כשאורטל בניסטי הייתה בת שלוש היא החלה לגבש שגרת טיפוח סודית. "לאמא שלי הייתה שידת איפור חומה כזאת, בחדר השינה", עיניה מצטעפות. "והיו שם בשמים, איפור, קרמים שאז נראו לי יקרים והיום אני יודעת שהיו של ניוואה. ואני הייתי יושבת על המיטה ומסתכלת עליה כשהיא הייתה מורחת קרם לפני השינה. היא עבדה בשתי עבודות. לביאה. תמיד נראתה טוב, אבל לא טוב כמו שאני רציתי. רציתי שהיא תהיה יותר. יותר יפה, יותר מטופחת. היה לי חשוב להעצים אותה. אבל כשהיא הייתה עומדת מול המראה ומורחת את הקרם היא הייתה מתענגת על הרגע. ולי זה היה נראה וואו. אז יום אחד התגנבתי לחדר שלה כשהיא לא הייתה בבית ולקחתי את הקרם".
מה רצית?
"רציתי להבין מה זה עושה. איך זה מרגיש. אם אמא שלי כל יום שמה אותו זה בטח עושה לה טוב. ורציתי גם".
את זוכרת איך הרגשת?
"הרגשתי וואו. וזה גרם לי להרגיש יותר טוב עם עצמי".
עוד כתבות למנויים:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל מאחורי שידת האיפור הסתתר העולם האמיתי. מבעד לחלון בקרוואן האשדודי שבו חיה משפחתה עמדו טורים־טורים של קרוואנים. שמות של רחובות לא היו. זה היה פתרון זמני לנזקקים לדיור ציבורי שהפך מכורח המציאות למגורי קבע. בניסטי יכולה להפליג עד מחר - והיא מפליגה - על השכנות הטובה והחום האנושי וניחוחות הבישולים בערב שבת. אבל היא רצתה מהחיים יותר. בשביל ילדה עם תיאבון בולעני לאסתטיקה, השכונה ההיא שכבר לא קיימת הייתה המדבר של הממשי. שידת האיפור הצנועה, לעומת זאת, הייתה פורטל לעולם אחר. "למה כל כך אהבתי את השידה ההיא? אולי זאת התשוקה שלי לביוטי. תמיד הייתי שונה. גם כילדה הרגשתי מוזרה".
ובאיפור את ממציאה את עצמך מחדש או כמישהי אחרת.
"יכול להיות. גם אופנתית אף פעם לא הייתי כמו כולן. כולן היו הולכות עם ג'ינס בגזרה נמוכה ואני עם כובע ורוד, צמות עד הטוסיק ושמלה ורודה. אהבתי דברים צעקניים. תמיד הייתי בן־אדם של שואו. בן־אדם משוגע".
כלומר?
"אני מזל קשת, והנשמה שלי אינטנסיבית ואנרגטית. כשאני נכנסת לחדר אין דבר כזה שיתעלמו ממני. אפילו שאני מטר וחצי וקטנה זה ישר בום טראח!".
את דיווה.
"אני קוראת לזה אורטל".
בניסטי יכולה להמשיך לקרוא לעצמה "אורטל" בחינניות של פרח קיר, אבל בדוקו־ריאליטי "פריפריה אימפריה" (שלישי־חמישי ב־yes וב־STINGTV) הכריזמה הפרועה שלה והאהבה לשפה הספרדית קורעות את המסך. אורנה בן דור, הדוקומנטריסטית שהביאה לחיינו את המאסטרפיס "בגלל המלחמה ההיא" עברה כבר מזמן לצד הכיפי של החיים. הדוקו־ריאליטי הקודם שלה "מעושרות", חגג את הנובורישיות הישראלית וייצר תופעות תרבותיות כמו ניקול ראידמן ולאה שנירר. הפעם התמקדה בן דור בפריפריה שבדרום. אבל מה שבעבר היה מילה נרדפת לאוכלוסייה מוחלשת או למאמר של אבישי בן חיים, בישראל 2022 הוא גם מעוז של יכולת כלכלית נחשונית. במקביל, התפתח זן של נשות קריירה שאפתניות בתחומי הביוטי והלייף סטייל, נרקומניות של רשתות חברתיות ומותגי יוקרה.
