האמת? מסכנים האמנים ששיתפו פעולה פול מקרטני לאורך השנים. אפילו מגה-סופרסטארים כמו מייקל ג'קסון, או גאונים מוזיקליים של פעם בדור כמו סטיבי וונדר, מצאו את עצמם בעמדה שאין לקנא בה כאשר רתמו את כישרונם ותהילתם לעגלה של מקרטני. ולא באשמתם, מאחר ומקרטני היה חלק משיתוף הפעולה המוזיקלי הכביר בכל הזמנים, יחד עם ג'ון לנון כמובן. איך לעזאזל אפשר להיכנס לנעליים הללו?
וכן, מן הידועות היא שאת שירי הביטלס יצרו מקרטני ולנון בנפרד, כשכלל האצבע קובע שאם זהו קולו של מקרטני שנשמע בהקלטה, אזי בשיר של מקרטני מדובר, ואם זהו קולו של לנון, אז לנון הוא היוצר. אולם השניים חתומים על שיריהם יחד, ובתהליך העבודה המשותף היה זה כישרונם המשותף שהוביל לתוצאה הסופית (כן, כן, גם לג'ורג' האריסון היה חלק פה ושם, אולם כפי שהדגים הפרויקט הדוקומנטרי Get Back, על פי רוב קולו נבלע ברקע השאון היצירתי של לנון ומקרטני, שלא ממש קידמו בברכה את ניסיונותיו לתת את האינפוט שלו. ורינגו סטאר? ובכן, רינגו ניגן בתופים).
במילים אחרות: מקרטני היה חלק משיתוף הפעולה המיתולוגי והמשפיע ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. כל שיתוף פעולה מוזיקלי שלו בהמשך, דינו היה להישפט בפרמטרים המחמירים של אותה זוגיות מוזיקלית אגדית. כאמור, מסכנים האמנים ששיתפו איתו פעולה אחרי לנון. אבל מאידך, יצא להם להכניס לרזומה את העבודה לצד פול מקרטני. אפילו ברזומה של מייקל ג'קסון או סטיבי וונדר, מדובר בחתיכת כוכבית. אז בואו ניכנס לעומק העניין, ונתחיל עם השיר המאוס והמקומם ביותר מבין שיתופי הפעולה המוזיקליים של מקרטני. ולו כדי לסלק אותו מהדרך.
Ebony And Ivory - פול מקרטני וסטיבי וונדר
על אף שיש מי שיחלוק על הקביעה הזו, Tug Of War, אלבומו של מקרטני מ-1982, איננו אחד מהחזקים שלו. למעשה, הוא די גרוע, החל משיר הנושא הדרמטי שנשמע כמו אאוט-טייק מאלבום של אבבא, דרך Here Today, שיר הגעגועים הילדותי שלו לחברו לנון שנרצח, אשר עושה עוול אמיתי לתוצרת המשותפת של השניים ובעצם רוצח אותו שנית, ועד ל-Ebony And Ivory שסוגר את האלבום - אולי השיר המרגיז ביותר של מקרטני מאז ומעולם, למרות שהפך ללהיט גדול. וגם במקרה הזה כמובן שיהיה מי שיחלוק על קביעה כה סובייקטיבית - אבל זו רשימה סובייקטיבית, אז שינוח, ואם אפשר אז לצלילי לופים בלתי נגמרים של חתיכת השמאלץ הנוטפת שמקרטני יצר יחד עם סטיבי וונדר.
על פניו, החיבור בין השניים נשמע כמו עניין רב פוטנציאל. כששני גאונים מוזיקליים מוצהרים חוברים לעבודה משותפת, אפשר לקוות ולהאמין שמהחיבור הזה ייצא משהו גאוני בהתאם. אלא שפלוס ופלוס, כפי שקורה לעיתים, יצרו במקרה הזה מינוס. מינוס גדול למען האמת, וזה מתחיל מהדימוי הפשטני מעבר לתיאור שמשמש השראה ופזמון ל-Ebony And Ivory - קלידי הפסנתר, שמחולקים לשחור ולבן. כי אם הם דרים שם יחד בהרמוניה מושלמת, השחור והלבן, אז מדוע שלא יהיה כך גם במציאות? הנה, תראו - פול מקרטני, אדם לבן למהדרין, שר את השיר הזה יחד עם סטיבי וונדר, שחור גאה! ממש אחרית הימים. וכיתתו חרבותיהם לאיתים, ופסנתריהם למזמרות.
