המטרה: להתעורר מהתרדמת הזוגית. האמצעי: להיכנס שוב לריאליטי ולנצח דרקונים
נשבעתי לעצמי שהפעם אני לא אבכה. שאגיע לתוכנית הזאת אסופה ואלגנטית כמו גרייס קלי. יש לי ילדה בת 16, היא תתפדח אם תראה את אמא מתפרקת כמו עיסה בטלוויזיה. ובכל זאת, הנה אני פה, סנטימטר מהאלילה שלי, רותי ברודו, וכבר מרגישה איך בעיניים שלי מתחילות להיקוות להן הדמעות. "מה יש לך", רותי אומרת, "מהבוקר את מתנהגת פה בשיא הלחץ".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
העיניים שלה שחורות, מבריקות, עיניים של מלכה מצרית פרעונית שהכל קטן עליה. בתוכן אני רואה את האכזבה שלה ממני. "מה יש לה זאת, דרמה קווין", אני מדמיינת שהיא חושבת, "מה היא יושבת פה ועושה סיפור כזה מבישול?". לכי תסבירי לה שבתוכי יש שעון ענק, כמו השעון שהתנין בפיטר פן בלע פעם ומהבוקר השעון הזה מתקתק בתוכי ומזכיר לי שבעוד כמה שעות רן ואני עומדים להיכנס ולבשל במטבח המוות של התוכנית, שמרושת מכל עבר במצלמות שקולטות בדיוק איזה שיש חזרזירי ומטונף השארת אחרייך כשסיימת לקלף את העגבניות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
עכשיו, לא רק שאני לא יודעת לבשל, אני גם לא יודעת לארח. בטח לא בסטנדרט שאני רואה באינסטגרם, עם המפות הכפריות והזרים הקטנים של השיבולים. אז מה אני בכל זאת עושה בתחרות בישול כל כך קשה? זו שאלה מעניינת. אני פה כי בן הזוג שלי רצה שנעשה יחד משהו מעניין. שנפסיק כבר לשבת בבית וללקק פצעים של טראומה מהופעה טלוויזיונית שקרתה לפני 12 שנה. או שבעצם זו הייתי אני שרצתה שנחזור לזוז ולא העזתי להודות בזה. אולי הוא פשוט ראה את התשוקה השקופה הזו שאני לא העזתי להודות בה, והחליט לעזור לי להגשים אותה? אין לי מושג.
רק שאני פתאום מבינה מה עשיתי, ובעוד בערך שלוש שעות אני, הבשלנית הבינונית מינוס שהצלי שלה תמיד יוצא קצת ברוטב גרביים, אצטרך להגיש מנה שאני בישלתי לפאקינג חיים כהן ורותי ברודו. ולא רק זה, איאלץ לעמוד שם ולשמוע אותם נותנים לי ניקוד על קערת הבונזו שהרמתי. אולי זה העונש של אדם קיצוני כמוני. שנים אני מסרבת לכל הבקשות של רן שנארח השבת חברים, כי הבית לא נקי מספיק וכי אין לי ספק שהעוגה תצא כמו דיאפרגמה מפונצ'רת וכולם ישאירו אותה בצלחת וישקרו שהם כבר מלאים. ומה קורה בסוף? אני מחליטה להירשם לתחרות ולבשל בפני שני האנשים הכי אנינים במדינה.
***
"מאיפה הפחד הזה?" ברודו ממשיכה לחקור, "זה הכל מהמטבח, ברצינות?". היא נראית כל כך מאוכזבת מהפן התינוקי והבכייני הזה שנחשף באישיות שלי. שבוע לפני שהגעתי לתוכנית הרשיתי לעצמי לפנטז שרותי ברודו תפגוש אותי שם ותוקסם ממני. דמיינתי איך ביום האחרון של הצילומים היא מבקשת ממני את המספר שלי כדי שתוכל להזמין אותי לקפה.
כמו כולם, גם אני מעריצה אותה. פצצת כריזמה אלגנטית שמעוררת רק כבוד. חשבתי שהיא תחבב אותי ואולי גם תלמד אותי איך לעורר באנשים כבוד, כמוה. הדבר היחיד שאני מעוררת באנשים זה רצון לגשת ולהגיד לי, "גברת, יש לך כתם טחינה על הצווארון". אלא שמה שקורה פה עכשיו, בעוד רותי שולחת בי מבט של מי זאת הסלבית בשקל הזאת ומדוע היא מתקרבנת, כל כך רחוק מזה שבא לי לפרוץ בצחוק משוגע כמו של תן.
גם ככה אני מרגישה משוגעת, המטורללת היחידה על הסט הזה, שכולו מלא באנשים מוכשרים ומצליחנים שמחזיקים את עצמם בכבוד. לא רק בראבא ומיקי זוהר וריקי גל וקווין רובין, אלו גם הנשים שבאו איתם, קרן וימית וירדן ומרים, שמעולם לא עשו אפילו יום צילום אחד של טלוויזיה ובכל זאת הן יושבות פה בשיא הקלאס ופשוט יוצאות מקסימות ורגועות. כן, כולם מצליחים להתנהל בבגרות ובאיפוק - חוץ ממני, וזה רק גורם לי לרצות עוד יותר לבכות.
אני שונאת את התכונה הזו שלי, רגשנית מדי, בכיינית. זו שיושבת על כיסא קטן בטקסי סיום בבית הספר ומתייפחת יותר חזק מכל שאר האמהות. הדבר היחיד שהצליח להסביר לי את זה היה הכתבה שעשיתי על הפרעת הקשב שגיליתי בגיל 50. המומחית טובת הלב ישבה והסבירה לי שנטייה לבכות בכל מצב זה דבר שמאוד מאפיין נשים עם הפרעת קשב. משהו עם ויסות רגשי ופחד אמיתי שיש לנו ממצבי לחץ. כי אנחנו יודעות שאנחנו לא מאורגנות ולא מסודרות, וזו אימה אמיתית בשבילנו להתמודד עם סטרס.
