גם יותר מ-30 שנה אחרי שהקים עם חבריו את נקמת הטרקטור, אבי בללי ממשיך ליצור מוזיקה חדשה. אלבום נוסף של הטרקטורים אומנם לא נמצא כרגע על הפרק, אך מנהיג הלהקה לא ממש נח. "בימים אלה אני עסוק בעיקר בהלחנת מוזיקה לסדרות טלוויזיה וליצירות מחול ותיאטרון. אני נע במקומות האלה", אומר בללי בריאיון ל-ynet. "אני עובד כרגע על סדרה חדשה שעוד לא צולמה, שעוסקת בתקופת התנ"ך עם אדפטציה לימינו".
5 צפייה בגלריה
"המתחים נשכחו מזמן, אבל הבדיחות מלפני 30 שנה עולות פתאום מחדש". אבי בללי, נקמת הטרקטור
(צילום: קוקו)
החיבור של בללי עם הלחנה של מוזיקה מורכבת לא חדש. "עוד לפני שהייתה נקמת הטרקטור כבר עשיתי מוזיקה ללהקת בת-שבע", הוא מתחיל, "ב-1989, בזמן המיקסים לאלבום הראשון של הלהקה עשינו חימום לרמי פורטיס בסיבוב של 'סיפורים מהקופסא' באלנבי 58. להופיע אז לפני פורטיס היה בלתי אפשרי, ועלינו לבמה עם מסך של צעקות 'פורטיס! פורטיס!'. ניגנו את 'עפיפונים', 'משחק של דמעות' ו'אדון הסליחות' וירדנו עם צעקות של 'טרקטור! טרקטור!'. הרגשנו שהצלחנו לשבור את הקהל, אבל בקטע חיובי".
בללי וחבריו לגרעין המייסד של נקמת הטרקטור - הגיטריסט אופיר לייבוביץ', הקלידן אילן גרין והמתופף דני מקוב - חבים לא מעט לצמד שהתניע מחדש את הרוק הישראלי בשלהי שנות ה-80, רמי פורטיס וברי סחרוף. הראשון העניק להם את שמם, השני נקרא להפיק את אלבום הבכורה המכונן שלהם. "ניצן זעירא בדיוק הקים אז את הלייבל נענע דיסק, והאלבום שלנו היה אמור להיות הראשון שיצא שם, אבל 'סיפורים מהקופסא' הקדים אותנו, ואין דבר יותר מתאים מאשר לפתוח לייבל עם אלבום כזה", אומר בללי ממרחק השנים. "כשאני שומע את האלבום ההוא היום אני עדיין שומע שם להקה שנמצאת במקום קצת אחר - מקום שיש בו חקר מוזיקלי. רצינו למצוא את האלטרנטיבה מבלי להיות באוונגרד לגמרי, למרות שזה מקום רחב. רצינו ליצור שירים קצת אחרים. לפעמים זה הצליח לנו יותר ולפעמים פחות, אבל תמיד חיפשנו את הקסם של החיפוש".
עוד במדור מוזיקה:
החיפושים האלו שעדיין נמשכים, ולא רק בקריירות הסולו של חברי ההרכב, הביאו אותם לעבוד עם להקת המחול. "אחרי החימום לפורטיס, בת-שבע פנו אלינו", נזכר בללי. "מאוד התלהבנו מהפנייה. אהבנו את המופשטות הזאת שיש במחול ואת הניסיון למצוא את הסדר בתוך הכאוס. רצינו לבנות קומפוזיציה ולהיות פיזיים בנגינה שלנו, אבל בלי להכאיב באוזניים גם כשהווליום צריך להיות חזק". מהמפגש עם אוהד נהרין וחברי להקת בת-שבע במרכז סוזן דלל נולד ב-1992 האלבום "קיר", ואת היצירה ההיא שלא זכתה להצלחה, בללי מגדיר כחיפוש אחר "האור והצל במוזיקה". הטרקטורים הושפעו אז לא מעט מבריאן אינו ומהלחנים שיצר פיטר גבריאל לסרטים כדוגמת "הפיתוי האחרון של ישו", והם נהגו לרבוץ במשך שעות בחנות האוזן השלישית בתל אביב בחיפוש אחרי תקליטים מיוחדים - לא בדיוק מקורות ההשראה הכי טריוויאליים להרכב רוק חדש שמתכנן לכבוש את הרדיו.
