מה כבר אפשר לחדש בסרטי ערפדים? אם תשאלו את חבורת Radio Silence שמורכבת מצמד הבמאים, מאט בטינלי-אולפין וטיילר גילט והמפיק צ'אד ויללה - מסתבר שאפשר. אחרי שהצליחו להזניק מחדש את סדרת סרטי "צעקה" (פרקים מספר 6-5), וביימו את מהתלת האימה "מי שעומד מאחוריי", הם פנו ליצור את מה שעל פניו נראה כמו "שכחו אותי בבית" פוגש את "נוספרטו", ואולי דווקא "החשוד המיידי" פוגש את "דרקולה", ובכל מקרה ובשתי מילים - "מתוקה רצח" (Abigail). כיוון שכבר הקדימון חושף שהילדה התמימה שבכותרת ניזונה מדם-אדם, האזכור פה של ערפדים אינו בבחינת ספוילר.
"מתוקה רצח" – טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
מה שעובד היטב בסרט הוא היכולת של יוצריו לנוע ביעילות בין ז'אנרים שונים, באופן שאינו מעיק ולפעמים אף מפתיע. מה שמתחיל כסרט פשע יהפוך בהמשך למשהו שונה לגמרי, ואפילו אגתה כריסטי קופצת להתארח דרך התייחסות מפורשת לאחד מספריה המפורסמים ביותר, "ואז נעלמו כולם", שזכה לכמה עיבודים קולנועיים. ומי שתר אחר פסיכואנליזה בגרוש, לא משהו רע כשלעצמו, יוכל למצוא אותה בחיפוש הנואש אחר אהבת אב מרוחק שמוצא את ביטויו בערמה של גופות מדממות. לא משהו שלא ראינו קודם, אבל בסרט הזה הוא מטופל במידה הנכונה של הומור ובעתה.
הסיפור מתחיל בחבורה של פושעים שנשלחים לחטוף ילדה-בלרינה בת 12, אביגייל שבכותרת המקורית, ולהביא אותה למקום מסתור מוסכם שבו עליהם להמתין לתשלום הכופר. כל מה שהם יודעים הוא שיש לה אבא עשיר, ושאסור להם לחשוף את זהותם האמיתית, לא רק בפניה אלא גם זה בפני זה. הכינויים שניתנים להם הם כשמם של חברי ה-Rat Pack, להקת הבדרנים משנות ה-50 וה-60 שכללה, בין היתר, את פרנק סינטרה, דין מרטין, סמי דיוויס ג'וניור ופיטר לופורד, והופיעה בכמה סרטים שהמפורסם שבהם היה "אושן 11" (1960). בסרט הנוכחי, ה-Rat Pack כוללת אם חד הורית (מליסה בררה, שכבר שיתפה פעולה עם היוצרים ב"הצעקה", אולם פוטרה מהזיכיון בגלל התבטאויותיה נגד ישראל), בריון חסר מוח (קווין דורנד), נהג שודים (אנגוס קלאוד המנוח מ"אופוריה", שהסרט מוקדש לו), ומי שהוא מנהיגה המסתורי של החבורה (דן סטיבנס). לכל אחד מהם, מסתבר, יש משהו בעברו שקושר אותו לסיפור החטיפה, קצת כמו בספר "ואז נעלמו כולם" (ששמו הלא תקין פוליטית במקור היה "עשרה כושים קטנים"); וכולם נמצאים שם תחת פיקוחו של מוח-על (ג'יאנקרלו אספוזיטו) שהוא גם זה שמעניק להם את שמותיהם הבדויים.
לא מעט סרטי אימה, מוצלחים יותר ופחות, התבססו בשנים האחרונות על יצורים תמימים שמתגלים כמפלצתיים באופן מיוחד. סרטי פוסט-צ'אקי, אפשר לכנות אותם. אלה כללו לא רק בובות רדופות ("אנאבל") ובעלות חיים משל עצמן ("מייגן"), אלא גם מי את מי שנראים כמו ילדים מתוקים ובפועל הם פסיכופתים רצחניים במיוחד - סדרת סרטי "יתומה", למשל. המודל לסרטם של Radio Silence מצוי גם בסיפור הקצר והמבריק של או. הנרי, "כופר נפשו של צ'יף האדום" על צמד חוטפים שהילד שהם מחזיקים בו מעביר אותם גיהינום משעשע, עד שבסוף הם מוכנים לשלם כסף בעצמם ובלבד שאביו ייקח אותו בחזרה. גם כאן מדובר בחוטפים שמסתבכים במשחק מסוכן של חתול ועכבר, או נכון יותר - חתול וערפד. משהו שהם מגלים מאוחר מדי.
מה שמוביל אותנו אל אלישה וויר בת ה-14, ילידת אירלנד, שכבר הייתה ילדה לא שגרתית, בלשון המעטה, בעיבוד הקולנועי למחזמר "מטילדה" לפי ספרו של רואלד דאל. המושג "ילדה מהגיהינום" מעולם לא זכה לפרשנות מקורית יותר כמו בסצנה שבה היא מחוללת מתוך "אגם הברבורים" עם גופה נטולת ראש. וכן, זה מצחיק כמו שזה נשמע, בהנחה שאתם קהל היעד לסרט הזה. כל זה מתרחש בבית גותי מבודד, עם דלתות סודיות וחלונות שהופכים בן רגע למלכודת, וכמובן גם מחילות מסתוריות שבתוכן מקננות רוחו והשראתו של קייזר סוזה (התסריט הוא של סטיבן שילדס וגאי בוזיק).
"מתוקה רצח" הוא סרט על ילדה מתבגרת שכל כך רוצה שאבא-דרקולה יאהב אותה, עד שהיא מוכנה לאכול למענו את כל אויביו. כאשר חוטפיה, שאינם מודעים בתחילה למי היא ובעיקר למה שהיא, הופכים בזה אחר זה לארוחת הערב שלה - קשה שלא לחייך. בדרכו, הסרט גם עוסק בכמיהה אל דמות האם הנעדרת, והסיום שלו מצליח להיות אפילו שנון בהקשר הזה. בשורה התחתונה, זהו סרט שמקיים יותר ממה שהקדימון שלו מבטיח, והציפייה למפגש נוסף עם אביגייל אינה נפסלת פה על הסף.