"כולנו יודעים שאנשים הם אותו הדבר, באשר תלכו/ יש טוב ורע בכל אחד". אה, תודה פול (שכתב את המילים; השיר הולחן יחד עם וונדר), באמת לא ידענו שכולם הם אותו הדבר, ושיש טוב ורע בכל אחד. ואם במקרה ישנו גזען מושבע אשר שומע את השיר הסכריני והמטופש הזה, הנאיבי עד כדי קבס, האם המסר יחלחל? האם אותו גזען יזרוק מיד את הצלב הבוער שלו ויאוץ חיש-מהר לעיין בכתביו של מרטין לותר קינג? כי ההימור המושכל הוא שהגזען הנ"ל יתקומם למשמע השיר האיום הזה, ורק יגביר גזענותו אקספוננציאלית. אחלה, פול וסטיבי. באתם לתקן, ורק החמרתם את הקרע. תודה על כלום.
במאמר מוסגר, דואט נוסף של וונדר ומקרטני שמופיע ב-Tug Of War, השיר What's That You're Doing, טוב לאין ערוך מ-Ebony And Ivory, ולו בשל הגרוב המידבק שלו שמזכיר את Superstitious הקלאסי של וונדר. אבל זו לא חוכמה. "ממטרה עם מטרה" של מני ממטרה הוא שיר טוב יותר מ-Ebony And Ivory.
The Girl Is Mine – מייקל ג'קסון ופול מקרטני
הראשון מבין צמד שיתופי הפעולה של מקרטני עם מייקל ג'קסון - אז עוד מלך הפופ המכהן של היקום, להבדיל מאשר פדופיל עסוק עם מספיק כסף כדי להסתיר את זה – הוא שיר חמוד למדי. זאת אומרת, בהחלט לא מדובר באחד משיאי Thriller המופתי של ג'קסון, שבו מאייש השיר את הרצועה השלישית, אבל עדיין, חמוד למדי. הרבה מזה ניתן לזקוף לזכות ההפקה הנינוחה של קווינסי ג'ונס, עם מוטיב הגיטרה-בס הקצבי והמתוק שמעניק לשיר איכות זמזום על-זמנית (על הגיטרה: סטיב לוקת'ר, הרוח החיה מאחורי הלהקה טוטו), ולזכות הדיאלוג המשועשע בין ג'קסון למקרטני ("הבחורה הזו שלי", "לא, לא, היא שלי"), והרוח הכללית הרגועה, הבוטחת ונעדרת-היומרה של כל העניין.
אבל ישנה הסתייגות בולטת - קטע הדיבור שמופיע לקראת סיומו של השיר, בדיוק בנקודת שלוש הדקות, שבמהלכו מקרטני וג'קסון מפסיקים לשיר לזמן מה בכדי להתדיין ביניהם בנוגע לשאלת הבעלות על הבחורה הנ"ל. מתיש ומיותר, מה גם שעכשיו אנחנו בעידן הפרוגרסיבי, וברור לכל כי הבחורה הזו היא לא שלך, מר פדופיל בר מינן, ולא שלך, אגדה מקשישה, אלא של עצמה!
Say Say Say - פול מקרטני ומייקל ג'קסון
מכיוון שמקרטני הופיע באלבומו של ג'קסון (Thriller), גם ג'קסון הופיע באלבומו של מקרטני (Pipes of Peace), אם כי Say Say Say הוקלט כשנה לפני The Girl Is Mine. אלא שהפעם, מדובר בשיר עם וייב מעט יותר אנרגטי, שבניגוד לקודמו נשמע ממש כמו דואט שבו לכל אחד מהמבצעים יש תפקיד מוגדר התפור למידותיו: מקרטני על ההוק (Hook) המלודי של הפזמון, וג'קסון מכניס את הפאנק (ב-פ' רפה) בתוספת ריף הגיטרה הנייל-רוג'רסי המשמח שמספק מקרטני עצמו.
התוצאה הפכה ללהיט משמעותי ב-1983, והתבלטה כשיר הכי טוב מהאלבום החלש של מקרטני - וזאת למרות המפוחית המרגיזה, והעובדה לפיה שירים שחוזרים שלוש פעמים על מילה אחת בפזמון שלהם נוטים להיות בלתי נסבלים בעליל (עם כמה יוצאי דופן, כמו Gimme! Gimme! Gimme! ו-Money Money Money של אבבא. וואו, כנראה שהם ממש היו בקטע). על דואט נוסף בין מקרטני לג'קסון אשר מופיע ב-Pipes of Peace, The Man שמו, עדיף שלא להרחיב כאן מחמת זוועתיותו הכללית. ברצינות, מדובר בנפל שלא ייאמן. הנה, קחו, אם כבר נמאס לכם מהאוזניים שלכם.