5 צפייה בגלריה
"אנחנו תמיד אוהבים להיפגש וגם הנוסטלגיה בהחלט משחקת תפקיד". נקמת הטרקטור
(צילום: אלדד רפאלי)
את הרדיו הם אומנם התקשו לכבוש, אבל חברי ההרכב המשיכו בתהליך החיפוש המוזיקלי ובמציאת הנתיב המיוחד לאורך כל אלבומי הלהקה וגלגוליהם השונים. "יצירת מוזיקה לבמות היא לא רק עוגן כלכלי", אומר בללי על ההלחנה לתיאטרון, למחול ולסדרות טלוויזיה, "אלא כהשלמה אמנותית לחיים שלנו. זה דבר שחיפשנו כל הזמן והוא נשאר אצלנו גם במסגרת הלהקתית. בכל סרט או סדרה שמישהו מאיתנו מלחין אנחנו מנסים למצוא את השפה שלנו, ולמרות שעם השנים זה נהיה יותר ויותר קשה, אנחנו ממשיכים לחפש מקורות השראה. הסקרנות לא נעלמה".
ולמרות הדברים האלו, נקמת הטרקטור ממשיכה להיות להקה חיה שמקיימת לא מעט הופעות בשנים האחרונות. ב-11 ביוני תתקיים במועדון הבארבי בתל אביב אחת חגיגית במיוחד; במסגרת יום ההולדת ה-30 לאלבומם השני "זכות הצעקה", יארח ההרכב הנוכחי של הלהקה שבו חברים לצד בללי ולייבוביץ' המייסדים, גם רועי ירקוני, אביב ברק וגליה חי - גם את שני חבריו המקוריים שעזבו בהמשך - אילן גרין ודני מקוב. בנוסף תתארח בהופעה גם טל גורדון, שלדברי בללי היא חברה קרובה מאוד ובת משפחה של הטרקטור. גורדון עבדה איתם על אופרת הרוק "סמארה" שכתב הלל מיטלפונקט, אולם בהמשך היא עזבה והוחלפה בדנה ברגר. האופרה המסקרנת, שכללה גם עבודות של האמן הפלסטי אורי קצנשטיין, לא האריכה ימים. בללי נזכר שהיא עלתה בצוותא כ-10 פעמים ושהיא נגנזה לדבריו כי "היא הייתה מעניינת מדי".
למרות שלא פעם נדמה שהכוונות האמנותית של בללי וחבריו לא הובנו במלואן, בטח בזמן אמת, לא נדמה שהוא מתחרט על משהו. גם כשהוא נזכר בעבודה על האלבום "זכות הצעקה". "היו לנו אז הרבה קשיים כלהקה. היה שם המון מתח, נוצרו מחנות והיו דברים לא נעימים", הוא מספר, "אבל בדיעבד אלו דברים טבעיים שקורים בלהקה, ולמזלנו היינו חברים מספיק טובים וקרובים כדי לשרוד את התקופה הזאת. האלבום הראשון הצליח יותר ממה ששיערנו והפוקוס היה עלינו. באלבום השני כבר הייתה תחרות מול להקות אחרות, וגם חיפשנו איך להתפתח. רצינו למצוא את המקום העמוק שגם יהיה מוגדר יותר עבורנו, לעומת האווירה המופשטת שהייתה באלבום הראשון. הייתה שם מלחמה אדירה בין להתקרב לקווים יותר מסחריים לבין בעיטות לפרצוף כמו בשיר 'זכות הצעקה'".
(נקמת הטרקטור | "זכות הצעקה" | נענע דיסק)
היום בללי מודה שהאלבום לא יצא בדיוק כמו שהוא דמיין אותו. "הרעיון לא מומש עד הסוף", הוא מתחיל. "היה לנו מפיק בריטי שעבד לפני זה עם רוברט פלאנט מלד זפלין ורוג'ר ווטרס, ולמרות שזה אלבום שלימדו אותו בהמשך בקורסים על סאונד, הוא לקח אותנו שם למקום אחר, ואני נשארתי בדעה שהוא לא הופק נכון עבורנו. משהו מהרוח של הטרקטור נעלם שם והתוצאה הייתה מחויטת ומסודרת מדי והיא לא עשתה טוב לשירים".
בללי, שאומנם מסויג מהתוצאה, ממהר להוסיף שלאורך השנים הוא קלט שהקהל דווקא כן התחבר לאלבום. "'זכות הצעקה' אומנם לא מכר הרבה בזמנו, אבל בניגוד לאלבומים אחרים שלנו, 80 אחוז ממנו שרד, ואנחנו ממשיכים לנגן שירים מתוכו לאורך כל השנים ומאוד נהנים מכך. בזמנו, מאוד חשדתי שכל השירים יצאו לא טוב, אבל עם השנים אני הרבה יותר שלם איתו ועם שירים כמו 'זכות הצעקה' ו'בינינו'. אני לא יודע אם זה טוב או לא, אבל האלבום הזה הוא חיה מוזרה בנוף המקומי - לא לקחנו אז דברים מרד הוט צ'ילי פפרז אלא הושפענו ממוזיקה תעשייתית ומהדברים הכי קיצוניים. נתפסנו אז כלהקה טהורה ומאוד 'אמנותית', והיום כבר לא כל כך נעים לי כשאני אומר את המילה הזאת 'אמנות' בהקשר של מוזיקה".
