שטות בשידור, שעליו התנצלתי למחרת.
למה אני טורח להסגיר את עצמי ככה (אחרי שבניתי, בגדול, על זה שאף אחד ממילא לא רואה את זה)? כי ביום ההוא, שלמחרת, קרה עוד משהו שבכל זאת קצת הטריד אותי: התחלתי לקרוא תגובות ברשת. לרוב אני עמיד בפניהן לחלוטין, כי אני משוכנע שכולן ממילא נכתבו על ידי מחולל ציוצים אוטומטי שטופז לוק ושרה נתניהו בנו יחד מלגו; אבל הפעם תגובות השִּׂטנה לא הופנו ישירות כלפיי, אלא כלפי סג"ל: "את מי מפיץ הפייק הבלתי רלוונטי הזה מעניין?", "למה לתת לו פתחון־פה?", "איך שראיתי שהוא מתארח, העברתי ערוץ", "בשביל לראות אנשים כאלה יש מספיק ערוצים, לא בשביל זה אני פותחת ערוץ 14".
בסוף הצטברו שם מספיק תגובות שהודיעו לסג"ל שאם הוא ימשיך להזמין שמאלנים שכמותי, לא תהיה להם ברירה אלא, אפילו, לכתוב עוד תגובות, וגרוע מזה: להפסיק לצפות בתוכנית.
כי לערוץ 14 הם באים במטרה אחת: שיעשו להם נעימים. שישמיעו להם הדהוד וחיזוק לעמדתם החד־צדדית. שילטפו להם ברוך את הביבי, שיתקעו בשמם אצבע בעין של הצד השני, שיגידו להם שהם הכי צודקים בעולם בזמן שהצד השני פשוט חמוץ, מריר, מלוח, בולס קרח, לוגם ציאניד, עוכר ישראל, לא דמוקרטי וזקוק, בגדול, לשינוע אווירי דחוף בכיוון הכללי של ברלין.
הדבר האחרון שצופי ערוץ 14 מעוניינים בו הוא שמישהו על המסך יגיד, חלילה, משהו שעלול לאתגר את דעתם – יודעים מה, עזבו לאתגר, אף אחד כאן ממילא לא משנה או שוקל מחדש את דעתו; פשוט, סתם משהו שונה מעמדתם. לא; הם בחרו לצפות בערוץ הזה והם יודעים למה: למטרות מסאז', הנהון הסכמה נמרץ, ותחושה שמישהו משמיע בקול רם את קולם – בסך הכל מיעוט דל של 64 מנדטים, שבערוצים האחרים, המכונים אצלם בשם הגנרי "אל־ג'זירה", מנסים להשתיק.
הייתי מנסה לטעון שצופי ערוץ 14 פשוט לא מסוגלים, בשלב זה, לשמוע שום דעה שונה משלהם, אבל אז התחלתי לחשוב על עצמי: למה, אני מסוגל? במה אני הרבה יותר טוב מהם, אם רק השבוע ניכשתי מהפיד שלי בטוויטר את אלדד יניב – שמגלה לאחרונה סימנים מדאיגים של התפלפות לצד השני – וזה אחרי שחסמתי ציוצים מריקלין, דיסטל, טאוב, ברדוגו ועוד בערך 700 שמות מוכרים פחות, שפשוט מהדהדים שלוש פעמים ביום את הדעה שאני לא סובל ולא מסוגל בכלל להתחיל להבין?
זה מעגל מרושע, כמובן, כי אחת מהסיבות שאני לא מסוגל בכלל להתחיל להבין, היא שאני כבר לא מוכן לשמוע. בדיוק כמו שצופי ערוץ 14 לא מוכנים לשמוע אותי.
