31 שנה אחרי, אוליבר סטון עדיין לא מאמין לנזק שגרם הסרט "JFK: תיק פתוח" למוניטין שלו. הרי עד אותו רגע הוא היה גיבור אמריקאי, לא פחות, חייל מעוטר בצבא ארה"ב שנפצע פעמיים במלחמת וייטנאם, וכשחזר הביתה הפך ליוצר קולנוע מקורי ויוצא דופן. בתוך חמש שנים, בחצי השני של שנות ה-80, היה לסטון רצף סרטים שמתמודד בקלות עם כל במאי הוליוודי מודרני גדול. תוך שימוש בפטיש עשרה קילו - אוליבר סטון נוטר לניואנסים - הוא העביר ביקורת פותחת-עין על המעורבות האמריקאית במלחמת האזרחים באל-סלבדור (“סלבדור”), מלחמת וייטנאם (“פלאטון”), קפיטליזם מושחת (“וול סטריט”), ושוב וייטנאם (“נולד בארבעה ביולי”). אלה לא היו רק סרטים חשובים ומעולים, הם גם היו הצלחה קופתית. אנשים נהרו לראות אותם והם מיצבו את סטון כמה שמקובל להגדיר “קולו של הדור”, יוצר שנגע ישירות בפצעים הכי דלקתיים של אמריקה. את הרצף הזה סיים סטון עם שתי זכיות באוסקר על בימוי (“פלאטון” ו”נולד בארבעה ביולי”) ועוד אחת על הסרט הטוב ביותר (“פלאטון”).
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
עם הביטחון שמביא איתו ארון מלא פרסים, ניגש סטון לעבוד על “JFK: תיק פתוח” ואכן ייצר שלוש שעות של קולנוע שאיש לא יחלוק על איכותו - שמונה מועמדויות לאוסקר, כולל לסרט והבמאי. כמו הסרטים הקודמים שלו, גם כאן אמר סטון לאמריקה דברים שהיא לא רצתה לשמוע. במקרה הזה: לי הארווי אוסוולד אכן ירה בנשיא קנדי ב-22 בנובמבר 1963 בדאלאס, אבל לא פעל לבדו, ויש סיבות טובות להאמין שהיה רק השליח של גורמים בתוך הממסד הצבאי, שהחליטו לחסל נשיא צעיר כיוון שניסה לעשות שלום עולמי.
שלא כמו בסרטים הקודמים של סטון, הפעם אמריקה לא רק שלא רצתה לשמוע, היא הגיבה בזעם. התקשורת הממוסדת בארה”ב הזדעזעה עד עמקי נשמתה הצבועה בכחול ואדום ומשובצת כוכבים. הרבה לפני ש־”JFK: תיק פתוח” יצא לאקרנים הוא כבר הותקף על ידי כל המי ומי בממסד התקשורתי על הקשת שבין “הוושינגטון פוסט” לוולטר קרונקייט, האיש שבישר לאומה על מותו של קנדי. ובארה”ב של אותם ימים, אם איבדת את וולטר קרונקייט, איבדת את אמריקה.
”הייתי די המום מהתגובות״, אומר עכשיו סטון מביתו בלוס-אנג׳לס, ״חשבתי ש-30 שנה אחרי הרצח אנחנו יכולים להסתכל עליו באופן מפוכח, אבל טעיתי מאוד. היה קמפיין שלם נגד הסרט, העברתי כמעט שנה בלהגן עליו, איזה בזבוז של זמן יקר. הדהים אותי לגלות כמה התקשורת האמריקאית שמרנית וכפופה לממסד, ואז גם הבנתי שאמריקה כנראה לעולם לא תהיה מוכנה להתמודד עם האמת סביב רצח קנדי”.
"עבור חלק מהאוכלוסייה השם שלי לבדו הוא טריגר. אני קומוניסט, אני שונא את אמריקה, בלה–בלה–בלה. אני נוגע בטראומות לאומיות כי אלה נושאים מסעירים. אנשים אולי שונאים אותי, אבל לפחות אני מאיר נקודות אפלות שאף אחד לא רוצה לראות"
הסרט עשה לך נזק אדיר. אתה מתחרט עליו?