***
הייתי מסבירה את זה לרותי ברודו, אבל האמת היא שבמהלך ההכנות לתוכנית כבר פגשתי אינספור שפים, טבחים ואנשי קולינריה וגיליתי ש־90 אחוז מהם סובלים מהפרעות קשב. "אז איך הם מצליחים לא לפחד, פשוט להתעשת על עצמם ולבשל יופי של אוכל?" אני חושבת, "למה רק את לא מצליחה להחזיק את זה בפנים?". כי זה כל מה שבא לי לעשות עכשיו, כשאני כל כך מפחדת - פשוט ליפול לחיקה המבושם של רותי ולבכות שם כאילו שהיא אמא שלי, להתחנן אליה שתבין, הכל היה טעות איומה, אני לא מסוגלת לבשל. זה ללא ספק יעשה עליה רושם מצוין, למרוח את הנזלת התבוסתנית שלי על הז'קט המחויט של מלכת הקול. וזה תמיד אותו סיפור, אני בוכה מרוב היסטריה אמיתית ואנשים לא מאמינים לי. האישה הזאת, עם נעלי העקב שלה והשמלה הפרובוקטיבית והשיער הג'ינג'י המופרך כמו כנאפה, מה היא באה עכשיו ומנסה למכור לנו שהיא פחדנית?
"מותר", רן פתאום אומר, ושולח יד לחבק לי את המותן, "מותר לפחד, זה בסדר, את לא צריכה להסתיר". ועם הקול שלו, והיד שלו עליי, אני נזכרת מי באמת חשוב. רק רן יודע עד כמה הפחד שלי אמיתי, גם הדמעות. רק הוא יודע כמה אני באמת חלשה מתחת לתחפושת הפלמינגו העף על עצמו שאני לובשת. הוא מאמין לי, וזה מספיק לי כרגע.
"בעוד שנייה רן ואני נלך לגיא ההריגה עם המג'ימיקס והשעון שסופר לך דקות מלמעלה. זה כבר היה שווה, עוד לפני שהצלחנו או נכשלנו, כי לעשות משהו יחד כזוג זה לקבל מחדש את כל הצבעים האלו שראיתם זה בזה כשהתאהבתם"
החלק הראשון של הצילומים נגמר ואחת מבנות ההפקה לוקחת אותנו לחדר המנוחה שלנו - כן, הם אשכרה סידרו לנו חדר עם מיטה זוגית, כדי שנצליח לנוח לפני אתגר הבישול. רן נרדם כמעט מיד, אני עוד שוכבת שם ומתהפכת, כמו שניצל של חרדה. בעוד שעתיים בערך אני אכנס למטבח ואין לדעת מה יקרה שם, אולי אשרוף את החציל, אולי אשפוך את כל צלוחית הפלפל השחור בטעות פנימה. אני נזכרת ביום הצילום הקודם, איך מיקי וימית זוהר יצאו מהמטבח ונראו כאילו שהם זחלו ממתקפה של זומבים. "לא הפסקנו לריב", מיקי אמר, "בחיים לא רבנו ככה כמו במטבח עכשיו". ומה זה על השיער הבלונדיני הזוהר והמושלם של ימית? חצי שקית קמח? אפילו אצלה, שמבשלת כל יום שישי ארוחת פאר בלי להתבלבל? ואם ימית הבשלנית מודה שזה בכלל לא פשוט, מה תגיד אזובית הכיריים שאני, שקוסקוס בשבילי מתחיל בלפתוח שקית?
האמת היא ש"המטבח המנצח" פנו קודם אל רן. הוא ישר סירב כי הוא ידע שאני מפחדת מדי לחזור לטלוויזיה אחרי כל האש שספגנו ב"מחוברים". אבל אני לא הצלחתי לשכוח מההצעה הזו, למרות שאמרתי לא בתקיפות, ואף בישרתי לעורכת המהממת סיוון שאני בטראומה מטלוויזיה. איך שאמרתי לה את זה מיד נמלאתי בושה, אפשר לחשוב איפה הייתי, בקרב צלפים בשג'אעיה? כולה עשיתי ריאליטי קטן ב־HOT והוא התפוצץ לי בפרצוף. אבל גם אחרי שאמרתי לא, המשכתי לחשוב כל הזמן על "המטבח המנצח". לאורך כל העונה האחרונה, עם אורלי ואלישע, ישבתי ופינטזתי מה רן ואני היינו מגישים ואיזו מפה היינו בוחרים, פרחונית, בוהמיינית, מוגזמת, אם אנחנו היינו משתתפים בתחרות. אולי ככה יודעים שהנה, מתחיל להתרקם לך חלום, אתה יושב ומדמיין מה אתה היית עושה אם היית שם, מפנטז שגם אתה מצליח להגיד משהו שנון על אבוקדו.
יום אחד סיוון התקשרה אליי כשהייתי באמצע נסיעת רכבת להורים שלי בחיפה, ופתאום מצאתי את עצמי אומרת כן, נעשה את זה. זה הצליח להפתיע אפילו אותי, כי באמת שאיבדתי כל שמץ של אמון בעורכים, בבמאים ובאנשי טלוויזיה. דברים כאלו קורים כשאת פותחת יום אחד את הפייסבוק ומגלה שם פוסט הייט שכתבה עורכת שלך לשעבר שתמיד חשבת שהיא חברה טובה שלך, ועכשיו מספרת לכולם כמה היא שנאה אותך מההתחלה. אבל היה משהו ביושר של סיוון שפשוט פתח אותי, "אני לא יכולה להבטיח לך אפילו שתצאי טוב", היא אמרה, "רק שאני אערוך אותך בלי רוע". אולי ככה מתחיל המסע שבסופו את מנצחת את הפחד. את בוחרת מישהי אחת, רק מישהי אחת, לתת בה שוב אמון.
"את קולטת ששוב נעבוד יחד?" רן אומר, "מגיע לנו להתעורר, מגיע לנו לצאת לחיים שוב". הוא מנסה להרים אותי על הידיים ולסחרר אותי באוויר, אבל אני אומרת לו "עזוב אותי", כי בדיוק נזכרתי שאני אפילו לא מכירה מנה ראשונה אחת חוץ מסלט ביצים.
"אני לא מאמינה שאמרתי כן", אני אומרת לו, "אני הולכת להגיש את הארוחה הכי גרועה בתולדות התוכנית, איזו זוועה זה יהיה אם אני אצליח איכשהו להרעיל את רותי ברודו?". "יש לך אותי", רן אמר, "ואני אסחב אותך על הגב שלי. אל תפחדי, יפה שלי, אני אדאג לך ואעזור לך, זה עליי". ומשהו באומץ הזה שלו מקסים אותי רצח.