איזון? איפה. זה הפיד שלי, ואני אעיף ממנו אנשים אם אבחר, ואין לי שום חשק להעביר את הזמן הלא–פנוי שלי ברשת חברתית שלא עוזרת לי להרגיש הכי צודק וחכם בעולם
אין בזה חידוש: כולנו חיים עכשיו בתוך תיבות התהודה שיצרנו לעצמנו – ותודה לכן, רשתות חברתיות, על שנתתן לנו את הכלים לבנות לעצמנו את הכלובים האלה – וגוללים בשמחה אינספור פוסטים וציוצים של אנשים שמרגישים וחושבים בול כמונו, תוך שאנחנו חוסמים בתיעוב מסתננים שמשמיעים, בדרך בלתי נסבלת כמובן, את העמדה ההפוכה.
איזון? איפה. זה הפיד שלי, ואני אעיף ממנו אנשים אם אבחר, ואין לי שום חשק להעביר את הזמן הלא־פנוי שלי ברשת חברתית שלא עוזרת לי להרגיש הכי צודק וחכם בעולם. והדבר הזה זולג באופן טבעי הלאה: היי, אם הרשת שלי חושבת בול כמוני, למה שהטלוויזיה שלי לא תחשוב בול כמוני? למה שהעיתון שלי לא יחשוב בול כמוני? למה שהמקרר לא? ותיבת התהודה דואגת לא רק להשאיר אותנו משוכנעים בצדקתנו הנצחית, אלא גם לא לחדד עבורנו שום כלי דיון או טיעון משמעותי מול הצד השני, כי ממילא החלשנו אותו עד לאילמות גמורה. אנחנו גוללים, או צופים, כשידינו על אוזנינו תוך שאנחנו גועים: נה־נה־נה־נה. לא רוצים, לא מוכנים, לא בא לנו לשמוע שום דבר שלא מתיישר עם עמדותינו האולטימטיביות שאין בכלל טעם לנסות לחלוק עליהן. ואנחנו מסוגלים עכשיו, יותר מאי פעם בעבר, לדאוג לזה ששום גורם זר לא יחדור את מסך תודעתנו. מצמצמים במודע את שדה הראייה לכדי חרך צר שבו נרגיש הכי בבית, הכי בחברת אנשים כמונו.
מכיוון שאני מודע לדבר הזה, ניסיתי להילחם בו; הכנסתי לפיד שלי ימנים מכל קצוות הימין רק כדי שיביאו לי את הסעיף, ופה ושם בשנה האחרונה העברתי בכוונה לערוץ 14 כדי להיווכח ששום דבר לא השתנה: זה עדיין עולם הפוך. כל מה שאני חושב ליום - הם רואים כלילה, כל רע הוא טוב, כל דאלים ינון מגל.
זה החזיק זמן קצר, אבל בהדרגה לא יכולתי לסבול את זה, וככל שמועד הבחירות התקרב והדיון הכללי הפך אלים וחסר סבלנות, מצאתי את עצמי מעיף החוצה בכעס את הימנים מהפיד. ובכל פעם שאהובתי תפסה אותי על ערוץ 14 היא הסתכלה עליי במבט מזרה אימה, אז הפסקתי.
לפני חודש בערך, כמו שקורה, הגיע טכנאי לביקור בית. בחור צעיר, חובש כיפה, לא תיכננתי להחליף איתו יותר משלוש מילים ("רוצה לשתות משהו?"), ולכן, כמובן, נגררנו לדיון פוליטי. האיש הצביע נתניהו, ואני שאלתי: "אתה באמת מאמין לו?" והוא אמר שלא, אבל הוא עוד פחות האמין ללפיד, והרג אותו כשלפיד העביר ללבנון חתיכת ים קטנה, והורג אותו הסיכוי להיהרג בפיגוע ברחוב, ובן גביר פחות מפחיד אותו מאבו־שחאדה, ודיברנו על הדברים האלה קצת – לא הסכמנו על אף אחד מהם, אבל דיברנו – ושמחתי על השיחה הזאת, כי נדמה לי שלא יכולתי לקיים אותה עם אף אחד בשכונה שלי, לא הפיזית ולא הווירטואלית. תא ההדהוד שלי כמעט מושלם. הוא חמים, מלטף ומרדים, וגם צודק לגמרי.