״לא ולא, אבל נכון שזה סרט שהכתים את המוניטין שלי. עד אז הייתי גיבור מלחמה שאומר את האמת על וייטנאם ועל וול סטריט, אבל אחרי שעשיתי סרט שאמר, ‘כל מה שאנחנו יודעים על רצח קנדי פשוט לא נכון׳, פתאום כולם החליטו ש׳האיש הזה מטורף׳. אז זה לא עזר לקריירה שלי והרבה אנשים בביזנס לא נתנו לי מאז לעשות דברים. יש גם מבקרי קולנוע שלא אוהבים אותי כי הם אוהבים סרטים מעורפלים, ככל שהסרט מעורפל יותר, כך הם משבחים אותו יותר. לי אין סבלנות לזה״.
הבעיה שלך היום היא לא רק עם מבקרי קולנוע.
״נכון שיש חלק באוכלוסייה שהשם שלי לבדו הוא טריגר עבורם. אני קומוניסט, אני שונא את אמריקה, בלה-בלה-בלה. האמת היא שאני רק מספר סיפורים, אני לא פעיל פוליטי, אני נוגע בטראומות לאומיות כי אלה נושאים מסעירים וכי רוב הסרטים פוחדים להגיד על הטראומות האלה דברים שיזעזעו את מה שהקהל חושב על אמריקה. אנשים אולי שונאים אותי כי הם לא אוהבים את נקודות המבט שלי, אבל לפחות אני מאיר נקודות אפלות שאף אחד לא רוצה לראות״.
אוליבר סטון כבר בן 75. הוא קצת עייף מלהילחם, נגד הוליווד, נגד התקשורת הממוסדת, נגד המיליטריזם האמריקאי, אבל לא עייף מספיק כדי להפסיק. הוא יודע שאומרים עליו שהוא ירד מהפסים, ויותר ויותר קשה לו להשיג מימון לסרטים. והוא גם יודע שמעמדו כיוצר חסר פחד עם אצבע ממוגנטת לדופק האמריקאי, טבע בדימוי שלו כפרובוקטור פוליטי עם סימפתיה למנהיגים עולמיים מפוקפקים שלוחצים לארה״ב על כל הכפתורים.
"JFK - התיק נפתח", טריילר
"מאז 11 בספטמבר קשה לי מאוד לעשות סרטים עם תמה צבאית", הוא אומר, ״וקשה לעשות סרטים שנויים במחלוקת באופן כללי״. הסרט העלילתי האחרון של סטון היה “המרגל סנודן” ב-2016, על ה-Whistleblower אדוארד סנודן, שחשף את שיטות ההאזנה של ה־NSA. "היה לי כמעט בלתי אפשרי להשיג מימון לסרט שעסק בכך שאמריקה מאזינה לכל אחד בעולם", הוא אומר, "אנשים לא רוצים לשמוע שבאמריקה לממשלה מותר לדעת הכל עלייך ואת לא יכולה לדעת כמעט כלום על הממשלה. הם לא רוצים לשמוע שום דבר רע על אמריקה, למרות שהמצב שלנו רע".
די בבירור אימפריה בדעיכה.
״מצחיק שאת אומרת 'בבירור'״.
קל לראות את זה כשבאים מבחוץ.
״מעניין כמה עיתונאים זרים אומרים לי את זה, אבל אם אתה אמריקאי אתה לא יכול להגיד דבר כזה פה בבית, ואם את בממשלה את בוודאי לא יכולה להודות אפילו בבעיה אחת שיש לאמריקה. אנחנו בפרנויה בלתי נגמרת, וכשאתה דועך אתה הופך יותר פרנואיד ומבוהל בדברים גדולים וקטנים״.
למשל?
״הצנזורה באמריקה היום היא דבר נורא. אתה לא יכול להגיד שום דבר בלי שיבטלו אותך״.
נו, אולי הגיע הזמן לקומדיה רומנטית רכה.
סטון צוחק. ב-1999 הוא הצליח להיות כנראה הבמאי הראשון בהיסטוריה שאפילו סרט שלו על פוטבול היה שנוי במחלוקת. 'יום ראשון הגדול', בכיכובו של אל-פצ’ינו, סירב לבדר את הקהל ולגרום לו לבכות מסיפור אמריקאי מחמם לב. במקום זה הוא קרע את המסך מעל ליגה מושחתת ומלאה בבעיות. למעלה מ-20 שנה אחרי, 'יום ראשון הגדול' הוא עדיין ההמחזה האותנטית ביותר של הליגה המקצוענית הגדולה בארה״ב.