***
עכשיו אנחנו צריכים להתפקס על מנות. לבחור את מה שמכונה בשפת תוכניות הבישול "תפריט שמשקף את האמת והמהות שלנו". יש רק בעיה אחת, אין לנו מושג מי אנחנו. רוב הזמן אנחנו יושבים בבית מול "הכתר" ומכרסמים גבינת צאן ישנה ששכחנו שיש במקרר. כמו תמיד, אני רוצה להעמיד פנים. לשדר שאני כל כך הרבה יותר טובה ממי שאני. בא לי להראות לחיים ולרותי שאנחנו זוג תל־אביבי מעודכן ורב־גורמה. אז אני רצה לגוגל, מביאה לרן אינספור מתכונים של השף הצעיר הכי אמביציוזי בפריז כרגע, כל מיני דברים כמו "מגדל קרוקומבוש של צדפות נהר". "לא", רן אומר, "את חייבת להתחבר ללב אם את רוצה לבשל. תשאלי את עצמך מה את אוהבת לאכול, מה אנחנו אוהבים לאכול, לא יעזור לך לנסות להיות אלישע מאלישע ואורלי".
וגם זה מאוד מפחיד, פשוט להיות את, בטח כשאת זאת מישהי שלא ביקרה במסעדה מאז שנת 2015 בערך. אבל אז אני עושה את הדבר השני שצריך לעשות בכל מסע שמטרתו לנצח את הפחד - עוצמת את העיניים ומתכווננת מחדש על מה שבאמת עברנו יחד. אני רוצה דגים לְראשונה, כי אבא שלי לא סבל את רן בהתחלה, קרא לו "האידיוט" ולא הבין באיזו זכות גרוש פעמיים בכלל מתחיל עם הבת שלו, עד שיום אחד רן בישל לו ארוחת דגים מושקעת עם ברבוניות אדומות גן עדן, שזה מה שאבא שלי הכי אוהב, והדגים שלו כן סללו דרך קטנטנה לליבו של האריה החיפאי.
ולמנה עיקרית רן רצה את הקבב מהעיר העתיקה, זה שאנחנו תמיד אוכלים כשאנחנו עולים על הכביש ודוהרים עד לירושלים. ירושלים היא העיר שאליה אנחנו באים כשאנחנו במצב רוח להתחבר שוב האחד לשני, והקבב הזה? הוא סוג של פורפליי מוזר בארומה של אניס. והקינוח? הוא כבר חיכה בתוך בלב. בעצם, רק הייתי צריכה לקרוא מה שכתוב שם. "משהו ממרציפן ופירות הדר", אמרתי לרן, "כי אתה לא סובל עוגות ומתוקים ותמיד רזה מעצבן כזה שאוכל רק סיגריה לקינוח, ואלו הדברים היחידים שאתה כן אוהב".
לא להתבייש במי שאתה, גם אם אתה אוהב סתם קבב פשוט או בכיינית שמביכה את עצמה מול רותי ברודו. רק ככה נולדת יצירה, אם אתה מביא באומץ אל הנייר, או אל הסיר, את כל מה שמרכיב אותך באמת. אחרי שהחלטנו מה מבשלים, אנחנו מתחילים להתאמן, פשוט לבשל שעות, ובאובססיה. אני מתחילה לסבול מקשיי שינה, כל הזמן חושבת שעוד שנייה התוכנית מצטלמת והעוגה שלי עדיין לא מרגישה בפה כמו שמרציפן אמור להרגיש. לילה אחד אני מתעוררת בארבע בבוקר ואומרת לרן, "מאמי, בא לך שנרים איזה סיר קציצות קטן? כי זה שעשינו הערב יצא גרוע". אני מצפה שהוא ישלח לי מרפק עצבני לצלעות, אבל במקום זה הוא נוהם "כן, והפעם נשים בהרט", ומיד קם ומתלבש.
זה מזכיר לי כמה שנינו דומים משורש הנשמה, איך גם רן הוא בתוכו חנון שמתחפש לילד רע, בדיוק כמוני. ילד טוב וחרוץ שיעשה הכל כדי להצטיין. אולי זה מסביר למה כדאי שכל זוג יצא להרפתקה חדשה. כי לעבוד יחד זה להיזכר שוב ממה כל אחד עשוי, מה החוזקות שלו, מה החולשות. רן מלמד אותי לבשל נקי ולזרוק כל קליפת בצל פצפונת שנשארה על השיש לפח כי "בישול זה קודם כל יפה בעיניים"; אני מלמדת אותו להתפרע ולזרוק עוד קצת מלח לסיר. אני מוגזמת ובני אדם מוגזמים לא מפחדים מתיבול. לאט־לאט מתברר לנו כמה היגיון יש בקשר שלנו. אולי זה קיטשי, אבל אני מאמינה שבכל זוג טוב יש משהו מאלוהים, מההחלטה שהוא לקח להפגיש דווקא את שני אלו, ולעבוד יחד זה לגלות מחדש את ההיגיון האלוהי שבשידוך שלכם.
***
אחרי האימונים, ביקשנו מכל שף ומכל בלוגרית בישול או אפייה שאנחנו מכירים עזרה, שישפרו את המנות שלנו. ולמרות ש־90 אחוז מהם לא הכירו אותנו, כולם אמרו ישר כן. יש משהו כל כך נדיב באנשים שמבשלים למחייתם, הם כמו שגרירים טובי לב כאלו של מדינת האוכל, כל כך אוהבים אותה שהם מוכנים להכניס אותך פנימה ולהראות לך כמה היא קסומה. מכל אחד מהם למדנו משהו אחר, אבל בסופו של דבר זה הסתכם בשיעור אחד: לקחת נשימה ולשאול את עצמך דבר אחד - האם אתה מבין את המנה? מבין בדיוק מה אתה חולם להגיש ואיך אתה רוצה שהסועד שלך יחוש כשהוא יטעם את זה?
אני חושבת עכשיו על מה שחיים כהן אמר אחרי התקף החרדה האסתטי שלי הבוקר. שיהיה בסדר, ככה הוא אמר, אתם תיכנסו למטבח ותבשלו את האהבה שלכם, וזה יהיה נהדר. ואני יודעת, זה נשמע כמו משהו כזה שאומרים בתוכניות בישול, מה גם שבמשך השנתיים האחרונות ראיתי בעיקר פגמים באהבה שלנו, ופתאום, במהלך החודשיים האחרונים, משהו שוב התעורר בינינו. זה לראות את רן פנתר, מפקד על הסירים, בוזק עוד פלפל צ'ומה למרות שאני שונאת חריף. זה להבין שגם אני לא פראיירית בסך הכל, כי הנה עוגת השקדים בסירופ ההדרים והשוקולד שלי יוצאת נוצצת כמו בקונדיטוריה.