5 צפייה בגלריה
"הושפענו ממוזיקה תעשייתית ומהדברים הכי קיצוניים". נקמת הטרקטור בהופעה בזאפה בשנת 2013
(צילום: אוראל כהן)
אחד מהשירים הבולטים באלבום הוא "ג'ונגל פיתוח", שאפשר לראות בו מעין הגדרה לישראל - מצד אחד בלגן בכל פינה, ומצד שני פיתוח מואץ והערצת הקדמה. אנחנו עדיין כאלו?
"לגמרי", בללי צוחק. "פורטיס הגדיר את ישראל בצורה אפילו יותר יפה מאיתנו, הוא אמר שהמדינה הזאת היא 'מתקן'. אני זוכר שברי (סחרוף, א"ש) אמר לי פעם שזה 'שיר סטייל פורטיס', אבל 'ג'ונגל פיתוח' נולד במהלך מלחמת המפרץ. נסעתי אז באוטובוס ברחוב אלנבי בתל אביב ובזמן שברדיו שמעתי את החדשות על סדאם חוסיין והמלחמה בעיראק, האוטובוס עבר ליד בתי הקולנוע שבהם ראיתי בילדותי מערבונים עם ג'ון וויין. וככה טרזן והסרט 'שובו של הג'דיי' מ'מלחמת הכוכבים' התערבבו לי בראש ונכנסו לשיר. בזמנו, הייתי קצת נבוך להביא את השיר ללהקה", הוא מחייך וממשיך. "לא מזמן קראתי מאמר של יובל נח הררי שבו הוא כתב שפוטין החזיר אותנו עם הפלישה שלו לתקופת הג'ונגל. אז כן, השיר עדיין אקטואלי. מצד אחד מתפתחים ומצד שני יש מנהיגים שפולשים למדינות ויש אסונות".
הרעיון לאיחודון החד-פעמי הקרוב של הלהקה נולד גם כמתנה לקהל הנאמן שלהם. "יש באלבום הזה ('זכות הצעקה', א"ש), משהו איקוני שאפיין תקופה מסוימת, ורצינו להגדיר את זה מחדש לקראת חגיגות ה-30. לאופיר ולי היה ברור שגרין ומקוב חייבים להיות שם איתנו, כי היה להם חלק מהותי באלבום והעוגה הזאת שייכת לכולנו. אנחנו חברים מגיל 17 וגם החיבור הזה עכשיו נעשה מתוך חברות. כשפנינו אליהם התגובות שלהם היו נהדרות. אנחנו תמיד אוהבים להיפגש וגם הנוסטלגיה בהחלט משחקת תפקיד, למרות שאנחנו לועגים לזה", בללי מחייך. "המתחים נשכחו מזמן, אבל הבדיחות מלפני 30 שנה עולות פתאום מחדש, ומאוד כיף לנו לכולנו להיפגש".
(נקמת הטרקטור | "זכות הצעקה" | נענע דיסק)
למרות הנוסטלגיה בללי מתעקש שהטרקטור היא לא להקה נוסטלגית. "אנחנו מופיעים הרבה יחסית ללהקות מאז, אבל אנחנו לא להקה של להיטים. כשאנחנו עולים לבמה אנחנו מחפשים את המקום הכי עכשווי שאנחנו יכולים לתת לשירים. אנחנו רוצים לנגן כמו מתוך כאוס ושואפים שהאימפרוביזציה שלנו על הבמה תוביל אותו לכך שבכל פעם השיר ישמע אחרת. זה מה שתמיד שאפנו אליו כלהקה, לא ליצור ג'אם סשן אלא לחקור את הצלילים בחלל שבו מתקיים המופע, כמו מה שעושה פיטר האמיל או לד זפלין בהופעה עם Dazed and Confused. זה אולי נשמע קלישאה, וחיינו את הקלשיאות האלו עוד בשנות ה-80, אבל גם כשיוצאת לנו טעות בנגינה אנחנו לא נבהלים ופשוט ממשיכים הלאה, ובגלל זה אנחנו נהנים גם היום".
כמעט עשור חלף מאז שיצא האלבום האחרון של הלהקה. בללי הצהיר לא פעם שאין להם כוונה להוציא יותר אלבומים, ולדעתו הפורמט הזה מת. בינתיים הוא עומד במילה שלו, אבל הוא גם מוכן להודות שמתחיל לדגדג לו להוציא אלבום חדש של נקמת הטרקטור. כשאני מבקש ממנו פרטים הוא קצת חוזר בו בחיוך ואומר שזה לא תואם את המציאות ושהוא "מעדיף להפסיד לבד", אך מוסיף מיד שיש לו כבר אלבום סולו מוכן שהוא לא יודע מתי הוא יצא, ושבימים אלו הוא עובד על אחד נוסף.