כשבניסטי (33), מאפרת, מעצבת שיער (היא מעדיפה "מסרקת"), אושיה מוכרת באשדוד, אמא לשניים, ואשתו של שי בניסטי מוועד הנמל, קיבלה הצעה להשתתף בתוכנית, היא עשתה את הלא־ייאמן בעולם מכור לסלבריטאות, ולא אמרה מיד כן. "אמרתי להם, 'אין לי זמן ויש לי כלות לאפר. רוצים לבוא לאשדוד? בכיף'. אז הם באמת באו לעשות לי אודישן. וגם כשהודיעו לי שרוצים שאשתתף הייתי צריכה לחשוב".
מה גרם לך להגיד כן?
"המפגש עם אורנה בן דור, כשהכרתי אותה הבנתי שיש לה את הבייגלה מעל הראש. לפני זה לא ראיתי דברים שהיא עשתה. 'מעושרות' וזהו".
מי ניקול ראידמן בעונה שלכן?
"נראה לי שאני. אוריה היא המאמי הלאומית. עברה בסדרה את טיפולי הפוריות וסיפור החיים שלה. המנאשרוביות הן הבלינג בלינג ושפע והדר וקוטור. נעמה זה כמו לאה שנירר. כל היום כושר והיא פצצה ואמא לחמישה".
ב"מעושרות" היה דם רע בין לאה שנירר לניקול. היו אצלכן מאבקים?
"לא. החום שלנו מנצח. עושים כביסה מלוכלכת, תולים, ומחזירים לארון. אז אני יכולה לא להסכים איתך ונצעק, אבל בסופו של דבר נצא מחובקות. הסדרה מציגה נשים פמיניסטיות מסוג שלא רואים הרבה על המסך. זה פמיניזם שמתיישב עם מסורת. עם נשיות יותר מוקפדת, לא מרב מיכאלי".
מה זה פמיניזם מבחינתך? להרוויח כמו גבר? שוויון בעבודות הבית? חצי־חצי בגידול הילדים?
"מבחינתי זה הורדה של כל הסיסמאות הקיימות. למשל שאישה צריכה להיות כל יום בארבע בבית לקבל את הילדים. אישה שמרוויחה הרבה כסף אז היא תשרוף את הכול על עצמה, ויעלה לה. מספיק נשמות. אנשים נוסעים על מרצדס עם משכון של בית. די".
גם כשמגיעים לרגעים פחות פוטוגניים בביוגרפיה שלה, בניסטי היא לא כזאת שתשים מהר פילטר ולנסיה. רק ככה אפשר באמת ליהנות מההצלחה. היא גדלה כבכורה לשני אחים, וגרה עד גיל 13 בקרוואן ההוא. "מה שהכי ריגש אותי זה שאחרי ששידרו את הפרק השלישי של הסדרה שבו חזרתי לשכונת הקראוונים, קיבלתי מבול של תגובות. איזה אחדות. לא היינו נועלים דלתות. הכול היה פתוח. היום אני נועלת דלת גם כשאני הולכת לזרוק זבל".
כילדה הרגשת שיש בבית בעיה של כסף?
"אמא אתי עבדה בשתי עבודות ואת אבא יעקב בכלל לא ראינו. כשאני משווה את עצמי להורים שלי, אני אומרת, הם עבדו פי עשרה יותר קשה ממני. ועדיין נתנו לנו ביטחון שאם צריך משהו אז יהיה".
ומתי נפל לך האסימון שיש מי שחי אחרת?
"מעולם לא היה להם אוטו. ואני זוכרת שקלטתי מה המשמעות של זה, רק כשחברה שלי באה עם רכב לבית ספר. זה היה ההלם הראשון שלי. את מתחילה להבין מה זה עשירים ועניים".