"עכשיו אני מגלה לזוועתי שיש דבר אחד יותר גרוע מאישה אובר–רגשנית שהולכת לריאליטי בישול, אותה האישה - אבל על סטרואידים. אלוהים, אני לא מפסיקה לחפור לרן המסכן. "מה יש לך?" הוא אומר, 'אני במטבח עם בט מידלר'"
אני מסתכלת על רן שישן. בעוד שנייה אצטרך להעיר אותו ונלך לגיא ההריגה עם המג'ימיקס והשעון שסופר לך דקות מלמעלה. זה כבר היה שווה, עוד לפני שהצלחנו או נכשלנו, כי לעשות משהו יחד כזוג זה לקבל מחדש את כל הצבעים האלו שראיתם זה בזה כשהתאהבתם.
ועכשיו, אנחנו סוף־סוף במטבח. חדר הדמים שבשלנים טובים פי מיליון ממני יצאו ממנו כשהם נראים כאילו חבטו בהם. אין יותר מקום לפחד. אין מקום להתלבטות. כל כך נלחצתי עד שנהייתי חולה, נהיה לי קצת חום והגרון שלי הצטרד, אז מישהו מההפקה סידר לי דרך רופא כדור של סטרואידים ולקחתי אותו כמה דקות לפני הבישול, העיקר שאוכל לתפקד, ועכשיו אני מגלה לזוועתי שיש דבר אחד יותר גרוע מאישה אובר־רגשנית שהולכת לריאליטי בישול, אותה האישה - אבל על סטרואידים. אלוהים, אני לא מפסיקה לחפור לרן המסכן. מפטפטת כמו תוכי במהירות כפולה, רוקדת את ריקוד הקבב ולוחשת לעגבניות.
"מה יש לך?" רן אומר, "אני במטבח עם בט מידלר. אה, זה הכדור". ובכל זאת הוא מכיל אותי במלואי. דבר לא פשוט, בהתחשב בעובדה שאני מלאה כרגע בבדיחות קרש. אני מסתכלת על הגב שלו קוצץ עשבי תיבול, הוא רחב וגדול שוב, גב של גבר שהבטיח שייקח אותי רחוק - וקיים. "תודה שהערת אותי", אני חושבת שכשאנחנו חולפים במסדרון בדרך לשולחן עם המנות, "תודה שהתעקשת להזיז אותנו וכן, חיים כהן צדק, יש לנו אהבה, והיא זו שבישלה את הסלט החריף הזה".
כמה דקות אחרי זה אני אראה את העיניים הטובות של קרן ומרים וימית מאותתות לי "יצא וואו, הכל בסדר", ואשמע איך רותי וחיים נותנים לנו עשר עגול. וזה כזה רגע של שפע יפהפה, רגע כזה שאת כל כך מתמלאת בהודיה שבא לך לפתוח את הפה ולהתחיל לשיר הללויה. הרגע הזה הוא הרגע שבו ניצחתי סופית את הפחד, והנה, הדמעות האלה עולות עוד פעם, אבל הפעם לא אכפת לי, כי את כף היד שלי מחזיק מישהו שהרג איתי דרקונים.
למה בעצם אנחנו צריכים לשלם על הממשלה הבאה? אתם שואלים, אני מחפש תשובה
"מרד מסים!" פוסק חבר שלי יואב סביב הקינוחים בארוחת הערב של שישי. "רק מרד מסים. שיבינו שאנחנו לא הולכים לממן בכסף שהרווחנו ביושר את העבריינות, הכוללים, האברכים, ההתנחלויות, הסיפוחים והמלחמות שלהם, ושבלי הכסף שלנו הם יגמרו כמו אפגניסטן".
רעיון לא רע, אני אומר לו, ואני איתך. למעשה אני תומך בכל אחת משלוש התוכניות העקרוניות שנשארו למחנה שלנו אחרי התבוסה הסופנית בבחירות: מרד מסים, דרכון זר, או לשנס מותניים ולהילחם על דרכנו כי אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי דופקת כרגע מכות לערבי ולשופט עליון.
ובגדול, אני בעד לנסות את כל שלוש האופציות, לראות איזו מהן הולכת טוב יותר, ואז לתת עליה גז.
כי לך תדע מה יעבוד במצבנו, וגם כי בוא: להיות מרכז־שמאל בארץ כיום זה כמו להיות אוהד הפועל; אתה יודע שבסוף, בכל מקרה, תפסיד. זה לא תלוי בך, זה ההיסטוריה קבעה, ולך תריב איתה.
אז דרכון זר – בוצע (השארתי טלפון לעו"ד הרומני שלי. לא חזר. כנראה עסוק). לשנס מותניים ולהיאבק על דרכי – בטיפול (רק תנו לי 100 ימי חסד של רחמים עצמיים ובכי־אל־הכר). מרד מסים? אני בעניין, בעיקר אחרי שיואב מבטיח לי שלא כולנו בהכרח נצטרך לשבת בכלא, כי ברגע ש־100 אלף ישראלים יפסיקו לשלם פה מסים, פשוט לא יהיה מקום לכולנו במתקני הכליאה הקיימים.
זה מעודד אותי קצת, ובכל מקרה, מה אכפת לי לשבת בכלא אם כל החברים השמאלנים שלי ממילא כבר בכלא? אני ממש יכול לדמיין אותנו מארחים את יואב והמשפחה שלו לארוחת שישי בכלא, פותחים איזה יין טוב בכלא, מדברים על הייאוש הטוטאלי מהמצב ומה יהיה פה – בכלא – ולמחרת קמים מאוחר ומעירים את הילדים בזריזות כדי להספיק להגיע בזמן לארוחת בוקר בכלא. חבל להפסיד, כבר שילמנו – כלומר העלמנו – על זה, ובשבת נותנים ג'חנון.
אני, כמובן, חצי לא־רציני, רק כי העניינים באמת נראים כרגע כאילו המחנה שלי שונמך סופית לתפקיד העבדים החותרים בתחתית הספינה הישראלית. אנחנו המנוע, וזה כל תפקידנו; להיות מפרנסים יחידים. הבטריות האנושיות שמזינות את המטריקס, בעזרת השם.
כי כ־90 אחוז מהכנסות המדינה ממסים ישירים מגיעות משלושת העשירונים העליונים. ושלושת העשירונים האלה – כפי שפורסם זמן קצר אחרי הבחירות – הצביעו ברובם המכריע למפלגות יש עתיד, המחנה הממלכתי, העבודה ומרצ. באותו כסף אנחנו גם משרתים בצה"ל, עושים מילואים, מתנדבים, תורמים, מורידים מהשולחן ושוטפים כלים. ישראל שלנו מתקיימת על ערבות הדדית מהסוג הישן, אבל כרגע נראה שההדדיות הפכה קצת חד־כיוונית: אנחנו ערבים לכל השאר, ושיהיה בתיאבון.