Vegetables - הביץ' בויז, Receptacle for The Respectable - סופר פרי אנימלס
קצת מוזר לקשור בין שני השירים הללו, שהראשון מהם הפציע בקליפורניה של 1967 והשני בוויילס של 2001. מאידך, גם האופן שבו קשור אליהם מקרטני קצת מוזר, אז שיהיה. עבור Vegetables של הביץ' בויז האגדיים, להקה שמנהיגה בראיין ווילסון הושפע עמוקות מהביטלס של מקרטני ולנון (ולהיפך), הוקלט מקרטני כשהוא לועס סלרי. עבור Receptacle for The Respectable של סופר פרי אנימלז, ובכן, הוקלט מקרטני כשהוא לועס סלרי, כמו גם תוספת מרעישה של גזר. מקורי, אתם חייבים להודות.
ובנוגע לאיכותם של השירים – היצירה האקסצנטרית של ווילסון והביץ' בויז הייתה מטופשת עוד בזמן אמת, וכך נותרה, כמו רוב שירי האלבום Smiley Smile, שיצא אחרי Pet Sounds המופתי ונשא את הסימנים הברורים למשבר הנפשי שהתרגש על ווילסון (השיר היחיד מהאלבום שבאמת הפך לקלאסיקה הוא Good Vibrations העל-זמני). אולם Receptacle for The Respectable של סופר פרי אנימלז, גאוני הפופ הוולשיים, מיני-אודיסיאה שמתפוצצת מיצירתיות והמצאה ודוחסת עולם ומלואו ל-4 דקות ו-33 שניות בלבד, הוא מאסטרפיס. האזינו לשיר המושלם הזה עכשיו, ואולי הוא יעורר בכם את הצורך לשמוע את האלבום האדיר כולו.
Out of Sight – The Bloody Beetroots
אחד משיתופי הפעולה הכי יוצאי דופן של מקרטני במהלך השנים התגלה כאחד הטובים שלו - הרבה מאחר ובאופן אירוני משהו, הרכב ה-EDM האיטלקי The Bloody Beetroots (שם הבמה של היוצר סר בוב קורנליוס ריפו, שהוא בעצם גם שם במה) העניק למקרטני הזדמנות ללבוש את החליפה הרוקיסטית שלו.
Out of Sight, שבו שותף גם המוזיקאי Youth (הבריטי מרטין גלובר, אשר שיתף פעולה עם מקרטני לעיתים קרובות), יצא ב-2013, חלק מהאלבום השני של הסלקים המדממים (שכלל בנוסף הופעות אורח של פיטר פרמפטון וטומי לי). ומקרטני נשמע בו כפי שלא נשמע שנים – אנרגטי, מלא תשוקה, חי. קולו יושב בול על הייבריד האלקטרו-רוק הסואן שרקח סר בוב, והחבילה כולה מהדהדת שיאי רוק קודמים של סר פול, מ-Jet ועד Live and Let Die. שמור על זה כבד, מר מקרטני. יפה לך.
Cut Me Some Slack – נירוונה ופול מקרטני
כנראה שבעשור השני של המאה ה-21, אחרי שכבר חצה את גיל 70, מקרטני גילה כמה כיף לקחת גיטרה ופשוט להתחרע, להבדיל מאשר לטרוח על מלודיות סנטימנטליות שחוקות, מהסוג שניפק חדשות לבקרים במהלך הקריירה הארוכה שלו. ולראייה, שנה בלבד לפני שהתחבר לאגרסיות שלו עבור The Bloody Beetroots, עשה זאת - עם אגרסיות רוקיסטיות מובהקות אף יותר – יחד עם חברי נירוונה ב-Cut Me Some Slack.
את השיר - חתיכת בלוז-רוק שועטת, כבדה ומלוכלכת, עם תצוגת תכלית של גרוהל על התופים ו-Licks נהדרים של מקרטני על גיטרת קופסת-הסיגרים - חיבר מקרטני יחד עם דייב גרוהל וכריס נובוסליק, שורדי נירוונה, בתוספת פאט סמיר, הגיטריסט המחונן של הפו פייטרס. העילה הרשמית הייתה הפסקול לסרטו הדוקומנטרי של גרוהל, Sound City, אולם סביר יותר להניח שהשיר נרקם מכיוון שגרוהל פשוט רצה לנגן עם מקרטני, אחד מאליליו, ויהי מה. העובדה שהשיר החל כג'אם בין מקרטני ובין גרוהל, נובוסליק וסמיר די מוכיחה את זה.