אני מוכרח לצאת ממנו מדי פעם. כולנו מוכרחים. זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות כדי לתת סיכוי ממשי לפתרון הסכסוך הישראלי־ישראלי.
איך גיליתי את הפתרון לתעלומה הגדולה סביב פרשת בר–המצווה שלי, השבוע לפני 34 שנה
חלמתי אינספור חלומות ב־47 שנותיי, ובגלל שהייתי במשך שנים באנליזה אני גם זוכר רבים מהם, אבל יש חלום אחד שהוא בלי ספק מהיפים ביותר שהיו לי. היה זה בערב שבת פרשת ויחי, לפני 34 שנים בדיוק. הלכתי לישון בהתרגשות גדולה, שכן למחרת צריך הייתי לעלות לתורה. זו הייתה פרשת בר־המצווה שלי. את טעמי הקריאה ידעתי היטב, למדתי אותם לבד מקסטה מעט מקריפה שהייתה לי, ובה הדגים איזה חזן איך קוראים בתורה. הייתה לו טכניקה קצת מוזרה להדגיש כל מיני פסוקים, והייתי משמיע את זה לאבא שלי שמאוד צחק מזה, וביקש ממני לפעמים לחקות אותו כשרצה להשתעשע. לא משנה. זו הייתה שבת גשומה, ובלילה חלמתי שאני עומד ליד ספר התורה בבית כנסת ולידי יצחק (אקל'ה) גנירם ז"ל, שלימד אותי את הפרשה. אני פותח את הספר כדי לקרוא, ולפתע כל האותיות פורחות באוויר, עפות מהספר ומרצדות מולי באוויר, במקום להיות במקומן בספר. ובגלל שאני צריך להתחיל לקרוא, אני אוסף יחד עם אקל'ה את האותיות, שם אותן באיזו שקית ומתחיל להרכיב אותן מחדש בתוך ספר התורה, אבל אז אני מגלה שמה שיצא לי זו פרשת ויגש ולא ויחי, שכאמור הייתה הפרשה שלי. במקום לקבל את הפרשה שמסיימת את סאגת יוסף ואחיו, אני מקבל את החלק המותח שבו הוא עדיין לא נחשף בפניהם ומגלה להם מי הוא. אינני יודע איך אמור היה להסתיים החלום, כי בנקודה הזו אבא שלי העיר אותי והלכנו לבית הכנסת.
כשפתחתי את ספר התורה בבית הכנסת היה לי חשש קל, אבל הכל עבר בשלום.
***
אז אנחנו בפרשת ויחי השבת, פרשה שמסיימת את הסיפור הכי מסעיר, מרגש ומותח בתורה על יוסף ואחיו, וזו הזדמנות לספר לכם על תשובה מופלאה ששמעתי על שאלה שמאוד הציקה לי כל השנים בסיפור הזה. ממש בתמצית נזכיר כי יעקב שלח את יוסף לקרוא לאחיו מהשדה, ובגלל שהיה בנו המועדף או בגלל שהיה מספר להם על חלומותיו ומסתובב בכתונת פסים, הם זממו להורגו, אך התרצו לבקשת ראובן ורק השליכוהו לבור. יוסף התגלגל למדיינים, שמכרו אותו למצרים, משם בדרך מופלאה הגיע לבית האסורים ומשם עד לתפקיד הרם כמשנה למלך מצרים. עוברות השנים, מגיע רעב קשה והאחים מגיעים בשליחות אביהם לארמון מלך מצרים. ושם, בפיק ספרותי מושלם ובאמת מותח ומופלא ולאחר כמה מהלכים מרתקים ביותר, יוסף חושף עצמו בפניהם ושואל: "העוד אבי חי"?