כשזה מגיע לכמה הם ערבים לנו – ובכן, בכניסה לבית ראש הממשלה המיועד התנוסס בעבר השלט "שמאלנים בוגדים". אז אני לא אומר; ייתכן שזה סוג של הצהרת ערבות מצידו, כי בכל זאת הבן אדם ניסה לרמוז לנו פה משהו. אבל בכל הקשור לכסף ולכמה עניינים קטנים שהיינו שמחים שהמסים שלנו יממנו גם אותם – נניח, תחבורה ציבורית בשבת, מערכת חינוך ממלכתית שבה מושקע בכל תלמיד סכום שאינו נופל מזה שמושקע בתלמיד בחינוך הדתי, דיור בר־השגה, שוויון בנשיאה בנטל הביטחוני ובית משפט עליון ששומר על "ציביון החיים של המיעוט", כל מיעוט – כל אלה יכולים לחכות לאף פעם.
כי הכסף שלנו אמור לממן, הרבה קודם, את הכפלת תקציב הכוללים והאברכים, וגם את יתר דרישותיהן של מפלגות שלא מכירות בלימודי ליבה או בעבודה סדירה או בכמות צאצאים שמתיישרת איכשהו עם היכולת לפרנס אותם בכבוד. וזה עוד לפני המלחמות והמבצעים שיבואו, המגנומטרים הקדושים על ההר הקדוש והמטוס הממלכתי־פרטי והחיוני לחלוטין כנף ציון (כנפצי, לחברים קרובים) – שכולם ישולמו ישירות מכספנו.
"העניינים באמת נראים כרגע כאילו המחנה שלי שונמך סופית לתפקיד העבדים החותרים בתחתית הספינה הישראלית. אנחנו המנוע, וזה כל תפקידנו; להיות מפרנסים יחידים"
האם אנחנו בכלל אמורים לממן ממשלה שלא רק שלא מייצגת אותנו, אלא רואה בנו אבן נגף בדרך להגשמת חזון הקמת בית מקדש שלישי על חורבות בית משפט עליון?
אבל הבעיה העיקרית שלי עם מרד מסים היא שתי בעיות: קודם כל, לך תגיד עכשיו למעסיק שלי, "ידיעות", להפסיק לנכות לי מס באוטומט ופשוט לתת לי את כל הכסף במזומן בשקית (קטנה!). אני לא אומר שזה בלתי אפשרי, אני רק תוהה עד כמה משאבי אנוש ומחלקת שכר יזרמו עם זה. הם חבר'ה נחמדים, אל תבינו, ותמיד באים לקראתי – אפילו נותנים שי קטן ביומולדת – אבל שמתי לב שהם לא אוהבים להתעסק עם מזומן. או כסף בכלל. בטח לא בהקשר של העובדים.
הבעיה השנייה היא הקטע הזה עם דמוקרטיה, שבמסגרתה גם אם אתה מיעוט שמדיניות הממשלה לא נראית לו, אתה מוזמן להמשיך לשאת בנטל ולהיות מיוצג. גם מפוני גוש קטיף שילמו מסים לפני, אחרי ותוך כדי ההתנתקות, לא? כולנו מחויבים לשלם מס כחוק, בלי שום קשר למדיניות הוצאת וחלוקת הכספים של ממשלה מסוימת.
השאלה היא, כמובן, מתי החוק עצמו הופך לסתם המלצה לא מחייבת. האם זה קורה כשאמיר אוחנה שואל, "למה אנחנו בכלל מזדעזעים מהרעיון של אי־ציות לפסיקת בית משפט?", או כשעו"ד טלי גוטליב אומרת: "כשבית המשפט פועל בחוסר סמכות, אני לא מכבדת את זה" ו"כשלעצמי אני מתעלמת מפסיקה".
כי אם ראשי מפלגת השלטון קובעים שהחוק לא מחייב – בעיקר במקרים שבהם הוא בא לך לא טוב – ייתכן שמרד מסים הוא לגמרי לגיטימי.
זה יהיה, כמובן, מרד שפוף (ותודה לגדי טאוב שהמציא את המונח כשעוד היה רלוונטי) כי מעטים מאיתנו מוכנים להיות ציפי רפאלי, וזה יהיה בעיקר מרד מטופש שלא מבין את השיעור הראשון באזרחות וגם לא את הישראליות עצמה.
הישראליות שאומרת: אנחנו בדבר הזה יחד, וכל מי שמחורר חור בספינה מזיק לכולנו באותה מידה.
הישראליות שאומרת: אתם מקבלים מהמקום הזה את הדבר האחד שלא תקבלו בשום מקום: רשת ביטחון. וכדי שהרשת הזו תמשיך להיות פרוסה מתחת לכולנו, אין שחרורים ואין פטורים (אלא אם אתם תלמידי ישיבות, ואז כן).
הישראליות שאומרת: אנחנו נצא לרחובות, לפעמים בהמונינו, אבל נחזור הביתה בזמן להשכבות ילדים ולא נשבור את הכלים.
פרננדו פסואה הציע סוג נוסף של מחאה ב"ספר האי־נחת" שלו: "איני מכפיף את עצמי למדינה או לבני האדם; אני מתנגד ללא ניע. המדינה יכולה לרצות אותי רק לצורך פעולה כלשהי. בכך שאיני פועל, היא אינה משיגה ממני דבר".
זאת נשמע לי כמו אפשרות ריאלית אם אתם משורר פורטוגלי. בישראל, מרד המסים שלנו יהיה לוודא שהם הולכים למקומות שאליהם מסים אמורים ללכת. מרד המסים שלנו יהיה לשלם אותם, עד הגרוש האחרון, ולהחזיק את המקום הזה עד שהאור יעלה.