אמרת לעצמך 'גם אני רוצה''?
"הדבר היחיד שאמרתי לעצמי זה שמה שאני לא אעשה יהיה בזכות עצמי. בגללי ושלי ובזכותי. וכמה פעמים הציעו לי שת"פים. אבל היה לי חשוב לעשות את זה לבד".
אחרי הצבא הגיעה לשנקר, מקדש לאופנה ישראלית שמאכלס לא מעט צאצאים של משפחות מעושרות. גם פה בניסטי בלטה מיד, ומיד חטפה על הראש. "בשנקר פגשתי פעם ראשונה קהל שלא הכרתי ולא ראיתי בחיים. יש קצת סטודנטים מהפריפריה אבל השנקריסטים בדרך כלל? אבא שלה טייס. אמא שלה מנתחת. אשכנזים מבתים עם כסף. ואז אני מבררת עלויות של הלימודים ואני אומרת, אני לא יכולה לעמוד בזה. רק תוך כדי הלימודים הבנתי שהם גם לא עובדים תוך כדי הלימודים! עכשיו אני למדתי בלימודי חוץ, במהלך הלימודים גם התחתנתי ונכנסתי להיריון. עבדתי אצל המעצבת גליה להב. והם? היו משלמים להם שכירות. כדי להיות שנקריסטית את חייבת לבוא ממעמד סוציו־אקונומי גבוה. שיהיו לך מלא פפלינוס בכיס. תחשבי שכל פרויקט עולה לך המון כסף, בובה לתדמיתנות עלתה אז 3,500. זה עולם. ואז כשאני יושבת בכיתה ואומרת למישהו, 'אוי כפרה, הבנתי חיים שלי'...".
מה קרה?
"נהיה שקט. מסתכלים עלייך בפנים מבוהלות".
את צוחקת על זה אבל זה בטח נורא מעליב בזמן אמת.
"כן. זה נורא כאב לי. אני הייתי הערסית מאשדוד".
"כשאת יושבת בביג באשדוד את מרגישה במיאמי. לנשים פה יש לייף סטייל! רובן, יפות ככל שיהיו, הן גם מאוד משפחתיות ומבשלות ואת רואה חגים ושבתות. אשדודית תמיד תיראה טוב. וגם אם אין לה כסף והיא תקנה בסייל היא תיראה מיליון דולר"
הרגשת שאת מאמצת את מה שחושבים עלייך?
"לא. תמיד אמרתי לעצמי, הם חושבים ככה כי הם לא מכירים אותי. אני לא כזאת. זה לא חדר אליי. זה אפשרי. גם מה זה ערסית? מה זה אומר בכלל היום? אולי זה כי אני מזרחית? אני זוכרת שחבר אמר לי, 'מה יש באשדוד? רק מפעלים לשחיטת עופות'. כאילו חשב שאני ממעברה. בראש שלהם אני חיה בבאקה אל גרביה".
הגאווה שלך בבית הגידול שלך כוללת גם אג'נדה לגבי איך האישה האשדודית נראית.
"כשאת יושבת בביג את מרגישה במיאמי. לנשים פה יש לייף סטייל! הן מהממות. רובן יפות ככל שיהיו, הן גם מאוד משפחתיות ומבשלות ואת רואה חגים ושבתות. אשדודית תמיד תיראה טוב. וגם אם אין לה כסף והיא תקנה בסייל, היא תיראה מיליון דולר. אני רואה את זה בסדנאות האיפור שלי. הן למשל יודעות מה זה מסכת חמצן. בכלל האווירה של אשדוד זה סקס והעיר הגדולה: הלייף סטייל, הגלאם".
אם אשדוד זה מיאמי מה תל־אביב?
"וגאס. יש הכול מהכול. אבל יש תופעה תל־אביבית כזאת של בנות עם חצי קוקו, גופייה בלי חזייה. את רואה בנות לילה אחרי בילוי עם האיפור בעיניים, הכול שחור".
קורה שלא מורידים איפור.
