ב-2018 הפתיעה רות ווילסון את חסידי הסדרה "הרומן" כשנטשה את הסדרה שזיכתה אותה ב"גלובוס הזהב", אחרי ארבע עונות. השחקנית הבריטית וחבריה לצוות שמרו על סודיות וסירבו לתת הסברים לצעד הלא צפוי. רק בדצמבר 2019 פרסם "הוליווד ריפורטר" תחקיר שחשף כי ווילסון התפטרה בגלל סביבת עבודה רעילה ועוינת, כמו גם אי נחת מהתסריט שהציע התפתחות נטולת עכבות של הדמות שלה. בעיקר היו לווילסון השגות על השואוראנרית של הסדרה, שרה טרים, שיצרה את "הרומן" ביחד עם חגי לוי ("בטיפול", "תמונות מחיי נישואין"). לפי התחקיר, טרים ניסתה לאלץ את ווילסון להתערטל בסצנות הסקס, גם כשלא הייתה לכך הצדקה אמנותית. כדאי לציין שגם לוי פרש מהפקת "הרומן", שהסתמכה על רעיון פרי מוחו היצירתי והקודח, בשלב הרבה יותר מוקדם. לוי קלט שהחזון שלו משנה כיוון אחרי העונה הראשונה ובחר לעזוב.
שלוש שנים אחרי נטישתה של ווילסון, היא מעדיפה להשאיר את הפרשה ואת טראומת "הרומן" מאחור. בכל מקרה, אין לה אף מילה רעה להגיד על לוי. להיפך. רק שבחים. "חגי נהדר. אני מתה עליו", מכריזה ווילסון, בפגישתנו בפסטיבל ונציה האחרון. "חגי הוא אחת הסיבות שבגללן הצטרפתי ל'הרומן' - מאוד אהבתי את מה שהוא עשה עם 'בטיפול'. הוא באמת נשמה טהורה ואינטליגנטי ורואים את זה ביצירות שלו. חגי היה כמובן זה שעלה על הרעיון להציג את סיפור הבגידה ב'הרומן' משני הצדדים. לחגי ולי יש עד היום מערכת יחסים מצוינת ואני מקווה שעוד ייצא לנו לעבוד על פרויקט נוסף יחד".
אז צילומי סצנות הסקס הן מה שהפריעו לך?
"אחת הבעיות ב'הרומן' הייתה שאנשי הסדרה לא נעזרו במתאם או מתאמת אינטימיות. מאז צילומי 'הרומן' בהחלט ניתן לראות השפעות בתעשייה, בזכות תנועות כמו MeToo ו-Times Up. אנו חיים תקופה של רפלקציה על איך העולם שלנו מתפקד ואיך הוא לא תפקד. כמובן שיש עוד מה לעשות בנידון, אבל אנחנו רואים לקיחת אחריות וזו התחלה מצוינת".
ווילסון למדה את הלקח של "הרומן", ובסרט "דברים אמיתיים" שהוצג בפסטיבל ונציה האחרון - שאותו היא גם הפיקה - היא כבר נעזרה במתאמת אינטימיות בסצנות הסקס והעירום. "קוראים לה איטה אובריאן והיא עובדת אצל כולם, פשוט מדהימה. מתאם/ת אינטימיות מאפשר/ת לשחקנים לדון בצורה כנה ופרקטית, תוך התמקדות בכוריאוגרפיה, איך להתנהל בסצנת סקס ואיך להפוך אותה לאמינה יותר. וזה כל כך הרבה יותר טוב היום משהיה פעם. השחקנים לא צריכים לאלתר ויש לך סצנות ספציפיות ומפורטות בהרבה. סקס הוא אקט מעניין ומורכב, והדינמיקות ומאזן הכוחות שבו מעניינים גם הם. לא פעם בטלוויזיה ובקולנוע כולם קצת לחוצים מדי מהסצנות האלה, ועכשיו זה קצת נרגע".