אני אוהב ומעריך את עולם התורה, אבל אחרי חגיגות הניצחון, יש משהו שהח"כים החרדים חייבים להבין
בטור זה, ולכבוד כינון מה שמסתמן כממשלה עם כוח חרדי גדול, אנסה להסביר לאחיי החרדים כמה קשה לציבור הישראלי עם חוסר השוויון בנטל. לפני כן, כדי שינסו להקשיב לי בנפש חפצה, אני מבקש לדבר בזכותם, ולספר דווקא על הקִִּרבה שאני חש אליהם. אני מאמין בדברים שאכתוב כאן מיד על העובדה שכאשר מדברים על אריה דרעי כמועמד לשר ביטחון ומתעלמים מכך שילדיו לא עשו צבא, מדחיקים באופן לא נתפס פצע פתוח ושותת דם בחברה הישראלית (אדם שדוגל באי־גיוס חרדים ישלח את ילדינו לסכן את חייהם במלחמה הבאה?). אבל לפני כן, אני רוצה לומר שאני מאלה שמרגישים קִרבה לעולם התורה החרדי.
זה עניין תרבותי: גדלתי בבית של תורה. אבי לימד בישיבה, וגם אני למדתי בישיבה שנים רבות. המיית הלומדים בבית המדרש מרגשת אותי גם היום. זר לא יבין זאת, אבל אלה דברים שלא משתנים. בביתי היו אלפי ספרי קודש, עיניו של אבא נצצו כשהיה מדבר על סוגיות בגמרא שלמד או על איזו תשובה שמצא בשו"ת בנושא מעניין. מי שגדל בבית כזה לא יכול לזלזל בלומדי התורה. מי שישב בעצמו על ספסל עם סטנדר ולמד במשך שנים סדרי עיון ובקיאות, לא יכול לדבר בגסות על תלמידי חכמים השוקדים על התורה.
***
זאת ועוד: הרגע שבו הקהל הגדול בכיכר, שהריע לאהוד ברק על ניצחונו הגדול בבחירות 99' בחר, מכל הסיסמאות בעולם, לצעוק "רק לא ש"ס", היה רגע מכאיב. אני זוכר אותו היטב, וזוכר גם איך תהיתי בזמן אמת מדוע אנשי מחנה השלום, שרוצים לדבר עם הפלסטינים, זועקים למנהיג שלהם שלא ידבר עם ש"ס. וכן, יש גם את ארגוני החסד. זה לא משהו שאני מציין מהשפה ולחוץ. זו באמת תרבות מדהימה ומרגשת של מפעלי חסד, חרדים שמביאים אוכל לבתי חולים, מתנדבים ביד שרה או זק"א ובעוד אינספור עמותות חסד מרגשות שפועלות בחברה הישראלית כולה, נכנסות לתוך ואקום ומצילות נפשות. אי־אפשר להגזים ביופי של התרבות הזו.
וגם את זה ברצוני להבהיר: כשאני מדבר עם אדם חרדי צעיר ובריא שלא עושה צבא, אני לא מרגיש כעס אישי עליו. אני מפריד בין האדם הפרטי לבין הקטסטרופה העסקנית הכללית שדחפה אותו למסלול הזה. אני מבין שלבוא בטענות אל הפרט זה בלתי הגון. אני מבין כמה כוחות נפש צריך בחור צעיר מהמגזר החרדי כדי ללכת נגד משפחתו וסביבתו, ולהתגייס לצבא שבו אין כמעט חרדים. יש כאלה שעושים זאת, וזה מרהיב ומרגש, אבל את הטענות לאלה שלא עושים זאת צריך להפנות קודם כל לעסקנים, למנהיגים ולמדינה, שהעדיפה לגלגל את המשבר הזה מדור לדור.
***
עד כאן התשבחות. הן יצאו מן הלב. אבל משם גם הכאב מגיע. ואני מבקש מאדם חרדי שיקרא את דבריי לנסות לקרוא אותם בלב פתוח. תראו, יש לי שני ילדים בצבא, שניהם ישרתו יותר משלוש שנים בשירות משמעותי. כל הורה לחייל מכיר את הנסיעות הארוכות האלה, לכל מיני בסיסים בדרום, את הביקורים כשהם באיזו עמדת שמירה בטיז אל־נבי - כשאתה מגיע לחצי שעה עם קצת חטיפים ומשאיר את הילד אי שם – וגם את מראה הילד שחוזר הביתה אחרי שבוע אינטנסיבי ורוצה פשוט לישון. אין שום דרך שייראה לנו סביר שבני גילם של ילדינו במגזר החרדי פשוט ממשיכים כרגיל את חייהם, כאילו הם בני עם אחר. אין שום דרך שאי פעם נוכל לקבל את זה שדמם של הצעירים החרדים, בגיל של ילדינו, סמוק יותר, ולהם מגיע להימנע מהשנים הארוכות האלה שילדינו תורמים למדינה. אין פה שנאת חרדים ואין פה חלילה זלזול בערך של לימוד התורה - יש פה תחושת אי־צדק עמוקה וטבעית שאדם ישר לא יכול, פשוט לא יכול שלא להבין.
***
והעניין איננו הכסף שהאברכים מקבלים. אנחנו מבינים שהם חיים בעוני ומצירים על כך. בשביל עתיד ילדיהם, היינו שמחים שילכו לעבוד וישלבו ספרא וסייפא. הבעיה העמוקה איננה הכסף. הבעיה היא חוסר הצדק המשווע, הזועק, המקומם כל כך. כל ישראלי זוכר את הלילות שלו בלבנון או באיזו עמדת שמירה בשומרון, וכן, גם בלילות ארוכים של לוחמת סייבר או תיקון מטוסים בחצרים כתומך לחימה. הוא עשה זאת עבור המדינה, ואין שום דרך, פשוט לא קיימת דרך כזו, להסביר לנו מדוע מגזר שלם, לא רק המצטיינים מתוכו, אלא כולו, אינו חלק מאותה חובה לאומית. ואני לא אומר זאת בכעס, אלא בכאב. תראו, יש לי אחיין בסיירת גולני, בקרוב יתפוס קו בשכם. לוחמי סיירת גולני עמדו בחודשיים האחרונים יום־יום מול מחבלים מגוב האריות, במרחק של מטרים מהם. אם המחבלים האלה לא היו פוגשים בהם, הם היו מגיעים לערי ישראל, גם לבני־ברק ולאלעד. מדוע צעירי בני־ברק לא נוטלים חלק בהגנה על נפשם? מדוע רק צעירים משדרות ומחולון צריכים להסתכן כדי להגן גם עליהם? חוסר הצדק פשוט מחריד.