"בחיים זה לא קרה לי. קודם כל זה לא בריא. גם אם היא שתתה אלכוהול זה לא תירוץ. אני לא שותה. בחיים לא עישנתי סיגריה. פריק קונטרול. אני באמת לא מבינה שם הרבה דברים. אני ראיתי בתל־אביב נשים שמסתובבות עם חולדה, כמו כלב!"
לא חמוס?
"חמוס! מה זה בכלל. זה לא יודע לדבר לא מחזיר אהבה לא עושה שום דבר טוב. באשדוד אישה מסתובבת עם כלב אז הכלב נראה נורמטיבי! לא כמו עכבר! לי זה קשה".
את מסע הכומתה שלה למשבצת המאפרת הבכירה של אשדוד והסביבה היא התחילה אחרי שנקר, בקורס אצל מיקי בוגנים. אז היא לא העזה לדמיין שהלקוחות הקבועות שלה יהיו סלבס כמו מור ממן, נסרין קדרי, טהוניה רובל, אנג'ל ברנס, אוולין הגואל, שגית רביבו ותאלין אבו חנא, שעושות במיוחד בשבילה טיול לאשדוד ("בדיוק חזרנו יחד מתחרות טרנס סטאר אינטרנשיונל. ישנתי עם תאלין בחדר. את יודעת איך הבחורה נראית? רציתי לרצוח. היא אחלה אישה, יותר מכל אישה"). עכשיו יש לה גם מותג קוסמטיקה שפיתחה במשך שלוש שנים בשם רוסאליה, ומציע כל מיני גודיז דוגמת מסכת חמצן מבעבעת.
"אני זוכרת את הסלב הראשונה שאיפרתי", עיניה מתערפלות, "הזעתי בידיים בפעם הראשונה שאיפרתי מישהי מפורסמת. זיעה קרה!".
מי זאת היתה?
"לי לוי, דוגמנית יפה. הייתי נורא בלחץ כי ידעתי שהיא דוגמנית מוערכת ומוכרת וראיתי אותה בכתבות ובגיא פינס. יש נקודות בחיים שאת אומרת לעצמך שהיה שווה לעבור את כל מה שעברת? אז זו אחת כזאת".
ספרי לי על רגע מסובך בדרך.
"אני לא יכולה לשכוח את התחושה של אנשים מוכרים שהתייחסו אליי כאילו אני אוויר. וכשאני אומרת אוויר אני עדינה. היו נותנים לי לחכות שעות עד שיתייחסו אליי. או שהדיבור היה מעליב. הייתי חוזרת הביתה באוטו בוכה. הלכתי יום שלם, עבדתי, עשיתי איפור שיער לבן־אדם. המינימום? תיתן לי תמונה או התייחסות. משהו".
מאז כבר הכול השתנה עבורך. יצא לך כבר להתמודד עם תגובות ברחוב מאז עליית הסדרה?
"אמיגה! אני לא יכולה ללכת בקניון! אנשים צועקים לי בספרדית ולא יודעים להגיד את המילים! עושים מניפה מנייר ומחקים אותי. הזיה. בחנות בגדים תקפו אותי עשר גרוזיניות כדי להגיד לי שאני גאווה לעדה. ואני בכלל מרוקאית (צוחקת) עזבי את זה שאומרים לי: את חייבת תוכנית לבד, את עדי אשכנזי הבאה. יש יותר מוזרות: עוצרים אותך ואומרים וואי איך את רזה במציאות! בטלוויזיה חשבתי שאת שמנה. או שאומרים, 'וואלה את יפה! באינסטגרם את נראית קצת מעוותת'. זה פיפי".
גברים מנסים להתחיל איתך?
"לא. אבל אני מבוקשת אצל לסביות. שולחות לי 'איפה את?' 'מה את עושה מחר?' זה היה מחמיא לי אם הייתי אוהבת בנות, אבל מה אני אעשה, זה פחות אני".
פורסם לראשונה: 07:02, 18.03.22