5 צפייה בגלריה
עדיין הסיפור המותח והמרגש ביותר. יוסף מתוודה בפני אחיו בציור המפורסם של גוסטב דורה
(איור: גוסטב דורה)
השאלה שהציקה לי כל השנים, עוד מהימים שלמדתי את הפרשה לקריאה בבר־המצווה, היא, אם יוסף כל כך מתגעגע לאביו ודואג לו, מדוע אינו מברר מה שלומו, או אפילו מביא אותו אליו למצרים? הרי יוסף הפך בדרך נס לאחד האנשים החזקים במצרים, הוא שוב אינו הנער שנזרק לבור, נמכר ועובר מיד ליד כסחורה פגומה. אז על האחים הוא כועס, אולי בגלל עניינים פסיכולוגיים, ואפילו חושש מהם למרות מעמדו הרם. אבל האם אינו רוצה להתאחד שוב עם אביו? לדאוג לו? לספר לו את סיפור חייו המופלא כל כך?
***
הרבה שנים נאלצתי להסתפק בתשובות לא משכנעות של הפרשנים. הרמב"ן, למשל, אמר שלמרות שבין מצרים לחברון המרחק הוא של שישה ימי הליכה בלבד, כדי שחלום ההשתחוויה יתגשם, יוסף הבין שהוא צריך להישאר במצרים. זו תשובה שלא הבנתי; למה שיוסף ירצה שהחלום הנרקיסיסטי שהכעיס את אחיו יתגשם? וגם אם רצה, האם רצון זה גבר על הגעגוע העז לאביו? האם לא ריחם על אביו, שחשב שהוא מת? בעלי התוספות אומרים שהאחים השביעו את יוסף לא לספר לאביו דבר, והוא לא רצה להפר את השבועה. גם זו תשובה משונה; למה שיוסף יהיה מחויב למי שהשאירו אותו לרעוב באיזה בור? מה התוקף של השבועה הזו? וגם אם באמת נשבע, דבר שלא נרמז בפסוקים, כלום הגעגועים והדאגה לאביו לא חזקים ממנה? תשובה נוספת של בעלי התוספות הייתה שבתור עבד יוסף לא רצה לצער את אביו, וכשהיה בעל משרה רמה חשש שיעקב לא יאמין לזה. שוב, במחילה, זה פשוט לא משכנע. ה"כלי יקר" אומר שיוסף חשב שהקב"ה רוצה בצערו, שזה מה שנגזר עליו. שוב, לא משכנע. אלה תשובות שלא הצליחו מעולם לחצוב בתהייה הגדולה שהייתה לי, מדוע, למען השם, יוסף, שהיה ככל הנראה במקום גבוה מאוד ברשימת 100 המשפיעים בעולם באותה עת, לא משתמש בכוחו העצום כדי לעשות קלוז'ר משפחתי? למה הוא לא מגיע לאביו האוהב שאותו לא ראה שנים, ומחבקו?
***
בגלל שהתשובות לא סיפקו אותי, החלטתי לא לדבר על הנושא בדרשת בר־המצווה שלי, אלא לעסוק באופן כללי במצוות הנחת תפילין, ולא בסיפור הפרשה. רק כאשר למדתי בישיבת ההסדר במעלות נפתרה התעלומה, וקיבלתי תשובה שהניחה את דעתי. היה זה בשיעור תנ"ך, וכדי להביא גאולה לעולם אציין כי הרעיון יוחס לרב מדן מגוש עציון. כדי להבהיר כמה מושלמת התשובה של מדן, אגיד כי מישהו מעולם הטלוויזיה אמר לי פעם שתוכנית טובה היא כזו שאתה יכול להציג במשפט אחד. אם אתה מתחיל להסתבך בהסברים, יש בעיה בתוכנית. גם התשובה הזו, כוחה בכך שהיא כל כך הגיונית ומובנת. זה כמו ללחוץ על מתג ולהדליק אור בחדר: פעולה קטנה, שאחריה לפתע רואים בבהירות כל מה שקודם היה חשוך ומעורפל.