ווילסון מעידה שעם מתאם אינטימיות "אפשר להגיע לרמות פירוט וניואנס לגבי הסצנה, כל רגע והמשמעות שלו. הכול הפך לבטוח יותר מבעבר. את מרגישה יותר בנוח להביע מה הגבולות שלך, מה את מרגישה בנוח לעשות ומה לא. זה גם מוריד מהמסתורין שנלווה לסקס. כל המבוכה שנלווית לסצנות כאלה נעלמת, בגלל שיש לך הזדמנות לעשות שיחה על הדברים - מקשיבים לך ומקדמים את מה שאת אומרת, וכך אפשר פשוט להתקדם עם הסצנה בלי להרגיש מוזר או פגיע. את הרבה יותר בטוחה, כי כבר הבעת מה כן ולא מקובל בעיניך, וזה מה שמגן עליך".
"דברים אמיתיים", שביימה הארי ווטליף, מגיע עכשיו אלינו - הוא יוצג ב"סרטים בערבה", פסטיבל הקולנוע הבינלאומי המתרחש ביישוב צוקים, שנפתח ברביעי הקרוב וחוגג עשור לכינונו. בסרט, המבוסס על ספרה של דבורה דיי דייוויס, מגלמת ווילסון את קייט, אישה בריטית ששגרת חייה המנומנמת מטלטלת על ידי גבר (טום בורק) שמתפרץ לחייה – אסיר משוחרר ומחומצן שיער. המפגש המיני עם הגבר הזר הופך לקשר מורכב וסבוך, שבגללו היא זונחת את המחויבויות והקשרים שלה. למרות אזהרות הסובבים היא צוללת ראש לתוך מערכת היחסים הבעייתית הזאת. "בעבודה על התסריט, התרחקנו לא מעט מהספר, שמתמקד הרבה באלימות במשפחה", מספרת ווילסון, "זה נרטיב פחות מעניין בעיניי, שעוסק בקורבן ומקרבן. מה שיותר מעניין היו השלבים הראשונים של ההתאהבות שתוארו בספר ומאזן הכוחות הנלווה להם.
"יש כל כך הרבה אנשים שאני מכירה שהיו במערכת יחסים, ששנים אחר כך לא הצליחו להבין איך לעזאזל הם אפשרו לה לקרות. והן לא בהכרח פגעו בחיים שלהם. לצאת עם אנשים שלא מתאימים לך זה פשוט חלק מהחיים. או להתבאס על מישהו שכולם מסביב אומרים שלא מתאים לך, ואתה חייב כמובן להגיד: 'דווקא נראה לי שכן'".
ווילסון סבורה שהקשר בסרט "הוא לא נדיר. לא מדובר גם במערכת יחסים מתעללת - יש הרבה אנשים שחווים את זה והבעיה טמונה כנראה בזה שאף אחד מהצדדים לא ממש רוצה באינטימיות בשלב הזה בחיים. מה שעניין אותי היה לחקור את ה'למה': למה את בוחרת במערכות היחסים שאת בוחרת בהן? מה הדברים שאת רוצה ולא רוצה בכל שלב נתון ועדיין מסרבת להיות כנה לגביהם, גם עם עצמך? אולי את לא רוצה אינטימיות?".
כשצילמתם את סצנת הסקס בה את דופקת את הראש, זה היה אמיתי?
"אמיתי לגמרי והתכוונו שזה יקרה. רצינו שיהיה לנו רגע של אלימות. זו סצנה מעניינת: בחורה שמקיימת יחסי מין עם בחור שפגשה זה הרגע בחנייה מטונפת, עם מוזיקה שגורמת להכול להיראות רומנטי - כך שבראש שלה היא מרגישה שמה שקורה זה 'סקסי' ו'רומנטי', בעוד הקהל חושב לעצמו שזה מעשה פזיז, ומה לעזאזל היא עושה? במובן מסוים דפיקת הראש מזכירה לנו את קו המחשבה השני ומדגישה את שבירת הרומנטיקה. עולות לנו שאלות כמו, 'האם זה משהו שכדאי לעשות עכשיו? האם זה הגבר שאיתו היית רוצה לעשות משהו כזה?'. באמצעות הסצנה הזאת אנחנו מורידים את הרומנטיקה לטמיון ושוברים לקייט את הבועה לרגע - אפילו שמיד אחר כך היא מתעשתת, כי זה בדיוק מה שהיא רוצה וצריכה. זה הטעם שלה, ואנחנו לא מציגים את זה בצורה שמבקשת לבייש את הדמות - זה מה שהיא צריכה. לא רק לגברים יש תיאבון מיני, אלא גם לנשים - וחשוב להציג זאת בלי עננת בושה שתתלווה לכך".