"הם כל כך כעסו אז בליגת ה-NFL", נזכר סטון, "ניסו לחסום אותנו מלצלם באצטדיונים. אותו דבר היה עם 'וול סטריט', אנשים שם כעסו כי לדעתם הצגנו אותם הרבה יותר מגעילים ומושחתים ממה שהם באמת. עכשיו ברור לכולם שהיינו עדינים איתם. מצד שני, כשעשיתי ב-2006 את ‘מגדלי התאומים׳, שהתמקד באנשי החילוץ שרצו לבניינים ב-11 בספטמבר, אנשים היו מאוכזבים שלא תקפתי את ג׳ורג׳ בוש. מיד אחר כך עשיתי את W, שהיה סאטירה על בוש שאני מאוד גאה בה, וגם אז היו טענות. אין לזה סוף, אז עכשיו אני עושה סרטים תיעודיים ונהנה״.
גם הסרטים התיעודיים האלה, כמובן, לא נעימים במיוחד. סטון הסתובב בשנה שעברה ברוסיה - מחוסן ארבע פעמים נגד הקורונה, שני חיסונים של פייזר ושני חיסוני ספוטניק רוסיים - וצילם סרט על אנרגיה גרעינית. הוא גם השלים סרט על נורסולטן נזרבייב, שהיה הנשיא האוטוקרטי של קזחסטן, אבל איכשהו הוא תמיד חוזר לג׳ון פיצ׳גרלד קנדי, הגביע הקדוש המדמם שלא נותן לו מנוחה.
כתובית שהופיעה בסיום הסרט “JFK: תיק פתוח” מ-1991 סיפרה על כמויות אדירות של מסמכי ועדת חקירה של הקונגרס, שמצאה “סבירות לקונספירציה” סביב רצח קנדי והמליצה למשרד המשפטים לחקור. מרבית ממצאי הוועדה הזו היו אמורים להיות חסויים עד 2029, ואחת מתופעות הלוואי החיוביות של המחלוקת סביב “JFK: תיק פתוח” הייתה הקדמת שחרור חלק מהמסמכים האלה. כשהם פורסמו לפני כמה שנים, חבר סטון לסופר ג׳יימס דיוג׳אניו - שכתב ספר שלקח את התיאוריה מ־“JFK: תיק פתוח” עוד צעד קדימה - ויחד ייצרו את הסרט הדוקומנטרי “ג‘יי. אף. קיי: מבעד למראה” (משודר ב-yes דוקו ו-STINGTV).
במשך שעתיים שזוקקו מתוך סדרה בת ארבעה חלקים, עם קריינות של דונלד סאת'רלנד שהשתתף ב־“JFK: תיק פתוח”, מציג סטון שורה ארוכה של טיעונים, ראיונות וראיות שלדבריו ״פשוט מאשרים את כל מה שאמרנו ב־“JFK: תיק פתוח”. עם כל הזהירות הנדרשת בנושא שייצר יותר תיאוריות קונספירציה מכל אירוע מגה-משמעותי בהיסטוריה של ארה״ב, ולמרות שאין כאן אקדח מעשן או אפילו קרוב לכך, קשה לסיים את הצפייה בסרט מבלי להרגיש לפחות אי-נוחות לגבי הגרסה הרשמית של רצח קנדי.
JFK מבעד למראה - טריילר
אנחנו כמעט 60 שנה אחרי, למה אתה עדיין מתעסק ברצח הזה בכזו אינטנסיביות?
״כי עדיין מדובר ברצח של נשיא נבחר, והאמת טואטאה מתחת לשטיח. מה שנותן לי תקווה זה שדור צעיר של היסטוריונים כבר לא מוכן לקבל את הגרסה הרשמית ואני רואה יותר יותר פרסומים בנושא״.
בבסיס הטיעונים של סטון ב־“JFK: תיק פתוח” נמצאת התיאוריה לפיה פסיקת ועדת וורן לחקירת רצח קנדי - שקבעה כי אוסוולד פעל לבד וירה שלושה כדורים, שניים פגעו בקנדי ועוד אחד במושל טקסס ג׳ון קונלי - לא עומדת במבחן המציאות. מסלול הכדורים ומיקום חדירתם לגוף של קנדי וקונלי, זעק הסרט, מוכיח כי היה יותר מיורה אחד ואולי אפילו שניים. קונלי, שנפצע קשה מאוד, טען יותר מאוחר כי לדעתו אכן היו שניים או שלושה יורים.