***
וזה העניין, חברים: יוסף נשלח על ידי אביו לקרוא לאחיו. הוא יצא אליהם לבקשתו, וכשפגש אותם הושלך לבור. לכן היה משוכנע במהלך כל השנים שאביו הוא זה שביקש מאחיו להשליך אותו לשם. אתם מבינים? יוסף חשב שאחיו נפטרו ממנו לבקשת אביהם, ומסיבה זו לא היה טעם שיחפש, לא אותו ולא אותם, שהרי הם חרצו את דינו יחד. יש כל מיני רמזים בפסוקים שמוכיחים את התיאוריה הזו, אבל נניח לזה, כי היופי בתיאוריה שהיא באמת היחידה שמניחה את הדעת.
34 שנים חלפו מאז בר־המצווה שלי. אבי ואקל'ה, שהיו לידי בזמן הקריאה, אינם. החיים השתנו מאוד, אבל למרות שהעולם התקדם כל כך מאז, סיפור יוסף ואחיו הוא עדיין הסיפור המותח והמרגש ביותר ששמעתי בחיי, וחלום האותיות שפורחות באוויר עדיין מהלך עליי קסם. שבת שלום.
הצניעות של עפרה / החיים מבוססים על סיפור אמיתי. אז השירים "גבריאל", "לאורך הים", "תפילה", "אם ננעלו" ו"חי חי חי" (שני באירוויזיון) הם רק חלק מהשירים הנפלאים ששרה עפרה חזה הנהדרת. וכשקיבלה השבוע את התואר אחת מ־200 הזמרות הטובות בעולם (ירחון "רולינג סטון"), כמה זה שימח אותי מאחת עד עשר? 11. גם כי מגיע לה, גם כי כיף להתהדר באחת משלנו, וגם כי פעם הופענו יחד באיזו ארץ רחוקה, נדמה שבבריסל, ושם למדתי על צניעותה וכישרונה.
ומה חוץ מזה? חוץ מזה בסיפור האמיתי אנחנו לא מעל ולא מתחת לאף אחד וכדאי לזכור את זה בצניעות עפרתית בימים אלה.
חמישי הדרמטי שעבר / יום חמישי מלפני שבוע היה יום דרמטי שנע בין העבר הרחוק והעתיד הקרוב. וכך, על הבוקר נסענו יורב ואני (תוך כדי האזנה למתרחש בכנסת) בין הנופים הנפלאים של בריכות קיבוץ מעגן מיכאל, לראות אם המתגים נפלו בביתי בכפר, כתוצאה מהסופה שהייתה פה שבוע קודם. המתגים אכן נפלו. הטלוויזיה שבקה, ושוב לא היה בבית נטפליקס. והתחושה שהנשמה של הבית לא עובדת בלי נטפליקס הציפה אותי, אולי כי הייתי תחת השפעת הנשמה המתחלפת של המדינה באותו יום חמישי.
האם אפשר לבנות מוח חדש לאדם? חשבתי. האם אני, כיצור שנולד בתקופת "תאכל את הקשה של הלחם כי זה בריא", מסוגל בכלל לנהוג במכונית חשמלית שקטה כמו המוות בדומה לזו של יורב שבה נסענו, ובסוף כל יום לזכור להכניס אותה לשקע כדי להתמלא? הרי טיפוס היסטרי כמוני נכנס לפאניקה כשיש לו רק 70 אחוז אחרונים בבטרייה של האייפון.
כשההקשבה נגמרת / "כשההקשבה נגמרת, המוח נעטף חומרי בידוד. הדיבורים נצברים בשכבות, רובד אל רובד, אינם מתנקזים פנימה, האדם נאטם...", כתבה המשוררת הנהדרת ענת קוריאל בספרה החדש ("את נמצאת, אני מרגישה").
