כשהתחיל להתנגן השיר הראשון באלבום השני של יסמין מועלם, הייתי צריכה לבדוק שאני על האלבום הנכון. את מי היא מזכירה לי? "כמו שאז הלכת בלונדון, מזוודה ביד / כמו שעזבת אותו, אמרת אני צריכה להיות לבד / כמה זה מפחיד / ככה מיוחד". משהו בשילוב בין טקסט שנשמע כמו זרם תודעה, שרץ בקצב מסחרר וגובל בדקלום-דיבור, הזכיר לרגע את הזמרת אודיה.
מועלם ואודיה פרצו בערך באותו הזמן, אי שם בשיא הקורונה ב-2020. כשיצא "אריה", אלבום הבכורה של הראשונה, הוא עבר מפה לאוזן, הביא רוח חדשה ומרעננת של יצירה חשופה וכנה, ומיקם אותה כנסיכת ההיפ-הופ החדשה של ישראל. כמעט במקביל אליה פרצה השנייה עם סינגל הבכורה "אור", הוציאה סינגלים בקצב מסחרר והביאה את האהבה שלה לראפ לעולמות הפופ האמוני. לכאורה, כל אחת מהשתיים הייתה ממוקמת בנקודות שונות על הציר, וכל אחת נושקת לקצוות המנוגדים של התקופה, ועם זאת ההשפעה של אודיה נוכחת בשיר הפותח את האלבום החדש, "אין עולם", וגם בהמשכו - כשהאוויר זורם בין המילים בשפע.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
ב"אין עולם" יש תחושה שידה של מועלם קלה מדי על הטקסטים. בשיר הפותח שנושא את שם האלבום, הגילויים האישיים שאמורים לחשוף חלק אינטימי ממנה נשארים שטוחים יחסית הודות לשפה יום-יומית מדי - "איכשהו עולה על עקבים, איכשהו שרה את החיים שלי שמה / איכשהו כולם עפים / לא הם לא יודעים שאני מתה מפחד". גם "לבד במדבר", שנדמה שעוסק דווקא בנושא מעניין במיוחד בהקשר של הזמרת - באימהות - היא מרחפת מעל מילות השיר ולא צוללת פנימה, עמוק. ייתכן שהמעבר לפזמון, שהמנגינה שלו מזכירה לפרקים את "רובינזון קרוזו" - השיר הנשכח של סטטיק, בן אל ורן דנקר - מנתק את החיבור הרגשי של המאזינים לשיר וזורק אותם למקומות אחרים לגמרי.
ואם בסטטיק עסקינן, המחשבה עליו צפה בשיר נוסף של הזמרת - "בלנסיאגה לבן". מה הקטע של אמני ישראל עם בלנסיאגה? אחרי שהמוזיקאי הקדיש לו שיר ("בלנסיאגה") באלבומו האחרון ושר על מותג-העל שכמעט וקונסל כשהשתמש בילדים בקמפיין שהצליח לעצבן הורים ברחבי העולם - כעת גם מועלם נותנת את הטייק שלה. דווקא הביט בשיר מהודק וסוחף, אולי מספיק כדי להבליג על הגיג (הצפוי אך כיפי) על "בלנסיאגה" שנשמע כמו הביטוי "בא לה נסיעה", שחוזר בשירים של שניהם. "לא יציבה זה אנדרסטייטמנט", היא יורה, ומאזכרת את החזאי המפורסם - "דני רופ איפה השמש?" - שנוכח השנה בתרבות הפופ בארץ יותר מבכל שנות הקריירה שלו הודות לדנית גרינברג, ובטח אחרי תפקיד האורח בסדרה "קורדרוי". הדואט היחיד באלבום, "צונאמי", הוא עם מרגי - שיר קיץ כיפי עם וייב קליל שבהתאם לשמו האקזוטי ובשילוב של אסון הטבע עם החרוז המתבקש - "מאמי" וגם "חתונמי", יצליח לסחוף בטח את המעריצים שלו, שלה או של הפורמט.
הפעם לוקח למועלם זמן לחמם מנועים, בניגוד לאלבומה הראשון, שבו היא הביאה איתה אמת מקורית שלא נשמעה פה קודם, מלא בטקסטים שדיברו את השפה היומיומית אבל עוררו מחשבה, כמו "רוב הגוף שלי מים, כל הראש שלי אש / נכנסת פעם למים אבל מתי נכנסת לאש / כולי שפיצית עולם עד שזה מגיע ללבקש". ככל שהאלבום החדש מתקדם - כך היא מצליחה לקלף את השכבות ולהביע באמצעות המוזיקה את הנושאים שמעסיקים אותה ובוערים בה. השילוב של חוסר הביטחון והספקות אל מול ההצלחה המאסיבית שקרתה לה מאוד מהר, טייטל האם ששינה את חייה, והשילוב של המציאות הדו-קוטבית שבה היא (ואנחנו) חיים בה - שילוב של קודש וחול, אהבה ופחד, מלחמה ולק ג'ל - והם גם אלה שמאירים אותה בצורה הכי טובה.
כשהיא נוגעת בעדינות במצב במדינה באותו ההקשר בשיר "נהדר" - "זה מרגיש הרבה יותר אמיתי / כשיש ילדה במושב האחורי", הפער בין המקצב המרקיד של השיר לבין הטקסט המורכב שחושף את התמהיל של החיים שרבים חווים בישראל, כמו פשע, טרור וניסיון לקיים חיי משפחה נורמליים - היא זורחת.
מעל כולם מצטיינים השירים "הרבה זמן" - להיט פופ מלטף עם ביט מושלם, "להציל אותי" - שאפשר כבר לדמיין את הקהל בלייב פארק שר עם הזמרת, והשיר "יותר מהר", שמתאר נהיגה נשית פרועה מהירה ועצבנית, ושעושה חשק לקחת את האוטו להתאוורר מכל הדרמות. השיר מזכיר בביטים שלו את רוסליה, ואף מזכירה אותה בשמה בלי בושה, אבל ההפקה המשותפת והמבריקה של ישי סוויסה ומועלם דוחפת את השיר למקומות חדשים.
אם ב"יותר מהר" מועלם לקחה את הרכב ואת החברה הטובה לנסיעה חסרת מעצורים משל היו תלמה ולואיז, ב"אבי אבורומי" היא תופסת טרמפ על שם הכוכב החם של הרגע, בשיר שעוסק בחששות והספקות שעולות בעקבות ההצלחה הגדולה שזכתה לה כמי שמבקשת שישמרו עליה. אבל למועלם אין צורך בכל הרפרנסים האלה - מכל השמות המקומיים שרפררה אליהם באלבום היא השם הכי גדול. הגיוני שבאלבום השני היא עדיין תחפש את הקול שלה, הוא שם. כל מה שנשאר לה לעשות זה לנקות את הרעש.
