צילום הסטילס המפורסם נעשה במרץ 1863 במחנה של צבא האיחוד בבאטון רוז' לואיזיאנה. הוא מציג את גבו של עבד בשם גורדון שהצליח לברוח לחופש. הצלקות הבשרניות שכיסו את כל הגב היו עדות בלתי ניתנת להפרכה לזוועות העבדות במדינות הקונפדרציה. תחת הכותרת "פיטר המולקה" הצילום פורסם במגזין הפופולרי "הארפר וויקלי", ושימש כדימוי תעמולה בעל ערך רב בימי המלחמה. על בסיס העובדות הידועות והמשוערות אודות חייו של גורדון, תוך שימוש בתוספת לא מבוטלת של בדיה, נכתב התסריט ל"שחרור" (Emancipation) – הפקה של 120 מיליון דולר בכיכובו של וויל סמית' שעולה היום לשירות הסטרימינג של אפל TV פלוס.
"שחרור" - טריילר
"שחרור" הוא סרט שתובע מהצופים להכיר בחשיבותו. ב-10 השנים האחרונות, מאז פנטזיית הבלקספלוייטיישן של טרנטינו "ג'אנגו ללא מעצורים", החלו להופיע סרטים מבוססים היסטורית וביוגרפית על עבדים שבורחים ועל התפרצויות של מרד עבדים. אחדים מהם אף נכחו במרוץ לפרס האוסקר הנכסף.
לביקורות קולנוע נוספות:
"12 שנים של עבדות" (2013), סרטו של סטיב מקווין, התבסס על הביוגרפיה של העבד הנמלט סולומון נורת'אפ, וזכה בפרס הסרט הטוב, השחקנית והתסריט המעובד. ב"הארייט" (2019) של קאסי למונס, סינתיה אריבו גילמה את דמותה של משחררת העבדים הארייט טאבמן, תפקיד שעליו זכתה באוסקר. מלבדם ניתן למנות את Free State of Jones מ-2016 של גארי רוס שהתבסס על חייו של ניוטון נייט, חייל לבן שערק מצבא הקונפדרציה והפך למשחרר עבדים, ואת "קיסר" (2020) של מארק אמין שהתבסס על סיפורו של העבד הנמלט שילדס גרין. כמובן שנעשו גם סרטים שהיו בדיה שהוצבה על רקע היסטורי, כך ב"חירות" (2014) של פיטר קוזנס, או ב"מחתרת המסילה" (2012), סדרת הטלוויזיה של אמזון פריים בבימויו של בארי ג'נקינס, שזכתה בשלל פרסים בהם פרס גלובוס הזהב למיני-סדרה.
ראוי להזכיר סרט נוסף שהיה אמור לזכות בתהילה אך קרס בגלל סיבות חוץ קולנועיות. "הולדת אומה" (2016) של נייט פארקר עסק ב"מרד נט טרנר" – מרד העבדים הגדול ביותר, שהתרחש 30 שנה לפני פרוץ מלחמת האזרחים. היה זה סרט ביכורים של במאי אפרו-אמריקנ שזכה בפרסים חשובים בפסטיבל סאנדנס, ונקנה ב-17.5 מיליון דולר ע"י חברת פוקס סרצ'לייט. דרכו אל האוסקר הייתה סלולה, וכך היה קורה אלמלא צפה מחדש האשמה כלפי פארקר לפיה נטל חלק באונס קבוצתי שהתרחש ב-1999 במהלך לימודיו בקולג'. פרשה מכוערת שקברה את הסרט, וכמעט חיסלה את הקריירה של פארקר. מסתבר שאם אתה עושה סרט שמתיימר לשקף עמדה מוסרית נעלה, גם האופי שלך עשוי להיבחן.
עד היום טרם הוטל דופי באופיו של אנטואן פוקואה, הבמאי של "שחרור". אבל מאז צילומי הסרט בקיץ 2021 מעמדו של וויל סמית' נפגע קשות. בין לבין התרחשה התקרית המפורסמת של טקס האוסקר 2022, שבה סמית' סטר בשידור חי לכריס רוק לאחר שהאחרון התבדח על חשבון אשתו, ג'יידה פינקט סמית'. בערב בו סמית' זכה באוסקר הוא הפך למצורע בעיניי רבים בתעשייה. וכך "שחרור", שעולה 9 חודשים מאוחר יותר, הפך מסרט בעל פוטנציאל משמעותי לזכייה בפרסים - לסרט שאותו מנסים לשווק חרף נוכחותו של סמית'.