ואז לפתע, בין כל הניסיונות להקשיב לכולם כולל לעצמי, החסרתי נשימה והדוקטור קלט אותי ואמר, "יש אצלך מצב להיסטריה. אתה כרגיל מאבד נשימה בכל פעם שאתה מגזים ורואה צל הרים כאנשים וזמרים כמסכות".
"טוב, סבבה, אבל אם יבואו אריה או תן איראני או חוק לא שוויוני מפוקפק, מה אתה ממליץ?" שאלתי בדאגה.
"אם יהיה משהו קונקרטי נדבר", ענה.
יוסף במצרים / יום חמישי לפני שבוע היה באמת חתיכת יום, כי הוא הכיל הכל. גם את השבעת שרי הממשלה, גם זיכרון ישן שהופיע אצלי איך אבי נשבע לכנסת ב־13 לאוגוסט 1984 וכיהן בה ארבע שנים פלוס ארבעה שבועות, וגם ת'רגע שבו ניתן היה באופן ברור לזהות שכל פוליטיקאי ישראלי מצוי שלמד בתנ"ך את סיפורו המדהים של יוסף העברי שנהיה שר האוצר המצרי רצה להיות כמוהו. יוסף כנער נקלע בעל כורחו למריבת אחים שהעיפו אותו כמו שק לבור, אחר כך בדרך נס הגיע למצרים, הושלך לכלא שם, ואחרי שפתר את החלומות לשר האופים, לשר המשקים ולפרעה, הפך לשר עם כבוד כמו שנתנו לסמוטריץ' ודרעי ברוטציה (אוצר).
אפרופו שרים, הידעתם שבאמירויות יש את כבוד השר לאושר, כבוד השר לסובלנות, כבוד השר לבינה מלאכותית וכבוד השר למשפחה? "אני רוצה להיות כבוד השר לרונאלדו עם ה־200 מיליון בכיס שיקבל כדי לשחק בערב־הסעודית, או לפחות שר המכוניות החשמליות", אמר יורב בדרך. ואילו אני רציתי רק להיות שר לענייני העוגן הפנימי ולהכל בסדר.
גם פלה מת / באותו חמישי כשהגיע הערב פלה מת. ומיד התמלא ערוץ הספורט בניצוחה של מירי (לא רגב, נבו) דוק דמעות. ואחר כך איזו שעה תמימה דיברו עליו באולפן, כולל זיכרונותיו של עמיחי שפיגלר השדרן והבן של, שסיפר איך הביאו בזמנו את פלה מסנטוס ושפיגלר האב ממכבי נתניה לקבוצת קוסמוס האמריקאית כדי לבנות שם את הכדורגל (ממש כמו רונאלדו באל־נאסר).
אחר כך נשמעה ברקע מוזיקה ברזילאית חרישית ותמונתו של פלה שקבע שכל אחד יכול להיות משהו בעולם הזה, כולל נער שחור בברזיל שהתפרסם בשנות ה־50 גם כשחקן מדהים וגם כאישיות אנושית נדירה, עלתה לאוויר שעה שתמונת הממשלה הקבוצתית עם חמש גברות והמוני גברים צולמה לנצח בקליק.
ועוד משהו קרה באותו ערב עם חור בגרב, מכבי תל־אביב סיימה את נס אנאדולו אפס בניצחון מזהיר וקטש העצוב לרוב חייך, וגם אני, כי כמו ילדים אני יכול לראות אלף פעמים אותו משחק שבו הניצחון ברור לעין.
