אחת מתביעות זכויות היוצרים היותר מוזרות הוגשו נגד נטפליקס לפני כשנתיים, עם יציאתו של הסרט "אנולה הולמס". הסרט, שמבוסס על הספר הראשון בסדרת הספרים של ננסי ספרינגר, עוקב אחר אחותו הקטנה והפחות מוכרת של שרלוק הולמס, עילוי בלשות בזכות עצמה, אנולה. שרלוק של "אנולה הולמס", טענו מנהלי העיזבון של סר ארתור קונאן דויל, היוצר והאב הרוחני של הבלש המפורסם, מוצג כאדם רגיש, אמפתי ואפילו חובב כלבים, לא עלינו. שרלוק המקורי היה אדם חסום רגשית ושכלתן, ויש בכך, לטענתם, הפרה של זכויות יוצרים.
למעשה, טוענים מנהלי העיזבון, שרלוק בגרסה היותר אנושית שלו מופיע רק בספרים המאוחרים בסדרה, אלו שעדיין לא שוחררו מזכויות היוצרים לרשות הציבור. הדיון בתביעה עדיין לא התקיים, אבל בינתיים עלה "אנולה הולמס" לנטפליקס (בתקופה בה הקורונה סגרה את בתי הקולנוע), הפך להצלחה והוכיח שציבור הצופים מוכן להתיידד גם עם גרסה קצת יותר חשופה ופגיעה של הבלש. סרט ההמשך, "אנולה הולמס 2", עולה בסוף השבוע הקרוב ושרלוק, בגילומו של הנרי קאוויל ("סופרמן"), ימשיך לנגן על עצביהם של מנהלי העיזבון, שהתבררו כרגישים לא פחות ממנו.
אבל למה להרחיב את הדיבור על שרלוק? מי שעומדת במרכז הסרט היא אנולה, המגולמת על ידי מילי בובי בראון, אילבן מ"דברים מוזרים" בשבילכם. בסרט הראשון היא נמלטה מהבית בעקבות אמה (הלנה בונהם קרטר), שגיבשה את חזון הבלשות שלה והפכה לאקטיביסטית מהמניין באנגליה הוויקטוריאנית. בסרט הנוכחי, היא מייסדת בלונדון סוכנות בילוש של אישה אחת ולוקחת על עצמה את התיק הראשון - מציאת נערה שעובדת במפעל לגפרורים ונעלמה באופן מסתורי.
השהות בעיר מביאה אותה במגע עם כל מדוכאי התקופה ודוחפת אותה להקמת התנועה הראשונה הפועלת לזכויות העובד, בעקבות אירוע שקרה באמת – שביתת העובדות במפעל הגפרורים המקומי. היא ממשיכה לשתף פעולה עם טיוקסברי (לואי פרטרידג'), שמקדם את האינטרסים המשותפים שלהם בפרלמנט הבריטי וגם מנהל איתה פרשיית אהבים, וכן, היא גם מעמיקה את שיתוף הפעולה עם אחיה הגדול, כשהם עובדים על תיקים מקבילים. היוצר והבמאי, הארי בראדביר, והתסריטאי, ג'ק ת'ורן, עמלו שלושה חודשים בטוויית עלילת הרקע והמהלכים הבלשיים בסיפור, לפני שת'ורן התיישב לכתוב את התסריט.
"זה היה מסובך", חושף בראדביר בריאיון ל-ynet לטובת קידום "אנולה הולמס 2", "הלכנו למומחה שרלוק שיעזור לנו למצוא את התעלומה והפתרון, צללנו לתוך הקאנון של שרלוק הולמס כדי לנסות למצוא רפרנסים. והסיפור של הסרט משתמש באחד מסיפורי שרלוק הולמס. למעשה כל הרעיון סביב הסרט השני היה ליצור תיק שרק שרלוק ואנולה יוכלו לפתור, וגם אז רק האחד בעזרת השנייה ולהיפך".