התביעה של "שחרור" להכיר בחשיבותו אינה נובעת רק מנושאו, תקציבו והכוכב העומד בראשו. זהו סרט לא קצר (132 דק'), המצולם באופן מרשים וכמעט נטול צבע ע"י בוב ריצ'רדסון (הצלם של טרנטינו ב-20 השנים האחרונות) – דימויים שנדמה כי שאבו השראה מהשחור-לבן האפוקליפטי של "נעוריי איוון" של אנדריי טרקובסקי.
העלילה היא מסכת קודרת, חסרת רחמים ופשרות, של סבל בלתי נתפס בדרך לחופש. "שחרור" הוא בר השוואה מבחינה זו לא רק לסרטי עבדים בורחים אחרים, אלא ל"האיש שנולד מחדש" (2015) של אלחנדרו גונזלס איניאריטו. סרט הישרדות שעוצמת דימוייו שואפת לתת עומק לדימויי הסבל המוצגים בו. במקום הרים מושלגים – ביצות לואיזיאנה, ובמקום דובת גריזלי עצבנית – קרוקודיל רעב.
דימוי "העבד הבורח" ו"העבד הנוקם" היו קריטיים לגיבוש ז'אנר הבלאקספלוייטיישן במחצית הראשונה של שנות ה-70. ב-Sweet Sweetback's Baadasssss Song מ-1971 הגיבור הוא גבר שחור שבמשך כל הסרט בורח מכוחות החוק הלבנים, ובאופן חריג ומסעיר מצליח לא למות ולא להילכד. ב-The Legend of Nigger Charley מ-1972 העבד המשוחרר הופך לקאובוי המחורר באקדחו לבנים. המעטפת של "שחרור" היא של סרט ארט-האוס כמו "12 שנים של עבדות", אך באופני ההצבה של הסיטואציה לפי ביטים של סרט פעולה, בהשטחה הפסיכולוגית של טוב מול רע ובהקצנה של ההישרדות מעבר לגבול הסביר (ע"ע הקרוקודיל הרעב), "שחרור" דומה יותר לסרטי בלאקספלוייטיישן. מצד שני מי שמשתוקק לאקשן עם וויל סמית', ושלא נגמר לו מוויל סמית' כגיבור – יקבל אותו במראה מחוספס, ויכולות משחק שאינן נסמכות רק על כריזמה.
חודשים ספורים לאחר הצהרת האמנציפציה של לינקולן, פיטר (סמית'), אשתו דודיאן (שרמיין בינגווה) וילדיהם הם עדיין רכוש שגורלו תלוי ברצון אדוניהם. פיטר, אדם בעל אמונה דתית עזה, שם את מבטחו באל. זהו הכוח הפנימי שיאפשר לו להסתכל בעיניהם שלו אלו העשויים להורגו, והאמונה שתלווה אותו כשימלט על חייו.
פיטר מופרד ממשפחתו ומועבר לעבדים הבונים בכפייה מסילת רכבת עבור צבא הקונפדרציה. הדמות הדומיננטית בין הלבנים היא של פאסל (בן פוסטר) צייד עבדים מנוסה ואכזר. אחרי כחצי שעה של עבודת פרך, המשובצת בלא מעט רגעים של התעללות קיצונית, פיטר יצית אקט מרידה שיאפשר לו ולכמה עבדים נוספים לברוח דרך הביצות לכיוון באטן רוז'.
לאחר הרבע הראשון של הסרט העלילה עובדת להישרדות בבריחה, כשאחרי פיטר דולקים פאסל ושניים מעוזריו. העלילה היא סדרה דחוסה על סכנות ופגיעות שחורגת מהגבולות של מה שהגוף האנושי יכול לשאת. במקביל, אנו חוזרים להבלחות של מה שעוברת משפחתו של פיטר, בשעה שהוא נלחם על חייו. הבלחות שמייצרות עוד רגעים של טלטלה רגשית, גם אם באופן נטול עידון.
בחלקו האחרון של הסרט פיטר מצטרף לצבא האיחוד. יש גרסאות שונות למה שעבר "פיטר" המקורי כלוחם בצבא האיחוד. "שחרור", לא במפתיע, בוחר בגרסה ההרואית יותר. הניסיון למצוא נקודת איזון בין קולנוע אמנותי במראה ובחומרה, לבין מבנה עלילתי מסחרי לא לגמרי מצליח. אפשר לצפות בסרט כקהל המעדיף סוג אחד של קולנוע על פני האחר, לצאת מסופק ממה שיש בו ושעונה על צורך זה, ועדיין להרגיש אכזבה כי הסרט אינו הדבר הזה באופן שלם.