"אני רוצה להיות כבוד השר לרונאלדו עם הֿ–200 מיליון בכיס שיקבל כדי לשחק בערב–הסעודית, או לפחות שר המכוניות החשמליות", אמר יורב בדרך. ואילו אני רציתי רק להיות שר לענייני העוגן הפנימי ולהכול בסדר
פעם רחוקים פעם קרובים / ביום שישי שלמחרת חייכתי ממרום גילי כשרינה מצליח אמרה לנורית הירש בקדימון לכתבה באולפן שישי, שאחרי גיל 60 "לא אכפת לה איך היא נראית" ונורית השנונה השיבה לרינה שהכי אכפת לה הנראות. נו מה? לא ברור?
וככה נכנסנו, מדיבורים שנצברו בשכבות (כדברי ענת המשוררת) וגם השערות, פרשנויות ומעשים, לעידן חדש. איזה? וואלה, הנבואה ניתנה לטיפשים והפרשנות להמוני פרשנים. יש כאלה שצודקים, ויש כאלה שיכולים להיכנס בשקט להמוני מסעדות מקומיות ולאכול את הכובעים שלהם.
ובעניין זה היו לסבתושה שלי רוחל'ה שלושה משפטים חכמים מנשוא: הראשון, "אשרי המודאג תמיד". השני: "העיקר לא לפחד כלל, אפילו מזבוב ביצות". ולבסוף "נחיה ונראה". וכל המשפטים האלה תיארו בעיניה את הרצון האנושי של כל אחד ואחת מאיתנו לחיות את החיים מבלי להיות עיוור אליהם, תוך כדי שלל הספקות המציפים אותנו תמיד. שהרי בינינו, מה בעצם אנחנו יודעים על העתיד לבוא? כלום ושום דבר. כולנו משרתי החיים והמוות, פעם רחוקים, פעם קרובים לניצחון ביורו או להפסד.
אישי רגשי / המפגש היומיומי שלנו פה במקום הזה שקרוי ישראל הוא תמיד רגשי ואישי, כמו שכתבה ענת קוריאל בשיא הישראליות הרומנטית: "לילה קדום אחד צעדתי אל הירח. הגעתי אל צידו האפל ושם מצאתי ארגז חול, דלי וכף". וכשקראתי ת'משפט הזה, ישר נהייתה לי דמעת געגועים בעין.
ולמה? כי אני מחפש לנצח את המיקום המדויק שלי פה בין הילדות שאבדה לי ובין כל השאר. כמו שכתב פעם חברי ניסים אמון "תארו לעצמכם דקה שלמה שבה אתם מרגישים שהכל בסדר" (חחח אשרי המאמין והמאמינה בניסים, ניסים).
נודד בודד על קורקינט / דבר אחד בטוח. אפשר תמיד למצוא צידוק לכל דבר. כלומר איך אדם נראה נניח אחרי גיל 60, איך נראה המקום המשתנה שלנו ועד למשפט של סבתא נחיה ונראה.
וכך בסופו של אותו יום חמישי התיישבתי מול הסדרה המדוברת "הלוטוס הלבן", שמתי ת'אייפון בשקע וחיכיתי שמ־70 אחוז יצאו 100 ואהפוך לשר האושר. ולפתע, ממש תוך כדי שעיניי נעצמות, צף לי זיכרון מעומעם שבו אבי האהוב יצחק עומד נבוך בכנסת, מחפש עידוד מהעיניים הבוכות של המשפוחה הקטנה שלו שעה שנשבע אמונים לה ולמדינה. ושתדעו לכם שבכינו והתרגשנו אז לא פחות מההורים של השרים שבאו לפני שבוע להשבעה של ילדיהם.
ויש לי עוד תמונה שנותנת פרספקטיבה חשובה לחיים, ובה אני נודד בודד על קורקינט רעוע שבנינו בשכונה בביצרון (מקרשים ומקוגלגרים) וצורח לעצמי מהיסטריה ומחשש שמא תכף אפול על העולם או העולם ייפול עליי. וראו זה פלא, העולם אמנם לא פעם נפל וקם, נפל וקם, אבל רוחו האמיתית לא נפלה אף פעם.