בהתחשב בדגל ההעצמה הנשית שאנולה נושאת, ובהצלחה של הסרט הראשון שהדמות הובילה, אתה לא חושב שהסרט היה עובד גם אם הוא היה מתבסס רק על הדמות שלה?
"רצינו ששרלוק ייקח חלק יותר גדול בסיפור, בין השאר כי ידענו שהקהל שלנו להוט לקבל קו עלילה כזה. הם רצו לראות את שרלוק ואנולה עובדים ביחד על מקרה, וזה היה הדבר ששאפנו אליו. רצינו שזה יהיה כמה שיותר מאתגר ורצינו ששרלוק יצטרך לבקש עזרה מאנולה. בנוסף, הייתה דינמיקה כל כך מעניינת בין שרלוק לאדית (דמות נוספת בסרט - חברה של אימם, ס"ש) בסרט הראשון, שהחלטנו להפגיש ביניהם שוב".
הקשר בין אנולה לשרלוק, שני אנשים חדי מחשבה אבל שניחנו בטמפרמנט שונה לחלוטין, בהחלט מאתגר עבור שניהם והם לומדים להעריך זה את זה מחדש. "היחסים ביניהם מאוד אותנטיים, הם מאוד כנים אחד כלפי השנייה", מאבחנת בובי בראון באותו הריאיון. "לי ולאחי הגדול צ'רלי יש מערכת יחסים מאוד קרובה אבל אנחנו מאוד שונים. אני מאוד פעילה ומוחצנת וצ'רלי הוא טיפוס יותר מופנם. הוא אינטליגנטי ומבריק אבל מאוד שונה ממני וביישן. ואני חושבת ששרלוק מאוד דומה לו בזה, וזה עזר לי לבסס את מערכת היחסים בין אנולה לשרלוק מהבחינה הזאת". בריאיון ל- Entertainment Weekly הוסיפה בראון ש"אני יודעת איך לעצבן את אחי ואני יודעת איך להצחיק אותו. אני מכירה את החוזקות והחולשות שלו והשתמשתי בזה גם עם הנרי".
לאנולה יש גם מערכת יחסים רומנטית בסרט הזה. איך זה משנה את הדמות שלה, בהתחשב בעובדה שהיא מאוד עצמאית?
"יש משהו שנעשה לעיתים די קרובות בסרטים ובסדרות, וזה כשיש אישה ויש גבר ומיד הם מוצאים את בני הזוג שלהם והדמות משתנה בהתאם", אומרת בראון. "אני חושבת שמה שרצינו לוודא זה שהדמות של טיוקסברי לא משנה את אנולה. היא רק משהו שנוסף לחיים שלה, שזה משהו שאני חושבת שחשוב שנערות צעירות יפנימו. שגברים או נשים יכולים להיכנס ולצאת מהחיים שלהם אבל הם נשארים מי שהם, לשאוף להגשמת החלומות ולמטרות שלהם, להישאר עצמאיים. אני חושבת ששינוי של התפיסה הרומנטית אצל אנשים צעירים היא מאוד חשובה, להבין שאפשר לקבל את שניהם, שאפשר ללכת בדרך שלך ועדיין יהיו לך פרטנרים שילכו לצידך".
"מילי ואנולה מתבגרות יחד"
עם יציאת הסרט הראשון ציינה בראון שהעבודה על אנולה היא הנקודה המשמעותית ביותר בקריירה שלה. השחקנית בת ה-18 הספיקה כבר לשמש גם בתפקיד המפיקה ב"אנולה הולמס", טייטל שלקחה איתה גם לסרט ההמשך. זה כלל מעורבות עמוקה בתכנים, בעלילה ואפילו במלתחה של אנולה ושל דמויות נוספות. "זה די קרתני מצידי להגיד את זה, בהתחשב בקריירה הדי מצומצמת שהיתה לי עד היום", היא צוחקת, "אבל אני עובדת כבר עשר שנים במקצוע וזה התחביב שהתחייבתי לו לתקופה הארוכה ביותר בחיי. הקדשתי חלק מאוד גדול מחיי כשחקנית לאילבן ("דברים מוזרים") והרגשתי מאוד מסופקת איתה, אבל ידעתי שיש בי עוד כישורים וצדדים שרציתי להביא לידי ביטוי. רציתי להעמיד את עצמי במבחן שאנולה העמידה בפניי".
