האנימטור יוני גודמן התעסק בעבר עם תכנים מורכבים בפרויקטים שלקח על עצמו, אם זה כשיצר יחד עם ארי פולמן את "ואלס עם באשיר", "איפה אנה פרנק" או "GIRL ON THE RUN", כחלק מהמאבק במקרי אונס באזורי מלחמה. אבל גם ניסיונו הרב ככל הנראה לא השתווה לשיחה שקיבל מרננה גומא-יעקב מניר עוז, ששני בניה - אור (16) ויגיל (12), נחטפו לעזה. ובכל זאת, הוא לא חשב פעמיים לפני שנעתר לבקשתה - ליצור סרטון אנימציה המספר את סיפור חטיפתם. צפו בסרטון:
(Disaster, סרטו של יוני גודמן)
"אני נכנס לעומקו של כל פרויקט שאני עובד עליו, אבל תמיד אני יכול לצאת מהחדר, לאכול משהו, להיות עם הילדים שלי - רננה לא", סיפר גודמן ל-ynet על תהליך היצירה של הסרטון שעלה אתמול (שבת) ליוטיוב, ואותו יצר עם צוות היוצרים של הסרט "איפה אנה פרנק". "היו רגעים שחששתי שאני מתעלל בה ששלחתי לה פריימים קשים. אבל בסופו של דבר כולנו היינו מאוד בתוך הפרויקט, הבנו שזמן זה משאב שאין לנו מספיק ממנו, ולכן היה הרבה לחץ. עד כדי כך שלפעמים הרגשתי רע כשעשיתי הפסקה והלכתי לנוח".
החיבור בינו לבין רננה הגיע דרך הבמאי ארי פולמן, שעימו גודמן נוהג לעבוד בקביעות - כשעשו יחד לא רק את הסרט "איפה אנה פרנק", אלא גם את "כנס העתידנים", וכמובן את "ואלס עם באשיר" שזכה בשלל פרסים, מפרס אופיר ועד גלובוס הזהב. "היה לה בראש את 'ואלס עם באשיר' ולכן היא חיפשה אותי. היא רצתה להעביר את סיפור החטיפה באופן אחר, כזה שלא רק יספר את האירוע אלא יעביר גם רגש. פולמן שאל אותי אם אני ארצה לעשות את זה, והיה לי ברור שכן".
כך כאמור נולד הסרטון, ששמו באנגלית הוא "אסון" (Disaster), ושמלווה בקריינות באנגלית של האם ובשיר "משהו רע" של הילה רוח. "שיתפתי את רננה בכל שלב של התהליך - עיצוב הדמויות, הפרטים הקטנים, הכול. זה הסיפור שלה ולכן זאת אחריות גדולה. זה לא מסוג הפרויקטים שאני אקח עליהם חופש אמנותי ואראה אותו רק כשהוא יהיה מוכן ואז אקבל תגובה כמו 'איזה יופי'. הדעה שלה על הדברים הייתה לי מאוד חשובה וגם עזרה לי לאורך הדרך. כבר מהשיחות הראשונות בינינו הבנו שהיא רוצה להגיע לסרטון שמדבר רגש.
"רננה מתגוררת בימים אלה באילת, אז היא הלכה שם לאולפן הקלטות והקליטה את הטקסט בקול שלה. אני לא יודע אם הייתי מצליח להחזיק את הקול שלי בהקלטות, אבל היא מאוד חזקה והיא תילחם עד שהילדים שלה יחזרו. היא בן אדם מדהים עם כוחות נפשיים אדירים. אני לא יודע איך הייתי אילו הייתי במצבה. אבל עם כל הטראומה שהיא עברה ועוברת, שאין לה מושג מה איתם ומה שלומם, היא לא מרימה ידיים".
הסרטון, שכולו מונפש, מתאר את רגעי החטיפה של שני הילדים שהיו אז לבד בבית - כיצד הם נכנסו למרחב המוגן והחזיקו את הדלת חזק ללא הצלחה כשפרצו המחבלים לביתם ב-7 באוקטובר. הוא מתאר גם את שיחת הטלפון של רננה עם הילדים תוך כדי האירוע, ואיך הדבר האחרון שהיא שמעה היה את בנה הקטן אומר למחבלים: "אל תיקחו אותי, אני צעיר מדי". "יש אינסוף סיפורים וכולם קשים באותה מידה", מוסיף גודמן. "במקום מסוים זה היחיד שמעיד על הכלל. הזוועות, אי הוודאות וחוסר השינה הם בוודאי משהו משותף לכל משפחות החטופים. אני מקווה שהסרטון הזה יצליח לעזור לא רק לאור וליגיל, אלא גם לחטופים האחרים".
3 צפייה בגלריה
"מקווה שהסרטון יצליח לעזור גם לחטופים אחרים". מתוך הסרטון Disaster
(אנימציה: יוני גודמן)
איך נעשתה העבודה על הסרטון?
"פניתי לצוות שעבד איתי ב'איפה אנה פרנק' ולשמחתי כולם הצטרפו מיד ללא היסוס ובהתנדבות מלאה. כולנו הרגשנו שאנחנו רוצים להשתמש ביכולות שלנו לטובה. פנינו גם להילה רוח, שמיד נרתמה למטרה ותרמה את השיר שלה. התחלנו לעבוד על הפרויקט ביום חמישי ה-19 באוקטובר והוא עלה באופן רשמי בשבת האחרונה. בדרך כלל זה משהו שלוקח למעלה מחודש".
מה עומד מאחורי ההחלטה שהסרטון יהיה באנגלית?
"זאת הייתה בחירה שלה לגמרי. לא דיברנו על זה לעומק, אבל אני חושב שזה די הגיוני - בסופו של דבר לא קשה למצוא הזדהות לנושא בישראל. המאבק והיכולת לייצר קבוצות לחץ על חמאס יגיעו בסופו של דבר מבחוץ ולכן הפוש צריך ללכת לכיוון הזה. קרתה לנו טראומה מזעזעת כעם, ומדברים על עזה ופלסטינים כשנושא החטופים הולך ונכנס לשוליים. חשוב לדבר על זה ולהזכיר את זה כל הזמן. מניסיונות עבר - ככל שהזמן עובר חלון ההזדמנויות נסגר. המטרה היא לא להגיע לשם".
מה היה לכם חשוב להעביר באמצעות הסרטון?
"גם לי וגם לרננה היה מאוד חשוב שלא תהיה בסרטון אלימות ויזואלית. יש כיום המון תכנים קשים לצפייה, וכאן רציתי שיהיה משהו שאנשים יוכלו לצפות בו, שזה לא יאטום אותם, אלא יעורר אצלם רגש חזק".
ועכשיו, כשהוא בחוץ והעבודה הסתיימה, האם הסיפור עדיין הולך איתך?
"זה עדיין מאוד חי אצלי ואיתי. רננה מאוד נגעה בי, אני מתעניין בשלומה ובעיקר רוצה סוף שמח לסיפור הזה. לכל הסיפורים בכלל. כל כך הרבה אנשים לא יודעים מה קורה עם היקרים להם מכול. זה חורג מכל היגיון של מלחמה.
"אני חושב שלאמנות יש כוח בימים אלו", הוסיף. "אני רואה המון אנשים שמביעים את עצמם דרך רגש ולעיתים זה יכול להוביל אפילו לתרפיה. אנימציה היא כלי מאוד חזק שמאפשר לדבר על רגש ופחדים, בגלל שיש בזה משהו 'לא אמיתי' הוא מונע נעילה רגשית. דרך להעביר מסר בצורה שניתן לא רק לעכל, אלא גם להפנים".