בסצנה המפורסמת ביותר מ־“JFK: תיק פתוח”, מסביר לחבר המושבעים קווין קוסטנר בתפקיד ג'ים גריסון - התובע הכללי של ניו־אורלינס, שהיה מהראשונים לטעון לקונספירציה סביב הרצח - עד כמה מגוחכת הקביעה הזו של ועדת וורן. סצנת “כדור הקסם” מהסרט הפכה כל כך קלאסית, שכמה שנים אחר כך הייתה בסיס לאחת הסצנות המצחיקות ביותר של “סיינפלד”, שהפריכה באותה דרך טענה של ניומן הטרול לפיה ספג יריקה מכוכב בייסבול (וויין נייט, הוא ניומן, היה אחד השחקנים שהשתתפו בשחזור “כדור הקסם” ב־“JFK: תיק פתוח”).
"לקנדי היו השגות רציניות לגבי ההחלטה של דוד בן–גוריון לבנות כור אטומי. הוא ידע שהישראלים לא אומרים לו את האמת על מטרות בניית הכור ומאוד כעס, היו חילופי דברים קשים עם בן–גוריון ואיומים בהפסקת הסיוע לישראל. ג'ונסון, שבא אחרי קנדי, כבר לא אמר לישראל כלום"
“ג‘יי. אף. קיי: מבעד למראה” חוזר עם הרבה ביטחון לתיאוריית “כדור הקסם”; מתאר כיצד לא הייתה שרשרת שמירת עדויות ואין דרך לדעת למי הייתה גישה לרובה של אוסוולד, ומעלה השגות לגבי מה שקרה סביב הנתיחה לאחר המוות שנערכה לקנדי בבית החולים בת׳סדה במרילנד. עם השנים הפך בית החולים הזה שם נרדף לקונספירציות על טיוחים ממשלתיים, ולא במקרה היה המקום אליו הלכו מאלדר וסקאלי בכל פעם שגילו קונספירציית חייזרים חדשה ב”תיקים באפלה”.
למה ארה״ב לא מוכנה אפילו לחשוב על האפשרות שגורמים בתוך הממשלה רצחו את קנדי?
סטון: ״כי זה הורס את כל הרעיון שאמריקה היא איזו דמוקרטיה גדולה, אבל רצח קנדי בעיניי היה סוף האשליה לגבי הדמוקרטיה הזו. מאז קנדי היו 11 נשיאים שאף אחד מהם אפילו לא ניסה להטיל ספק בתעשיית הצבא והנשק. למה זה? אי-אפשר לגעת בתקציבים שלהם, אי־אפשר לשלוט בהם, מה שהגנרלים וה-CIA רוצים זה מה שקורה, למרות שהנשיא האזרח הוא המפקד העליון של הצבא. ממשלות מנסות לטייח בכל מקום, התסכול שלי הוא מזה שהתקשורת האמריקאית לא מנסה אפילו להטיל ספק. אני לא מכיר פוליטיקה ישראלית, אבל אני מנחש שזה לא שונה״.
לא במפתיע, “ג‘יי. אף. קיי: מבעד למראה” התקשה למצוא מפיץ בארה״ב. הסרט שוחרר לסטרימינג און דימנד ובסוף זכה לשידור ברשת “שואוטיים”. באירופה הוא דווקא הופץ והתקבל באופן חיובי למדי. ״חשבתי שבאמריקה לא יוכלו להתעלם מאיתנו״, אומר דיוג׳אניו, שהקדיש חלק גדול מחייו לנבירה ברצח קנדי, ״אבל קרה בדיוק ההפך. אותם כלי תקשורת שתקפו את “JFK: תיק פתוח” ב־1991 תקפו אותנו עכשיו. רצח קנדי היה הכישלון הכי גדול של תקשורת המיינסטריים במאה ה-20. זה לא רק שהם נפלו בסיפור בזמן אמת, בכל עשר שנים מציינים את הרצח באותה דרך, עם חזרה על אותם סיפורים שאף פעם לא היו נכונים. ועדת וורן קיימה שבעה חודשים של דיונים, ראיינה יותר מ-500 עדים, וחוץ מפעם אחת שבה העד התנה את עדותו בכך שהיא תהיה פומבית, כל הדיונים היו סגורים לגמרי. למה? התקשורת אפילו לא ניסתה להיכנס, היא פשוט אמרה ׳נאמין לכל מה שתגידו לנו׳״.
איך אתה מתמודד עם הקונצנזוס שמדובר בתיאוריית קונספירציה?
