"מחר יום חדש" (C'è ancora domani), סרט הביכורים של השחקנית האיטלקיה פאולה קורטלזי, הוא חיבור מקורי, שלא תמיד עולה יפה, בין דרמה ניאו-ריאליסטית פמיניסטית, ואלמנטים קומיים שמתבססים על אנכרוניזם סגנוני. במוקד העלילה אישה מושפלת הנשואה לגבר מתעלל, ושאלת האפשרות של אישה זו להשיג מידה של חופש בחייה. העלילה משתמשת באופן מודע בהקשר של המקום והזמן: מאי 1946, כשנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ושבועות ספורים לפני האירועים ההיסטוריים של המשאל לשינוי החוקה והבחירות הדמוקרטיות שהתקיימו באיטליה בין ה-2 ל-3 ליוני 1946. מסגור היסטורי שמאפשר, ואולי אף מחייב, לקרוא את הסרט כאלגוריה פוליטית.
"מחר יום חדש" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
לקורטלזי בת ה-50 יש ותק של 37 שנים בעסקי הבידור. היא קומיקאית ושחקנית שהופיעה בהצלחה בטלוויזיה, בתיאטרון ובקולנוע. ב-2011 היא זכתה בפרס דונטלו ראשון על משחק בקומדיה Nessuno mi può giudicare ("אף אחד לא יכול לשפוט אותי"). בסרט הביכורים שלה כבמאית היא גם משחקת בתפקיד הראשי, ובנוסף גם כתבה את התסריט יחד עם פוריו אנדראוטי וג'וליה קלנדה. זהו פרויקט מאוד אישי, וחרף החיבור הסגנוני יוצא-הדופן שיש בו, הקהל האיטלקי קיבל אותו בהתלהבות רבה.
"מחר יום חדש" היה הסרט המצליח ביותר בבתי הקולנוע באיטליה בשנה שעברה (יותר מבלוקבאסטרים אמריקאיים כמו "ברבי" או "אופנהיימר"), כשהסרט האיטלקי הבא אחריו ברשימה הרוויח פחות מרבע ממנו. הוא גם היה מועמד לשורת פרסי דונטלו וזכה, בין השאר, בפרס המשחק לקורטלזי, בפרס התסריט, ובפרס הבמאי.ת לסרט ביכורים. מהפרספקטיבה של מבקר ישראלי, גם אם יש מה להעריך ולחבב בסרט, ההצלחה יוצאת-הדופן שלו היא ביטוי לפריטה מדויקת על רגשות נוסטלגיים של הקהל האיטלקי המשולבת במסר מעודכן של העצמה נשית.
שמונה וחצי הדקות שפותחות את "מחר יום חדש" מציבות אותו כסוג של פסטיש ניאו-ריאליסטי, המשולב בטון קומי מודע לעצמו. הוא מצולם בשחור-לבן ובפרופורציות פריים כמעט ריבועיות - במתכונת התואמת את הקולנוע הניאו-ריאליסטי. שעות בוקר מוקדמות בחדר שינה בדירה דלה. הבעל איוואנו (ולריו מסטנדריאה) יושב זקוף במיטה ובוהה קדימה. אשתו דליה (קורטלזי) שוכבת לצידו, פוקחת עיניה ומביטה לכיוונו. היא מזדקפת ומברכת אותו בבוקר טוב. מבלי לומר מילה איוואנו מעיף לה סטירה. דליה לא אומרת דבר ולא מגיבה בדרך המפגינה כאב. זוהי שגרה. כשפניה של דליה מוטחות לצד השני קורטלזי חותכת לשוט חדש הלוכד אותם במלואם. זהו גם הרגע בו מתחילה להישמע מוזיקה עליזה של שיר המבשר את בוא האביב, וצלילי השיר ילוו את הצגת המשך שגרת הבוקר של הגיבורה. אירוניה סגנונית שקשה לפספס.