ו-Cut Me Some Slack נשמע בדיוק כך, כמו נקודת החיבור בין סנונית הרוק הכבד המוקדמת Helter Skelter, עליה חתום מקרטני, ובין צאצאי הגראנג' שהוליד השיר החלוצי הזה, אשר בראשם נירוונה. והוא נהדר. המפגש הנ"ל היה היסטורי גם מאחר ואיחד בין חברי ההרכב לראשונה מאז מותו של קורט קוביין, ולא קשה להניח שההזדמנות לעבוד עם אגדה ששמה מקרטני סייעה לכך. ב-2014 זכה Cut Me Some Slack בפרס הגראמי לשיר הרוק הטוב ביותר, אחת מהזכיות המוצדקות.
My Soul – ניטין סוהני ופול מקרטני
את השיר הזה, אחד משיאי האלבום London Undersound של המוזיקאי והמפיק הייחודי ניטין סוהני - שמחבר בין שורשיו ההינדיים ובין ג'אז ואלקטרוניקה - הקליט עם מקרטני אחרי שיתוף פעולה קודם בין השניים, שבמסגרתו עשה סוהני רמיקסים להרכב הצד של מקרטני, The Firemen. והוא פשוט מקסים, הרבה בשל ההגשה החשופה, הישירה והנוגעת של מקרטני, שאותה מיקם סוהני בפרונט של המיקס.
הצלילים ההינדיים המכשפים שהוא מספק ברקע עוטפים ברכות את שירתו של סר פול עד לסיום המרגש, והתוצאה כולה נרשמת כאחד מהחיבורים המוצלחים יותר של מקרטני מאז שיצא את גבולות כישרונו באייטיז, והחל לשתף פעולה באופן מלא עם אמנים אחרים.
Carolina On My Mind – ג'יימס טיילור
אוקיי, אז לא מדובר בדיוק בשיתוף פעולה מהזן של אלו שסקרנו פה עד כה, אולם מקרטני מנגן בס בשירו הנפלא של ג'יימס טיילור, אז למה לא. טיילור חתם בלייבל אפל, שהיה בבעלות הביטלס, לאחר שהרשים את מקרטני והאריסון ("שמעתי את הקול והגיטרה וחשבתי שהוא אדיר", סיפר מקרטני, "ואז הוא בא לנגן באולפן וזה כאילו 'וואו, הוא אדיר!'"), והיה לאמן הלא-בריטי הראשון שהוחתם בו.
את Carolina On My Mind, שהופיע באלבום הבכורה שלו "ג'יימס טיילור" (1968), הקליט טיילור באולפנים הלונדוניים של אפל, כשבאולפן הסמוך לשלו מקליטים חברי הביטלס את המאסטרפיס "האלבום הלבן". אלא שהיה אז חסר לטיילור נגן בס, ולפיכך פול הואיל בטובו לקפוץ כדי לטפל בעניין. התוצאה, פיסת סינגר-סונגרייטר עילאית, עדינה וספוגת-געגועים לבית שכתב טיילור בגלות, הפכה לאחד משיריו האהובים ביותר לצד שירים כמו Fire and Rain (גם הוא מאלבום הבכורה), קלאסיקה של ממש. והבס של מקרטני, שמעניק את הקרקע היציבה והחמימה לגיטרה האקוסטית העורגת של טיילור? ובכן, הוא מושלם.
FourFiveSeconds – ריהאנה, קניה ווסט ופול מקרטני
לסיום, בואו נדבר רגע על FourFiveSeconds, היציאה המשונה אך משמחת שחיברה בין מקרטני ובין ריהאנה וקניה ווסט. למעשה היה זה שיתוף הפעולה השני של ווסט ומקרטני, אחרי שהשני תרם קולות רקע לסינגל המרגש Only One שווסט כתב לאמו המנוחה דונדה. ויותר מכל, בטח ביחס לאמן כמו ווסט שלרוב מבכר הפקות דחוסות ועשירות על פני יציאות קטנות ואינטימיות כמו השיר הזה, זוהי צניעותו שמפתיעה.
גיטרה אקוסטית (באדיבות מקרטני), בס עדין שבעדינים, אורגן מתוק וקולותיהם של ווסט, ריהאנה (שנשמעת פשוט מדהים פה) ומקרטני (שמצטרף רק בפזמון), זה כל מה שיש פה. וזה מספיק כדי לספק פנינת פופ-סול פשוט נהדרת, שלא זקיקה למיליגרם יותר מזה. גם הקליפ ניחן בצניעות הזאת, והוא מציג את מקרטני קול יותר מכפי שראינו אותו זה שנים.
