הדרמה החדשה "תחנה אחת-עשרה" (ימי חמישי ב-22:00, HOT HBO) בולטת בים התכנים הפוסט-אפוקליפטיים ששוטפים אותנו בשנים האחרונות, בעיקר מכיוון שהאפוקליפסה עצמה קצת פחות מעניינת אותה. הסיפור שלה אמנם מתרחש על רקע מגפה עולמית שמחסלת את רוב האוכלוסייה האנושית, אולם כוונותיה אינן לחצוב מכך את ליטרת החרדה והאימה בהן מסתפקות סדרות אחרות מהז'אנר הכה פופולרי הזה. למעשה, במובנים רבים קשה לשייך אותה לז'אנר הנ"ל – בדיוק כפי שקשה לשייך לו את "הנותרים", שבכתיבתה השתתף יוצרה של "תחנה אחת-עשרה", פטריק סומרוויל (שכיוצר, חתום על "מטורף" של נטפליקס).
"תחנה אחת-עשרה" – טריילר
כל האלמנטים המוכרים כאן - התפוררות הציוויליזציה, כאוס חברתי, נופים חרבים, מאבק הישרדות, בנייה מחדש – אולם סומרוויל, שעיבד את ספרה מ-2014 של הסופרת הקנדית אמילי סיינט ג'ון מנדל, לא מביע עניין רב בניצול הז'אנרי המתבקש מהם. במקום לחלוב את הזוועות של עולם בהריסותיו, הוא בוחר להתמקד באיחוי גיבוריו השבורים, הדואבים ומוכי-האסון, ויחד איתם למצוא מחדש את חמלתם ואנושיותם. האג'נדה פה היא לא ההריסות, אלא שביבי התקווה המבצבצים מהם. בפרפרזה על שורה מפורסמת מיצירה מפורסמת אחרת, סומרוויל כמו מנסה להגיד לנו, Life finds a way.
ביקורת טלוויזיה נוספות:
הסיפור של "תחנה אחת-עשרה" פרוש על פני כ-20 שנה – מהרגעים הראשונים של מגפת שפעת מסתורית שהולכת ומתבררת כקטלנית והרת-אסון, ועד לקורותיה של חבורה של אמנים, "הסימפוניה הנודדת" שמה, אשר מקיפה את אזור הימות הגדולות של צפון אמריקה במסלול מעגלי, שמביא אותה מדי שנה לשלל ישובים הנואשים למעט מזון רוחני בעולם שמנסה להשתקם. קירסטן (מקנזי דייויס) היא שחקנית בכירה בחבורה, ואט-אט אנו נחשפים לסיפורה הישרדותה – תחילה כילדה-שחקנית בהפקת תיאטרון יוקרתית, אשר עם פרוץ המגפה נאספת על ידי גבר צעיר בשם ג'יוואן (הימש פאטל) שהופך מכורח הנסיבות למלווה והמגן שלה, ובהמשך לאישה צעירה וקשוחה שמהווה את המאבטחת דה-פקטו של משפחת "הסימפוניה הנודדת" – וגם את הכוכבת הראשית של הלהקה.
"אט-אט" הוא שם הקוד פה, כי סומרוויל בונה את הנרטיב של הסדרה באופן מדוד שעלול להרחיק מ"תחנה אחת-עשרה" את הצופים התרים אחר ריגושים מעט תכופים יותר. הסיפור נע בין זמנים ודמויות וקושר ביניהם ככל שהוא מתקדם, אבל לפחות תחילה, הקצב שלו וחלק מהבחירות הנעשות נראים אסוציאטיביים, כמעט גחמניים. פה יש פרק המתמקד בקורותיה של דמות אחת בלבד, שם אנו חוזים בתוצאות של משהו שטרם ראינו מתרחש. אולם לגישה האימפרסיוניסטית הזו יש מטרה, כיוון שהולך ומתברר ככל ש"תחנה אחת-עשרה" מהדקת את קווי העלילה השונים ומתקדמת לעבר קו הסיום שלה. וכאמור, הכיוון הזה מהווה סוג של נגטיב למה שנהוג למצוא בז'אנר. הסדרה בהחלט לא חפה מהצגת החרדה, האימה והאלימות של עולם ללא חוק – הדבר נכון במיוחד בכל הנוגע להצגת חבורת ילדים אומללים ושטופי מוח, הנוהים אחר דמותו המסתורית של גבר המכונה "הנביא" - אולם אלו מנותבים הדרגתית למחוזות שונים ממה שניתן לצפות.
מה שקושר בין קירסטן לבין דמויות אחרות בהן מתמקדת הסדרה הוא רומן גרפי בשם "תחנה אחת-עשרה", המגולל את סיפורו של אסטרונאוט שעזב את כדור הארץ אחרי אסון שהחריבו, ומנסה נואשות לחזור. האלגוריה ברורה – שיבה, שיקום, תיקון. כל גיבורי הסדרה תרים אחר הגאולה הזאת, וחלק גדול מהיופי שלה נובע מכך שגם כשהם נדרשים לאלימות מכורח המציאות הקשה שלהם, הם עדיין מוצגים במלוא אנושיותם. פה לא תמצאו פסיכופתים מגחכים עם אלת בייסבול משוננת סטייל נייגן מ"המתים המהלכים". אין שום דבר קומיקסי, נצלני או סדיסטי בהצגת הגיבורים והעולם של "תחנה אחת-עשרה". הוא אכזר ומסוכן וחסר רחמים, כן, אבל יש בו גם יופי, אהבה - ואחווה כובשת, מנחמת, כפי שסומרוויל מדגיש באמצעות תיאור עדין ורב-חן של הדינמיקה בתוך משפחת הסימפוניה הנודדת.
והוויזואליה נפלאה. "תחנה אחת-עשרה" עולה על גדותיה באימג'ים שירדפו אתכם זמן רב אחרי שתסיימו אותה, ומפליאה לתאר באופן לירי, נוגה אך לא קודר מדי, את המציאות שאחרי האפוקליפסה. כדרכו פה, סומרוויל נמנע במכוון מניצול הממדים האפיים של האסון הגלובלי. שוטים ממעוף הציפור על עיי החורבות המעשנים של מה שהיו פעם מטרופולינים סואנים ושוקקי חיים? בשביל זה יש לכם את סרטיו של רולנד אמריך ("2012", "היום שאחרי מחר" וכיו"ב). את יוצרה של הסדרה הזאת – וכמובן, את הסופרת שהגתה את הרומן שעליו היא מבוססת - מעניינים האנשים שעזבו את המטרופולינים האלה, אלו שחוו זוועות שלא יתוארו, ועתה מנסים לבנות מחדש את חייהם.
"תחנה 11" דורשת סבלנות והשקעה, ועם פרקיה הראשונים והאניגמטיים-משהו בהחלט עלולה לייאש את מי שיגיע אליה עם ציפיות לפוסט-אפוקליפסה מהזן שהוא מכיר. אבל מי שמסוגל לאתגר ימצא את עצמו שקוע עד מעבר לראשו ביצירה עמוקה, אינטימית ונוגעת, שמשתמשת בקונספט המשומש של קץ הימים כדי לומר משהו שיישאר נכון עד קץ הימים: המשפחה שלך היא הבית שלך, ושום דבר אחר לא באמת משנה.