"צעירים מחרפים את נפשם בחומת מגן או נכנסים לעומק לבנון כדי להילחם בחיזבאללה, ובזמני מלחמה בכל רחוב בישראל יש לפחות בית שאחד מבניו נמצא בקו האש. חוץ מאשר באזורים החרדיים. שם החיים ממשיכים כרגיל"
אלה דברים פשוטים ולא חדשים, אבל אני מרגיש שיש צורך לומר אותם כעת, עם הקמת הקואליציה החדשה, כדי שבזמן היותם בשלטון ינהגו החרדים בצניעות: הרגע הכל כך ישראלי שבו אתה שומע על היתקלות עם מחבלים, ומיד מחפש את הטלפון כדי לברר, ביד רועדת, מה עם החבר שבמילואים או עם הילד שנמצא בגזרה, פשוט לא מוכר לציבור החרדי. זה פשוט מדהים שכאשר ישראל יוצאת למלחמה, כשבניה מתגייסים בצו 8 ומגיעים מכל קצוות הארץ והעולם כדי להחזיר את השקט ליישובי הצפון או הדרום, במשפחות החרדיות לא קורה דבר. צעירים שאינם חרדים מחרפים את נפשם בחומת מגן או נכנסים לעומק לבנון כדי להילחם בחיזבאללה, בזמני מלחמה בכל רחוב בישראל יש לפחות בית שאחד מבניו נמצא בקו האש, חוץ מאשר באזורים החרדיים, שם החיים ממשיכים כרגיל. ציבור שלם שלא מכיר את הפחד הזה של משפחה ששלחה את היקר לה מכל לשדה הקרב, לא שותף במשא הכבד הזה של צעירים שלובשים מדים ויוצאים לעמוד מול מבקשי רעתנו, תוך סיכון חייהם שרק החלו.
***
זו הולכת להיות קואליציה שהחרדים חזקים בה, וזה בסדר. אין בעיה עם זה. אבל שמתי לב שגפני וכל מיני מובילי דעת קהל חרדים קצת צועקים, קצת עולה להם, ורציתי שיידעו שזה לא דבר טוב. גם לא להם. הציבור המשרת לא אוהב את זה, ויגיע הרגע שבו הוא יתקומם על חוסר השוויון, יעמוד מול האניגמה הנוראית הזו במלוא העוצמה. וזה יהיה רגע כואב. רגע כואב שבעיניי ניתן וצריך למנוע. שבת שלום.
בכביש / כשלאנשים יש הצטברות רגשית עוצמתית, אז מעת לעת הם מבקשים לעצמם חופשה. לי זה קורה כשאני קולט שאני מצלצל לעצמי ואני אינני עונה לי, מרוב קולות פנימיים. ואז אני לוחש לעצמי “סע יא באבא. תעשה הפסקה מרגיעה ובעיקר קח איתך לחופשה בסתלבט את ילדיך ונכדיך, שהם הקול הפנימי האמיתי שלך”.
רק כמה זמן יימשך הפקק, מר ווייז? ניסיתי לברר איתו שעה שעשיתי דרכי לעמק הירדן בכיוון רמת הגולן הנכספת. אבל הוא לא ענה, הווייז. אולי טרם התעורר (השעה הייתה מוקדמת), אולי האינטרנט חלה, אולי בגלל ששרת התחבורה אורזת. כן, יש המון "אוליים" לא פתורים בימים אלה.
האמת שהבחנתי לאחרונה שנהייתי שקשקן כרוני בכבישי ארצנו, או במילים פשוטות נהג שמפחד. כיוון שבטוח יש עוד משקשקי כבישים שרוצים להילחם על זכותם לנסוע ולחזור בשלום במה שנקרא פעם ״דרך ארץ", אז עם הופעת תופעת הנהגים המהירים והעצבניים (שנראים כאילו כועסים על חייהם העוברים ומוציאים את זה עליך), תם עידן הזהירות בדרכים.
"סע לאט. לא יתחילו בלעדינו", שר פעם אריק איינשטיין הצדיק. אבל כשמחפשים את הלאט שחלף מחיינו אפשר למצוא אותו רק אצל הנמלים העמלניות והאנשים המיואשים, או בחלקי חילוף מזדקנים למכוניות שפג תוקפן. רק לא בכבישים שלנו, שנהיו כאמור כבישי מרוצים מסוכנים בסגנון פורמולה 1.
מזגנים ומזגניות / דבר אחד בטוח. בנובמבר נולדתי פעם. על נובמבר כתבו המון ספרים ושירים, ובנובמבר אני כבר לא מאמין למזגנים ולמזגניות כי הימים חצי חמים־חצי קרירים ולהפך.
אבל בשבוע שחלף, כשנפשנו בבקתות הלבנות במושב רמות, היה נהדר. מה זה אומר נהדר בחופשה? שתפסנו מזג אוויר טוב יחסית, שהתאמנו זה לזה כי היה עם מי לבלות ולדבר ושלמרות שהסתיו הגיע עדיין זכינו לשחות בבריכה כמו פורלים שעה שבכנרת דיברו על טפיל שפוגע קשה בראייה ובעיניים. חוץ מזה נכנסנו בערב למסעדה בשם מושבוצ. כיוון שנאלצנו לחכות בחוץ כי המסעדה הייתה מלאה באורחים משובצים במקום שהוזמן מראש, חיכינו. אבל למותר לציין שבעלי המסעדה התנהגו מאוד יפה לכלבים שהבאנו איתנו (ג׳ימי ואודי הנבחנים) וגם אלינו. לבסוף נכנסנו, היה מצוין ונהנינו מהאוכל. כן, ככה זה ברמת הגולן. 'תה נהיה גולנצ׳יק בנוף העתיק הזה שפעם נלחמנו בו בסורים.
עידן חדש / אנחנו בעידן חדש וצריך לעשות התאמות אליו. נכון ששוב ביידן התבלבל בדיבור אבל הוא ניצח בסנאט ופה הממשלה החלה להירקם כמו גובלן של בצלאלים ואריות. אבל אם כדי לשרוד בלונדון עליך ללמוד להיות סו־שף, שחקן שייקספירי או ״מלך שחוטף ביצים״ ליד הרגליים, אז פה תלמד להכיר בעובדה שתמיד הכל משתנה וזה שעלה יורד ‑ ולהפך, ושלפעמים באמת חייבים תרגום בגוף הסרט. כן, הייתה תקופה כזו שהאושר בא בזעם. אבל צחקנו מהכל…
אפשר, כמובן, עדיין להרגיש אהבה גם למי שלא אוהב אותך. אבל בכבישים אללה יוסטור כאמור. אל תעשה ניסיונות לחנך נהגי משאיות או רוכבי וספות עם קסדות כי קסדות הן נשק מסוכן.