סטון: ״צריך חוש הומור, אחרת אפשר להשתגע, אבל מה שאנחנו מציגים אלה עובדות, הוכחות, דברים שאי־אפשר להתווכח עליהם. תמיד שואלים ׳איזה הוכחות חדשות יש לכם עכשיו׳. לא צריך הוכחות חדשות, תסתכלו על ההוכחות הפיזיות שהיו שם מהרגע הראשון. אין דבר אחד מאותו יום שעומד במבחן המציאות. הירי, מסלול הכדורים, הניתוח שאחרי המוות, הכל בולשיט״.
המקום שבו הסרט התיעודי באמת מחדש הוא בבניית נרטיב לסיבות בגללן - לכאורה, לגמרי לכאורה - החליטו גורמים בתוך הממשלה לרצוח את קנדי. ״התפיסה הקיימת היא שקנדי היה נשיא צעיר ומבריק שנרצח על ידי מטורף, והנשיא שבא אחריו, לינדון ג׳ונסון, פשוט המשיך את מדיניותו״, אומר סטון, ״אבל זה בולשיט. עם השנים אנחנו לומדים יותר ויותר על מדיניותו השקטה של קנדי בכל מיני מקומות בעולם, שהייתה באופן מובהק הפוכה למה שהפנטגון וה־CIA רצו״.
דיוג׳אניו: ״מאז מותו של קנדי, ארה״ב נכנסה למוד צבאי מוחלט. מה שניסינו להראות בסרט זה איך כל כך הרבה מיוזמות השלום של קנדי במדיניות החוץ נעלמו תוך שנה וחצי אחרי מותו״.
יגיע הרגע שבו אפשר יהיה להסכים על מה שקרה?
סטון: ״מי שרוצה לדעת, כבר יודע שקנדי נרצח על ידי כוחות חזקים בתוך הממשלה, והמסקנה של ועדת וורן שאוסוולד פעל לבדו היא קשקוש. אנחנו גם יודעים למה הוא נרצח. הוא ניסה לשנות לגמרי את מדיניות החוץ של ארה״ב, חיפש להוריד את הטמפרטורה באפריקה, באסיה, באינדונזיה ובמזרח התיכון. הוא ניסה לעבוד עם עם רוסיה ועם קובה, הסיג כוחות מהרבה מקומות והבהיר לכולם שהוא עומד לצאת מווייטנאם. אגב, היו לו גם השגות רציניות לגבי ההחלטה של דוד בן-גוריון לבנות כור אטומי. הוא ידע שהישראלים לא אומרים לו את האמת על מטרות בניית הכור ומאוד כעס, היו חילופי דברים קשים עם בן-גוריון ואיומים בהפסקת הסיוע לישראל. לינדון ג׳ונסון שבא אחרי קנדי כבר לא אמר לישראל כלום״.
ב־2017 שיחרר אוליבר סטון סדרת ראיונות שערך עם ולדימיר פוטין, שכמובן התקבלו בארה״ב בכעס גדול. ההתערבות של פוטין בבחירות עדיין הייתה מאוד טרייה, וסטון, בהיותו סטון, החליט להוסיף שמן. ״אני לא חושב שפוטין חיפש לערער את היציבות האמריקאית״, הוא אומר, ״אני כן חושב שהוא רואה בנאט״ו סכנה קיומית, ובצדק. אני לא תומך במה שפוטין עשה באוקראינה, הייתי מאוד ברור לגבי זה, אבל ארה״ב עשתה פרובוקציה עם נאט״ו. כשאמריקה אומרת שרוסיה יצאה ל׳מלחמה בלי פרובוקציה׳, זו הודעה אחת לעיתונות שיוצאת ממשרד החוץ והופכת לקו הרשמי של כולם. בגלל זה צריך להיזהר גם כשאומרים שארה״ב היא אימפריה בדעיכה, כי זו יכולה להיות קלישאה. ארה״ב מאוד חזקה והמטרה שלה היא שחצי עולם יהיה בנאט״ו, אבל נאט״ו זה ארגון מסוכן, ארגון של מלחמה. בגלל נאט״ו היו לנו מלחמות בכל העולם, מבוסניה עד ללוב״.
אתה נשמע כמו טראמפ עכשיו.
״הוא צדק לגבי נאט״ו, אבל הוא חשב רק על כסף, ׳אנחנו לא צריכים לשלם על זה, שהאירופאים ישלמו׳. אותי לא מעניין הכסף, אני חושב שנאט״ו כקונספט זה משהו שחייבים לפרק״.
9 צפייה בגלריה
''לא אוהב את מה שפוטין עושה באוקראינה, אבל ארה''ב עשתה פרובוקציה עם נאט''ו''
(צילום: רויטרס)
תעשה סרט אנטי-נאט״ו, זה בטוח יתקבל בהתלהבות בוושינגטון.