4 צפייה בגלריה
פסטיש ניאו-ריאליסטי. אבל מודע לעצמו. מתוך "מחר יום חדש"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
בהמשך יהיו עוד רגעים של התעללות, ועוד אופני טיפול לא צפויים של הבמאית במה שבדרך כלל זוכה לעיצוב מלודרמטי. כך, למשל, היא תהפוך התקפה אלימה של הבעל לאירוע דמוי ריקוד במיוזיקל. קורטלזי מתהלכת על קו מאוד דק שבו הסגנון הקומי המודע לעצמו עשוי להיתפס כזלזול במצב שבו נתונה דליה, אבל היא מצליחה לעשות זאת מבלי לגמד את האלימות ותוך שימור האמפתיה לגיבורה האומללה.
הדקות הראשונות, הקודמות לכותרת שם הסרט, מציגות את שאר בני המשפחה, כמו הבת הבכורה מרסלה (רומאנה מגוריה ורגאנו) - נערה מתבגרת שעתידה להתארס לחבר שלה ג'וליו (פרנצ'סקו קנטורמה) שמגיע ממשפחה ממעמד כלכלי קצת יותר משופר. מרסלה מבוגרת ורגישה מספיק כדי להבין את הגיהינום של חיי אימה ולכעוס עליה, ואולי אף לבוז לה, על הפאסיביות שבה היא מקבלת את מר גורלה. למשפחה יש גם שני בנים צעירים יותר, שכל מה שהם עושים בסרט הוא להתקוטט ולקלל זה את זה. לא מעט רגעים יעסקו ביחסים שבין דליה למרסלה, אבל באופן מוזר למדי כמעט אפס התייחסות מצד האם לשני הבנים.
האחרון מבני המשפחה, והוא לא חביב במיוחד, הוא אוטורינו (ג'ורג'יו קולנגלי), אביו של איוואנו שחי איתם באותה דירה. הוא ממעט לצאת מחדרו וממיטתו ודליה מטפלת בו כאחות רפואית הדואגת לצרכיו. בתמורה למסירותה הוא מנסה לחפון את גופה, ולא מסתיר ממנה את דעותיו הנחרצות על כך שאישה חייבת לבלום את פיה. דמות גרוטסקית למדי שמשלימה את הדרך בה הסרט מאפיין את החיים תחת הנעל המרופטת של הפטריארכיה.
עם הכותרת האירונית של שם הסרט ניתנת הבהרה נוספת לגבי הטון הייחודי שבו נוקטת הבמאית. הפריים נפתח לפרופורציות רחבות ועדכניות יותר (ויישאר כך עד סופו), נשמע בלוז אמריקאי אנרגטי מעשור קרוב לזמננו, והמצלמה מלווה את הגיבורה בעודה יוצאת למטלות יומה כשהיא מצולמת בהילוך איטי כאילו זה רגע בסרט של ווס אנדרסון. השחור-לבן נשאר, העיצוב הריאליסטי של הדלות של איטליה לאחר המלחמה לא משתנה. אבל זו הצהרה שממנה לא ניתן להתעלם בנוגע להיברידיות של זמן וסגנון.
הדמויות הנוספות שנפגוש יגדירו את חייה המוגבלים של הגיבורה ואת פוטנציאל השגת החופש המצוי בהם. מוסכניק בשם נינו (וניצ'יו מרקוני), חבר נעורים שדליה העדיפה את איוואנו על פניו. חברת-הנפש מאריסה (עמנואלה פאנלי) שתתמוך ותנסה לסייע, וחייל אפרו-אמריקני בשם וויליאם (יונב ג'וסף) שיגלה עניין במצבה של דליה, ויסייע בדרך מאוד לא סבירה מבחינת עלילתית כשהיא תחליט להיעזר בו.
במערכה השנייה העלילה קצת מדשדשת, אבל חוזרת למיקוד בחלק השלישי שבו גם יש חתירה מובהקת כלפי מסר פוליטי חיובי. המעברים הסגנוניים-קומיים מפתיעים פה ושם, לא רק כשהם ממסגרים רגעים של כאב, אלא גם ברגעים בהם יש ניצוצות של רומנטיקה (למשל כשדליה ונינו חולקים שוקולד אמריקני מלכלך-שיניים). קורטלזי הגדירה את "מחר יום חדש" כ"סרט עכשווי הממוקם בעבר" – גישה מקורית, שגם אם אינה נטולת דופי היא בהחלט מקורית.
