לקניה ווסט היו כמה וכמה וכמה הזדמנויות לשחרר את אלבומו החדש, Vultures 1, שבו הוא משתף פעולה עם הראפר טיי דולה סיין. אבל בסוף, אחרי אינספור דחיות ומי יודע אם זאת לא הייתה המטרה מלכתחילה, זה קרה בתאריך סמלי במיוחד: יום הולדתו ה-20 של האלבום שהפך את קניה ווסט לקניה ווסט.
בעולם אחר, בריא ושפוי יותר, אחד מגדולי הראפרים והמפיקים בהיסטוריה, יוצר שכישרונו האמנותי מובהק כמעט כמו הישגיו בתחום הסקנדלים, היה אמור לחגוג את The Collage Dropout, ששלף אותו מאחורי הקלעים לקדמת הבמה. אולי, ברוח התקופה, הוא היה יוצא לטור ומבצע את כל שירי האלבום, כמו Jesus Walks המהפכני, לצד להיטים וחומרים חדשים. כולם היו כותבים כמה ווסט שינה את ההיפ-הופ, את הפופ, את האופנה, את היקום. גם היו סולחים לו על שטויות כאלה ואחרות שצבר בדרך. המילים "טיילור סוויפט" לא היו עולות על דל שפתיו גם אם היה רוצה להגיד שהיא פול מקרטני של המאה ה-21. אבל העולם לא בריא ומאוד לא שפוי. ומבלי לקבוע מסמרות בתחום הפסיכיאטריה, כנראה שגם לא ווסט.
לטוב ובעיקר לרע, Vultures 1 הוא שיקוף מהימן של ווסט ב-2024: מוכשר יותר מאחרים, מבולבל יותר מכולם, חכם מאוד, מגלומן לאללה, פתטי בטירוף וגם אנטישמי מבחיל. זה לא מקרה שאפשר להפריד בין היוצר והאמנות שלו כי ווסט כופה את כל ההוויה הכאוטית שלו כאדם על האמנות. זה לא שהוא מטנף על יהודים בטוויטר ועושה אהבה בראפ. "איך אני יכול להיות אנטישמי? הרגע זיינתי ביץ' יהודייה", הוא כותב בשיר Vultures. השורה המחליאה הזאת היא ניסיון איום ונורא לעשות פרפראזה על שורה מהשיר Doja של הראפר סנטרל סי ("איך אני יכול להיות הומופוב? הביץ' שלי גיי"). יותר ממה שהיה דחוף לווסט להתנער מהאנטישמיות, הוא רצה לחשוף את הצביעות: סנטרל סי הוא כוכב עולה אהוב וחמוד, ווסט הוא השטן.
אלא שהאזנה ליתר שירי האלבום די מסבירה למה הטקטיקה הזאת כושלת: ווסט, כמו לא מעט אנשים במעמדו, מתענג על תפקיד הנבל ומנגד לא מפסיק לדרוש שיבינו אותו ואף ירחמו עליו. הוא מסמן וי על כל השערוריות האפשריות - למשל האזכורים של אר. קלי וביל קוסבי - ואז מיילל על הלילות במיטה שבהן הוא מבקש לא למות (Good) ומתחנן לסליחה (Beg Forgiveness). את Beg Forgiveness הוא מבצע עם כריס בראון, מכה נשים סדרתי. באותה מידה יכלו לקרוא לאלבום הזה "יחידת המתאבדים - גרסת ההיפ-הופ".
וכמו "יחידת המתאבדים", אי אפשר להתכחש לאפיל של ווסט, השוליה המוצלחת שלו,דולה סיין, ואוסף האורחים הלגיטימיים שהסכימו לעשות כבוד: פיוצ'ר, טראוויס סקוט, פלייבוי קארטי, קוואבו ממיגוס ועוד. ברמה המוזיקלית אפשר להבין אותם - נדמה שבמקום לחשוש מכתם בל יימחה, מה שממילא מוטל בספק בימינו המקוטבים, המערב הפרוע שבו ווסט הוא גם השריף וגם העבריין מעניק להם הזדמנויות להשתולל. Fuk Sum, למשל, הוא קטע נוטף זימה מהסוג שלא קיים ממש בחומרי הסולו של סקוט. Paperwork המעולה, שנשמע כמו טייק מהאלבום Yeezus של ווסט, מאפשר לקוואבו לקחת חלק בהפקה הרבה יותר נועזת מכל מה שאי פעם עשה. גם פרדי גיבס משתלב היטב ב-Back to Me, שיר שהוא גם הפער הכי מצחיק בהיסטוריה של הז'אנר בין ההפקה המגה-דרמטית לטקסט ש-99.6 אחוז ממנו עוסק בסקס מכל הסוגים והתנוחות.
לצד זאת, Vultures 1 הוא אלבום הרבה יותר נגיש ממה שאפשר היה אולי לצפות. Burn, למשל, מהדהד את ווסט המוקדם, הכיפי והנעים, עם היפ-הופ שמחובר בעבותות לסול, fאנק ודיסקו. Carnival, שעלה לכותרות בגלל המתקפה של אוזי ושרון אוסבורן על רקע שימוש לא מאושר בסימפול של בלאק סבאת' (והאזכור הבלתי נמנע של סוויפט), הוא שיר דוחה מילולית אך פוטנציאל ללהיט אצטדיונים (בין השאר בגלל הרקע שנשמע כמו העתקה של ההמנון Mo Bamba של הראפר Sheck Wes). ואילו באגף המתחנחן ווסט קלע בול עם ההשתתפות של הבת שלו ושל קים קרדשיאן, נורת' ווסט, ב-Talkin’. ב-Hoodrat אין נורת' ווסט אבל יש מייק טייסון (!) שמסביר למה לאנשים קשה עם קניה: "אין ספק שיש לו פאקינג בעיות נפשיות, לרוב המנהיגים יש, קטע הזייתי, 'אני אלוהים'".
ובכן, אמנותית ווסט הוא לא אלוהים, לא "עדיין מלך" כמו שהוא מכריז בשיר האחרון (שבו הסתבך גם עם היורשים של דונה סאמר בגלל מניפולציה על I Feel Love) ואפילו לא ווסט הסוער והמבריק של The Collage Dropout. אבל בעידן הסטגנציה של ההיפ-הופ, שמחכה להמציא את עצמו מחדש אחרי תור הזהב של העשור האחרון, Vultures 1 הוא פשוט אלבום יותר מדי מעניין מכדי להתעלם ממנו.