סטון מחייך ואומר: ״אני מקווה להצליח לעשות עוד סרט אחד או שניים, אם יימצא מי שיהיה מוכן לממן. ואם לא, אז לא, עשיתי מספיק. כל הקריירה שלי ניסיתי לבחון את החברה שלנו, מעולם לא רציתי להתגרות באף אחד, רק חיפשתי את האמת, ומה שלא יהיה מכאן והלאה, אני יכול לחיות עם זה“. ×
1. נולד ב־4 ביולי
סרטו הטוב ביותר של סטון הוא גם גדול תפקידיו של טום קרוז - שעליו היה צריך לזכות באוסקר - כצעיר פטריוט אמריקאי שהופך לנכה במלחמת וייטנאם ורואה את ארצו ואת חייו הופכים לסיוט. הסרט שובר הלב הזה, שצפוי לגרום לדמעות גם בצפייה היום, הוא קצת הסיפור של אמריקה של סטון: מאהבה דביקה וחסרת ספקות, לאכזבה עמוקה ולמחאה, שבסופן עדיין נמצאת אהבה - עם רצון לתקן.
2. ניקסון
לסטון יש אובססיה לנשיאים, אבל זו הפעם היחידה שסטון עשה אפוס יומרני, בן שלוש שעות, שסיכם את חייו של נשיא. ויצא לו סרט מופלא. הקרדיט מגיע לעוד שניים: שייקספיר, שבהשפעת מחזותיו נבנו התסריט ודמותו של ניקסון כמעין מלך עם פגם שהוא לא יכול להתגבר עליו; ואנתוני הופקינס, שלא דומה לניקסון בשום צורה, ועדיין מעביר את אישיותו ואת רגשי הנחיתות שלו בצורה מושלמת. העובדה שאיש שמאל קיצוני כמו סטון בחר לעשות ביוגרפיה על הנשיא הימני הכי שנוא על המחנה שלו - לפחות עד שבא טראמפ - לא מנעה ממנו לעשות סרט עם מבט חומל, מורכב ורציני.
3. JFK: תיק פתוח
מבחינה קולנועית, זו יצירת המופת של סטון, המגנום-אופוס או האופרה שלו אם תרצו, שלוקחת את ההזויות שבקונספירציות האמריקאיות והופכת אותן למיינסטרים. כל כוכבי הוליווד התייצבו לצידו כדי לומר לציבור האמריקאי: אתם נשלטים בידי חורשי רעה. הסצנה שבה דונלד סאת’רלנד כאיש מסתורין מה־CIA מפרט במשך רבע שעה את עוולות ארה”ב היא עדיין הסצנה הכי מהממת שסטון ביים.
4. שיחות לילה
בין פרסי האוסקר שבהם זכה על “פלאטון” ו”נולד ב-4 ביולי”, הגיע סרט פחות “חשוב” של סטון שקיבל מעט הכרה אבל הוא רלוונטי מתמיד. זהו סרט תיאטרלי במכוון, שאכן מבוסס על הצגה שכתב הכוכב שלו - שחקן האופי הנפלא אריק בוגוסיאן - בגרסת נתן זהבי מקומי, ככוכב רדיו שמרתיח את המאזינים שלו ומתפוצץ בעצמו. מדהים כמה הסרט הדברני הזה מסוף האייטיז, שעוסק, בין היתר, בגבריות רעילה ומנבא תופעות כמו האלט-רייט והקיצוניות ברשת, מרגיש עכשווי ושובר לב היום יותר מתמיד.
5. רוצחים מלידה
טרנטינו שנא את הסרט וביקש שיורידו את הקרדיט שלו כתסריטאי, הביקורות השתוללו וטענו - בצדק - שהוא מהלל אלימות. אבל אורגיית הדמים עם וודי הרלסון וג’ולייט לואיס האיקוניים כמעין גלגול עכשווי של בוני וקלייד, שרוצחים בעיקר בשביל הפאן ולא יכולים להפסיק - היא סרט אוליבר סטון קלאסי: דופק בראש, חסר מעצורים, ולא לוקח שבויים בתיאורו את החלום האמריקאי כסיוט אבסורדי. תפקיד מוקדם של רוברט דאוני ג’וניור כעיתונאי נאלח שעוקב ומרומם את זוג הרוצחים מוסיף לתמהיל הרעיל הזה.
