הסופר היהודי-אמריקאי פול אוסטר, מחברם של 34 ספרים בהם "הטרילוגיה הניו יורקית", "ארמון הירח" ועוד, הלך לעולמו בגיל 77 - כך נודע הבוקר (ה'). על פי הדיווחים, אוסטר מת מסיבוכים של סרטן הריאות בביתו שבברוקלין ביום שלישי בערב.
"אוסטר הוא סופר שלימד אותי לראות את העולם גם על הפרדוקס והתעתוע וצירופי המקרים (זוכרים?) גם אם אחר כך, כטיבן של אהבות מוקדמות וחזקות, הלכתי משם", ספדה לו הסופרת יערה שחורי, "קראתי את "ארמון הירח" כמו אוטוביוגרפיה. "הטרילוגיה הניו יורקית" עבר איתי לכל דירה שגרתי בה. העצב שאחז אותי עכשיו כשקראתי על מותו הוא אישי מאוד. אני יודעת מה למדתי ממנו. אני זוכרת את האהבה. ישנו סיפור שסיפר לא פעם, וגם כתב, על איך התחיל לכתוב. בתור ילד ביקש חתימה מווילי מייז שחקן הבייסבול הנערץ עליו אבל לא היה לו עיפרון. מאז, הסביר לא פעם, תמיד יש לו עיפרון. כשסיפר על כך בריאיון אמר שהאצטדיון שבו ראה אותו כבר איננו. הוא כבר זיכרון, אמר. אולי גם זה העיקר, לתפוס את הזיכרון, גם של מה שיכול היה להיות, של העיפרון שלא היה לך כשנדרש לך מאוד, על סף השכחה שמכסה מהר את הנופים".
אוסטר נודע בזכות "הסיפורת הפוסט-מודרניסטית המסוגננת ביותר, המוזרה ביותר, שבה מספרים אינם אמינים רק לעיתים רחוקות, ובסיס העלילה משתנה ללא הרף", כתבה עליו הסופרת ג'ויס קרול אוטס ב-2010. במרוצת השנים הוא זכה בשורה של פרסים יוקרתיים, היה מועמד ברשימה הסופית לבוקר ונחשב לאחד הסופרים האהובים בעולם ובישראל בפרט.
פול אוסטר נולד בניו ג'רזי בשנת 1947, וסבל בילדותו מחרפת רעב שאותה הוא מתאר בספרו "מהיד אל הפה". אביו היה אדם אדיש ומנוכר שלא גילה עניין מיוחד בבנו. הצורך התמידי והבלתי ממומש בקשר עם דמות אב היה למוטיב חוזר ביצירתו של האמן. בהיותו בן 14 נשלח למחנה קיץ שבמהלכו נהרג חברו הטוב ממכת ברק. המאורע הטראומתי הותיר בו חותם עמוק, ולדבריו "שינה לחלוטין" את חייו. עד אז גדל בבית דתי וחונך על ברכי האמונה בכוח עליון, אולם המוות השרירותי גרם לו למשבר אמונה, שבעקבותיו החל להאמין דווקא במקריות ככוח המניע את החיים. ספרו "מוסיקת המקרה" שראה אור כעבור שנים, ביטא במידה רבה את השקפת עולמו זו.
בעבר סיפר שהחל לכתוב בגיל שמונה, כאשר החמיץ הזדמנות לקבל חתימה מגיבור הבייסבול שלו, ווילי מייז, כי לא הוא ולא הוריו נשאו עיפרון למשחק. מכאן ואילך, הוא לקח עיפרון לכל מקום. "אם יש עיפרון בכיס, יש סיכוי טוב שיום אחד תתפתו להתחיל להשתמש בו", כתב במאמר מ-1995. כשהיה בן 15, לאחר שקרא את הרומן "החטא ועונשו" מאת דוסטוייבסקי, החליט שברצונו להיות סופר.
משבגר הצליח אוסטר לברוח מחיי העוני, ואת לימודיו עשה באוניברסיטת קולומביה היוקרתית. עם השנים התנסה במגוון עבודות שונות, שהשפיעו הן בדרכים ישירות והן בדרכים עקיפות על כתיבתו. בין היתר עסק בקידוח נפט, בהפקת סרטים ובהמצאת משחקי קלפים. לאחר שסיים את לימודיו עבר לצרפת, שם עסק בעיקר בתרגום ועבד על יצירותיו הראשונות.
את ספרו הראשון, "המצאת הבדידות", פרסם ב-1982, אבל רק מספר שנים לאחר מכן פרץ לתודעה עם ספרו "הטרילוגיה הניו יורקית", שמתאר את קורותיו של כותב בלשי המסתבך בתעלומה המאלצת אותו להחליף זהויות. עד מהרה תפס אוסטר מקום של כבוד בספרות האמריקנית של סוף המאה ה-20. רבים משווים את עבודותיו לאלו של סמואל בקט, מחזאי תיאטרון האבסורד. מאז הוא חתום כאמור על עשרות רבי מכר, בהם גם "ארמון הירח", "מר ורטיגו", "דוח מן הפנים" ועוד.