המעבר מאילבן לאנולה לא היה מובן מאליו. כשבראדביר קיבל את התסריט של הסרט הראשון הוא עדיין לא צפה ב"דברים מוזרים", ובראדביר התבקש לבחון את ההתאמה שלה לדמות שאינה בוחלת במילים, לפי סדרה שבה היא שותקת כל הזמן. למזלו, בראדביר גם ניחן באינסטינקטים חזקים ובחשבון נטפליקס. "ברגע שהיא הופיעה על המסך הבנתי שהיא יכולה לעשות את זה. ואז צפיתי בריאיון איתה, וראיתי שהיא אכן הייתה בריטית ושיש בה ניצוץ ואינטליגנציה והבנתי שאני בידיים טובות. היא מביאה שובבות טבעית לתפקיד והיא באמת משחקת מהבטן, ועבור מישהי שמגלמת דמות ספונטנית זה פשוט מושלם".
כתבות נוספות במדור קולנוע:
בהתחשב ברזומה שלו, בראדביר הוא כנראה הליהוק המושלם לתפקיד הבמאי. אמנם האלמנט הבולט ב"אנולה הולמס", שבירת הקיר הרביעי על ידי הדמות הראשית ופניה שלה לצופה, נכתב במקור גם בספרים, אבל בראדביר מגיעה עם נדוניה נאה כבמאי בשתי סדרות – "פליבג" שכתבה פיבי וולר-ברידג' ו"להרוג את איב" - בשתיהן מככבת דמות נשית ראשית חזקה ולפחות אחת מהן גם הפכה את שבירת הקיר הרביעי למאפיין מובהק. גם אלמנטים אחרים בסדרות האלו, כמו עריכה מהירה ועליות ומורדות בקצב, ניכרות בעבודה של בראדביר על "אנולה הולמס".
"כל סרט נועד לגרום לקהל להתחבר עם הדמות, אתה רוצה שהם יהיו במסע עם הדמויות על המסך", הוא מסביר, "ואני אוהב דמויות נשיות שובבות ומהירות, הן תמיד האויבות הכי גדולות של עצמן, וזה המקום שבו אנולה, פליבג ווילאנל ('להרוג את איב', ס"ש) נפגשות. השבירה של הקיר הרביעי הרגישה כל כך נכון כאמצעי לתקשר עם הדמות הזאת מהמאה ה-19, לתת לה להישען אל המצלמה, כמעט להרגיש את הבל הפה שלה על העדשה, לתפוס את הצופה בעורף ולהגיד 'כן, אנחנו הולכים בכיוון הזה'".
"זה קצת מצחיק כי אף אחד לא קורא לאלמנט הזה 'המספר'", מציינת בראון בריאיון הנוכחי, "אבל זה די נכון. בכל פעם שאני מדברת אל המצלמה אני למעשה מספרת את הסיפור. ויש הרבה סיפור לספר ולפעמים הוא מורכב. בגלל זה אני שמחה שאנולה לוקחת את הצופה איתה למסע הזה ומסבירה אותו, זה יוצר קשר יפהפה בינה ובין הצופים, אתה יוצא איתה להרפתקאה".
הנטייה של אנולה לשבור את הקיר כל כך מצאה חן בעיני בראון, שהיא הודתה שהיא השתמשה בו כמעט בכל סצינה בסרט השני, באופן שיאפשר לבראדביר להכניס את הסצנות בהן זה יתעל את הסרט. "כל כך התרגלתי לעשות את זה", היא סיפרה באירוע הקרנת הבכורה של הסרט ל-Today, "שכבר פחדתי שאני לא אצליח להפסיק. במהלך הצילומים חלמתי שאני חוזרת לסט של 'דברים מוזרים' ולא מצליחה להפסיק לדבר אל המצלמה".