אולי הסיבה שאין אלבום חדש לנקמת הטרקטור היא כי הקהל מתעניין בעיקר בחומרים הישנים שלכם שהוא מכיר.
"הקהל פה אוהב את מה שהיה פעם. אתה רואה את כל הלהקות מאז, שממשיכות לעשות דברים והחומרים החדשים שלהם אפילו יותר טובים, אבל אנשים רוצים את מה שהיה אז. למרות הנוסטלגיה אנחנו משתדלים להכניס לקהל בדלת האחורית את התפיסה העכשווית שלנו. כשאתה מתבגר אתה נהיה יותר ציני ואתה כבר יודע לאן הדברים ילכו. אני לא חושב שמה שמנהל אותי בהחלטה הזאת של 'לא להוציא אלבום' הוא פחד, אלא הרצון להיות מדויק בעשייה. אם היה לי רעיון מבריק או קונספט אולי הייתי הולך על זה, אבל לי או למישהו מאיתנו אין את זה כרגע. אפילו במקום של הפיוטים - שהיינו הראשונים שעשו את זה כאן, לא הצלחנו לקצור את הפירות בשעתו כי לא הבנו מה אנחנו עושים. בנעוריי הלכתי עם אבי לבתי כנסת והוקסמתי מהטקסטים האלו, מהניגון של המילים ומהטרנס שהן מייצרות בגוף של המתפלל. ב-89', כשעשינו את 'אדון הסליחות' זה עוד לא היה ממש קיים, והטרנס שעשינו שם לא הגיע מהכיוון המוזיקלי, אלא מהמשמעות הנפשית-פנימית שאני זוכר מבית הכנסת".
5 צפייה בגלריה
"החללית של המוזיקה הטובה והמעניינת מהעולם נחתה כאן בזמן אמת". נקמת הטרקטור
(צילום: שלום בר טל)
במבט לאחור, יכול להיות שעושים מהרוק הישראלי שנוצר פה במחצית הראשונה של הניינטיז יותר ממה שהוא היה באמת?
"לתקופה ההיא היה את הקסם שלה, אבל דברים התקדמו מאז. מי שהלך אז רק לפי האופנה נעלם, ומי שלא היה אופנתי דווקא שרד. אני אומנם מכיר בנוסטלגיה לימים ההם, אבל מרגיש רלוונטי מתמיד כשאני עולה לבמה להיום, כי זה לא נשמע כמו פעם אפילו אם זה מאוד דומה. אני זוכר את MTV מגיע לכאן ופתאום ראית פה את מה שראו בכל העולם. הרוק נהיה במרכז ולהקות כמו נירוונה ואליס אין צ'יינס הפכו למיינסטרים והשמיעו אותן ברדיו גם פה. הייתה לזה השפעה גדולה והיה לרוק גם בית - הרוקסן איגד את כל הלהקות שפעלו פה במקום מאוד מפוקס שהוליד סצנה. זו הייתה הפעם הראשונה שפתאום החללית של המוזיקה הטובה והמעניינת מהעולם נחתה כאן בזמן אמת, היא לקחה את המוזיקה הישראלית למקום אחר ונוצרה מעין קפסולת זמן של גלובליזציה מוזיקלית. ברוקסן כולם היו על הוואן עם מה ששמעו אז בניו יורק ובברלין, ומאז ועד היום זה ככה, רק שהרוק זז הצידה. גם רוג'ר דלטרי מלהקת The Who אמר לאחרונה שהרוק מת, ובגדול זו התחושה. נהייתה תעשייה והכול נשמע טוב מאוד, אבל הכול גם נשמע אותו דבר ואין יותר את החיפוש שמוזיקאים חייבים אותו לדעתי. ולמרות זה יש כאן מוזיקאים, מוזיקאיות ולהקות נהדרות שעושות דברים מצוינים בזמן אמת שקשה לי להתחרות בהם".
אתה עוקב אחרי ההשמעות שלכם ברדיו או אחרי מה שקורה עם נקמת הטרקטור בשירותי הסטרימינג?
"אין לי אחרי מה לעקוב כי משעמם שם", בללי מחייך. "ברדיו משמיעים רק שניים-שלושה שירים שלנו. כל השנים קיבלתי את זה בהבנה. להיות רדיופוני זה כישרון שנקמת הטרקטור או אני כנראה לא ניחנו בו. גם בהמשך, כשניסינו לעשות דברים יותר ידידותיים לרדיו - הם לא הצליחו. אולי כי התקשורת תייגה אותנו כהרכב אלטרנטיבי. אבל אין לי שום בעיה עם זה, גם האמנים שאני הכי אוהב מעולם לא הצליחו ברדיו".