"כשהייתי צעיר, מגיל 18 עד 23 בערך, כתבתי אולי משהו כמו אלפיים עמודים של פיקשן, אבל לא הייתי שלם איתם", סיפר ב-2022 בריאיון ל"ידיעות אחרונות". "כל הספרים האלה שניסיתי לכתוב, חלחלו במובן מסוים לרומנים הראשונים שלי. הם לא היו בזבוז של זמן ועבודה. אתה תמצא אותם ב'עיר הזכוכית', ב'בארץ הדברים האחרונים' וב'ארמון הירח'. אלה היו חומרים שכתבתי בשנות ה-20 המוקדמות שלי, כשהייתי כל כך מתוסכל מהכתיבה שלי. לקח לי הרבה שנים לכתוב את זה בדיוק כפי שרציתי לכתוב. התשתי את עצמי ללא סיבה. וכל אותו זמן כתבתי שירה, וחשבתי לעצמי שאת הפרוזה אקדיש למסות".
יצירתו של אוסטר נעה מקונפליקטים והתרחשויות פנים-משפחתיות ועד לאלגוריות חברתיות. אלו האחרונות באות לידי ביטוי בעיקר בספרו "בארץ הדברים האחרונים". כתיבתו היא בהירה ופשוטה, אך לא פשטנית. היא מתארת בצורה ייחודית ומדוקדקת את גיבורי מעמד הביניים של החברה האמריקנית. סיפוריו גם מרבים לשחק בנושאים של צירוף מקרים, מקריות וגורל. רבים מגיבוריו הם סופרים בעצמם, כשדמויות מרומנים מוקדמים מופיעות שוב בספריו האחרים.
"סיפורים מתבשלים בתוכי הרבה זמן, לפעמים שנים, הרבה לפני שאני כותב", סיפר עוד בריאיון ל"ידיעות אחרונות". "ואני חושב שהספרים היחידים שראויים להיכתב הם הספרים שאתה חייב לכתוב. לא רק בגלל הרעיון לכתוב ספר, אלא בגלל שיש לך באמת משהו להגיד. אפילו אם אתה לא יודע מה יש לך להגיד, אתה יכול להרגיש את הדחיפות. לעיתים קרובות, משהו קטן עלול להצית את הסיפור. משהו שראית ברכבת התחתית.
"...אני מעולם לא הלכתי לחפש את הסיפורים, אני מחכה שהם יבואו. אני מעולם לא אמרתי לעצמי, 'אני רוצה לכתוב ספר על...', כל ספר עבורי מורכב ממוזיקה אחרת, ואני מקשיב לצליל שלו, לטונציה. כל דמות דורשת מוזיקה אחרת. ואני מקשיב לקולות ולצלילים, בדיוק כפי שהקשבתי כשכתבתי שירה. אלה הם דברים פיזיים, הם נכנסים לגוף שלך, אתה שומע את המוזיקה, והם מהווים משמעות גדולה יותר מהמילים עצמן. אז זה מסובך, אין לי חוקים. בכל פעם שאני מתחיל לכתוב משהו, אני מרגיש שזה משהו שלא כתבתי מעולם, ואני צריך להתחיל את הכול מחדש. אני לא מבין סופרים - ואני מכיר הרבה סופרים טובים כאלה - שמכינים ליין-אפ של מהלך הכתיבה. הם מכירים את כל הספר מראש. ואילו אני, אני בקושי יודע מה אני עושה. יש לי רק רגש חזק ודחף, ואני עוקב אחריהם. זה כמעט כמו להיות בטראנס מודע, לא הגיוני בכלל. אבל אני במסע ואני מנסה למצוא את הדרך שלי".
בנוסף לקשיים והמכשולים שעבר במרוצת השנים, את משפחתו של אוסטר פקדה טרגדיה גדולה באפריל 2022, כשבנו מנישואיו הראשונים ללידיה דיוויס, דניאל אוסטר, נמצא על רציף בתחנת רכבת תחתית בברוקלין כשהוא מחוסר הכרה, אחרי שלקח מנת-יתר של סמים. דניאל הובהל לבית החולים - ושם מת כעבור שישה ימים שבהם היה מונשם, והוא בן 44. מותו של דניאל הגיע 11 ימים בלבד לאחר שזה הואשם במות בתו רובי, בת עשרה חודשים, לאחר שהזריק לעצמו הרואין ונרדם לידה. בדוח המשטרה נכתב כי כשהתעורר ראה דניאל שרובי "כחולה, אינה מגיבה ובלי סימני חיים". לאחר מותה בבית החולים, התברר כי רובי סבלה מהרעלה חריפה של הרואין ופנטניל. דניאל נלקח למעצר ושוחרר יום לאחר מכן בערבות. תשעה ימים לאחר מכן, כאמור, מת בבית החולים בברוקלין.
אוסטר הותיר אחריו את אשתו, הסופרת סירי הוסטוודט, ובתו הדוגמנית סופי אוסטר. כמו כן, הוא היה קרוב משפחה של דניאל אוסטר - מי שהיה ראש העיר היהודי הראשון של ירושלים ואחד מהחותמים על מגילת העצמאות של מדינת ישראל.