העובדה שדמויות נשיות שובבות הן האויבות הכי גדולות של עצמן, איך זה מתייחס לאנולה?
"חוש העצמאות שלה גורם לה להדוף ממנה אנשים ולסרב לעזרה כשהיא זקוקה לה. זאת גאווה, וזה הפגם המרכזי שלה. זה חשוב שהיא תצליח לעמוד בזכות עצמה, גם בגלל מי שהיא וגם בגלל שיש לה את האח המפורסם להדהים הזה, שהיא חוששת ליפול לצל שלו. גאווה, אגב, מגיעה לא פעם לפני נפילה ואני אוהב דמויות גאות, הן במלחמה בלתי פוסקת עם העצמי הטוב יותר שלהן, וחוששות לחשוף את הפגיעות שלהן, ודמויות שנחלצות מתוך השיריון שלהן נמנות על הדמויות הטובות ביותר בקולנוע לדעתי.
"מילי ואנולה מתבגרות יחד, ובסרט השני היא מבינה שיש עוד אנשים שהיא צריכה לעבוד איתם במטרה להצליח. אז היא מתבגרת בכל מובן, לקראת שנות העשרה המאוחרות, כולל ההבנה של החסרונות של ההורים שלה. בסרט הזה אודוריה כמעט מתנצלת על שהיא גידלה את אנולה להיות יותר מידי עצמאית ולא לימדה אותה את הערך של בעלי ברית ועבודה עם אחרים. השילוב בינה, שהיא אש, ובין הקרח של שרלוק, שהנרי קאוויל משלב עם הפגיעות הטבעית והיושר שלו, הופך לשילוב חזק מאוד בין ניגודים. הסרט השני נותן להם הזדמנות להיאבק אחד בשני מילולית אבל מגובה העיניים כי הם שווים עכשיו. ברגע שג'ק כתב את הסצינה הראשונה שבה הם מתעמתים והתחלנו לעשות עליה חזרות, ידענו שיש ביניהם משהו דליק".
הצורךך לצלם את אנגליה הויקטוריאנית באיזור עירוני הצריכה מאמץ הפקתי הרבה יותר משמעותי יחסית לזה שהושקע בסרט הראשון. ההפקה נאלצה לנדוד לאזורים מרוחקים מלונדון, לחפש מזחים ואזורי תעשייה ישנים ובסוף מצאה את עצמה מצלמת ברחוב ששומר מהמאה ה-18, אחרי משא ומתן מתיש עם התושבים "שרובם לא היו צריכים את הכסף שלנו כי הם היו במצב טוב מאוד, השקענו המון בניסיון לקבל מהם את ההרשאות לצילום", מודה בראדביר. את מה שלא עשה הכסף עשה המחשב, ואפקטים ויזואלים ממוחשבים והרבה CGI השלימו את התמונה.
על מרכיב אחד בעבר בראדביר לא ויתר, ולמרבה המזל מדובר דווקא באלמנט שמתאים מאוד לתקופה הנוכחית, כשהדת הנוכחית של נטפליקס היא גיוון. "זה היה לי מאוד חשוב", מצהיר בראדביר, " תמיד יש יותר גיוון בזמן ובמקום מאשר נדמה לנו. היינו באותו שלב אומה אימפריאלית, חיו פה אנשים רבים ממדינות שונות, שנכנסו וגרו איתנו והיו חלק מהקהילה הבריטית. בהחלט רצינו להתייחס לאיזון הזה בהקשר של הסיפור הפוליטי, של מעמד הפועלים והשביתה. כבר הבענו עמדה בסרט הראשון עם חוק הרפורמה הגדולה, כאירוע ההיסטורי שסביבו ביססנו את העלילה שלנו. העלילה בסרט השני נגעה לא רק לשינוי החוקתי ולזכות ההצבעה, אלא לזכויות האדם וזכויות העובדים וכמובן הזכות להתאגד, וזה נראה מאוד רלוונטי בעולם של היום, שבו השחיתות והשקרים והטיוחים עדיין נמשכים".