זריקה נגד שפעת / אנחנו יהודים קשוחים, אבל נמסנו כשמרחוק באילת נשמעו צלילי ג׳אז בפסטיבל הג'אז השנתי בנמל, ופה ברמת הגולן התנים ייללו בלילה בפחות נוגוּת מזו שהם מייללים בפסגות רמת־גן.
ולפנות בוקר ביום השני לחופשה נהיה לי קר בחדר. זה ידוע שאדם שעוזר לאנשים קודם כל צריך ללמוד לעזור לעצמו, כלומר לדעת להפעיל מזגן. אבל אני הפעלתי אותו לא נכון כך שנהיה לי קר יותר מחם.
"כמה זמן יימשך הפקק, מר ווייז? ניסיתי לברר איתו שעה שעשיתי דרכי בכיוון רמת הגולן הנכספת, אבל הוא לא ענה. אולי טרם התעורר, אולי האינטרנט חלה, אולי בגלל ששרת התחבורה אורזת. יש המון "אוליים" בימים אלה"
"הו ספטמבר נובמבר" שר פרנק סינטרה הגדול באוזניות הסודיות שלי וליבי התרחב. וכשרוחות חזקות נשבו ברמה והפילו עלינו בלילה חתיכות דקלים יבשים, זזנו ועשינו מהם קומזיץ מטורף והילדים שלי (כולל הנכד בן ה־11) הוציאו גיטרות וניגנו את "ג'וליה" (שיר אהבה שכתב ג'ון לנון לאמו), ואת דודו טסה ב״איך אני יוצא מזה״ (בסוף מתרגלים להכל), עגלות סופר מרוקנות התגלצ׳ו בדמיוני כמו טנקים ישנים במורד ההר ברמה. הכלב ג'ימי לעס לכלב אודי את האוזן ואני הודאגתי שהוא ינשך אותו, אבל נמנעתי מלחשוב על רע. רק חבל היה לי, במסגרת שידוכי הכלבים, שהכלבה שלי ללה המסכנה והאהובה שמתה מזמן לא הספיקה להתחתן או להתארס ליצור נאה ויאה כמוהם.
הקשבנו לאלתרמן / "תעשי מה שבא לך בנובמבר בתי היקרה", אמרתי לבתי שירי כשהלכה להדליק נרות שבת בחופשה.
זה בסדר להדליק ולהיזכר במורשת, מסבתא שלי ועד סבתא של עם ישראל. הרי החיים הם לעיתים כמו לחימה נואשת על הפנים העייפים שלנו, מילמלתי.
אבל המנגנון הזה, שבו אתה נזכר שוב בארץ הישנה שהייתה לנו פעם, הופעל בלילה כשחזרנו ממסעדת ורד הגליל. אני נהגתי והנכדים הגדולים שמו שירים ישנים שלי שאפילו אני כבר מזמן שכחתי. המילים היו של אלתרמן (בהר הדומיות).
"תגיד יא סבא באבא, מה זו העברית הזאת?" שאל אחד. "זו עברית רוסית שהייתה נהוגה פה פעם בשירים", השבתי. ומ' היה שתוי כל כך עד שהחל לשיר בקול רם את "ואולי לא היו הדברים מעולם" של רחל המשוררת והכנרת זזה מזה. וככה לפתע נהייתה פה תחושה סכיזופרנית של כאן־עכשיו ופעם. מצד שני, אפילו את תחרות מלכת היופי ביטלו לעולמים. והקלונקס אזל. ונועה באה עם בגדי קניה ווסט להפגין נגדו בטקס האם־טי־וי (לא ידעתי שעוד יש אם־טי־וי). והטפיל ההוא המשיך להפיל אימה בכנרת.
גשם, רד כבר גשם / העולם עושה כל הזמן פניות פרסה ורק פה, בטבע, הנוף מאייש את עצמו לנצחיות ומשאיר רבים מאיתנו פה בארץ לנצח, בגללו. כך חשבתי ביושבי בקצה הרמה למול כוכב שניצנץ חשוד מעל הכנרת. הנה דוגמה לפניית פרסה: הטרנינגים למשל חזרו כטרנד. אנשים התחילו להגיע אפילו למסיבות בטרנינג.
ואז... האם יום אחד יעשו סדרת "הכתר" על הארץ? או האם חשוב מה עושה החילזון בגשם? שאל מי שהתיישב לידי מהורהר עם סיגריה מנצנצת של קצה הלילה. "קח שאכטה", הציע. "לא תודה, הפסקתי לעשן", עניתי.
"קשרים עם אנשים טובים זה מה שהכי חשוב עכשיו", אמר, "וגם גשם, שירד כבר גשם, כדברי מאיר בנאי המופלא".
ואפרופו המונדיאל בקטאר (שבה נהרגו 6,000 איש בבנייה מהירה ואכזרית של אצטדיונים וסלילת כבישים), "קטאר כזה כמו קטר רכבת?" שאל אחד הילדים, "או כמו לקטר (להתלונן) על הרוע והבוע והמוע? והאם זה נכון שהכדור תמיד בסוף עגול ויש צדק או סדק בעולם?"
לסיכום האירוע / אז חיבקנו האחד את השני בחופשה הזו כי היא הייתה עוד דוגמה לשותפות גורל של הבייס שלנו בימים אלה. ואילו אני, שמסרב לקבל לפעמים את התסכולים שהחיים מביאים איתם, חשתי שכשמגיע נובמבר והיומולדת שלי מגיע איתו, אני נמס ונהיה רך כביצת עין (לפני שהפכו אותה).
אחר כך כבר לעסנו חומוס ענוג במסעדת כביש 90 הנפלאה בכניסה לעמק הירדן כשהתחלנו לחזור.
"תּוֹדֶה שמזל שלא החזירו אותה", אמר מ'.
"את מי?" שאלתי.
"את הרמה", ענה. "כי היא ממש על רמה, רק מה יהיה עם הטפיל בכנרת?".
"אני בטוח שמהר מאוד יתגברו על הטפיל והראייה המושלמת תחזור", עניתי. וכשיצאנו מהמסעדה והתחלנו לנסוע סיכמנו בקיצ (בקיצור נמרץ) שהייתה לנו חופשה מושלמת ששמעו בה את קול פעימות המים והלב, ושמה שלא יהיה, תמיד בצד השני של החיים מחכה לנו משהו טוב שאנחנו עוד לא יודעים עליו. ורק ביני לביני תהיתי - האם הנכדים הקטנים יזכרו אותי ואת החופשה הזאת כשיהיו גדולים? תמהני. אבל אולי ואולי...