"דברים אמיתיים" הוא למעשה פרויקט של נשים, מהבמאית והצלמת ועד המפיקות, זה גם הקל על צילומים סצנות מהסוג הזה?
"בהחלט. היו לנו סצנות אינטימיות, נגיד כשאני מתגלחת במקלחת, והן כולן הגיעו מדיונים שלי עם הארי ועם אשלי הצלמת על מה זה להיות אישה, ומה את עושה כשאת לבד בבית. אלו היו סצנות שהרגישו בטוחות וטהורות. לא פעם היינו רק שלושתנו בסט סגור, מרגישות בנוח לגמרי אחד עם השנייה. מאוד נהניתי מהתהליך".
בחודש ינואר הקרוב, ווילסון בעלת העיניים התכולות המהפנטות תחגוג יום הולדת 40, אבל לטענתה היא לא סובלת מהחלפת הקידומת וממשבר הגיל המפורסם. "לא אכפת לי, האמת שאני שמחה שאני מתבגרת - אני מרגישה שאני משתבחת כמו יין - יש לי כוח ואני יוצרת פרויקטים משלי. כשאת עוברת כל מיני דברים בחיים את מתחילה לקבל את עצמך ושואלת פחות שאלות. את מבינה ומקבלת איך העולם עובד. 'אה, ככה זה'. אני שמחה עם איפה שאני היום ולא חושבת יותר מדי. כל החברים שלי בערך באותו הגיל, כך שזה לא משנה לי שאני אהיה בת 40".
ווילסון, נכדתו של הסופר והמרגל אלכסנדר ווילסון, נולדה בעיירה אשפורד, במחוז סארי, בדרום-מזרח אנגליה ולמדה בבית ספר קתולי לבנות בלבד. אחרי שסיימה לימודי היסטוריה בהצטיינות באוניברסיטת נוטינגהאם היא עברה ללונדון ללמוד משחק וכדי להתפרנס עבדה בדוגמנות. ב-2006 היא הופיעה בעיבוד ל"ג'יין אייר", תפקיד שזיכה אותה במועמדות לגלובוס הזהב. בין הסדרות שבהן השתתפה: עיבוד מחודש לסדרת הפולחן "האסיר", "חומריו האפלים" ו"לותר". במקביל פיתחה קריירת תיאטרון מרשימה, והופעותיה ב"חשמלית ושמה תשוקה" וב"אנה כריסטי" העניקו לה את פרס אוליביה היוקרתי. "להיות שחקנית זו עבודה מוזרה כי אנשים משליכים מעצמם עלייך", היא מספרת. "שמעתי ריאיון עם שרון סטון והיא דיברה על זה שכאדם מפורסם היא תמיד חייבת להיות הגרסה הכי טובה של עצמה. אבל בשביל זה אתה קודם כל חייב להבין מי אתה בכלל, שזה לא פשוט בכלל לאף אחד, בטח לא כשאתה משחק אנשים שונים בכל יום. ואז אתה גם צריך להקרין החוצה כאילו אתה דוגמה ומופת, והרבה אנשים מהתעשייה שם כדי לתמוך בדימוי הזה".
תמיד רצית להפיק או שהרצון הזה הגיע ממקום של חוסר שביעות רצון מתפקידים שהציעו לך?
"גם וגם. אישית תמיד יצרתי לעצמי פרויקטים. כבר בגיל 19 הפקתי מחזות. אם מישהו לא נתן לי משהו שרציתי - יצרתי אותו בעצמי. לא חיכיתי שמישהו יציע לי עבודה. זה משהו שטבוע בי, ותמיד ניסיתי ליצור את התפקידים שהייתי רוצה לשחק ולא מופיעים בתסריטים שאני מקבלת. לשמחתי יש יותר עכשיו גיוון בתעשייה - דמויות שכתובות תוך שימת לב למורכבות ופרטים, דמויות שראויות שנשים ישחקו אותן. זה משהו שלא ראינו עד כה. פעם היו כותבים על נשים אייקוניות מההיסטוריה, נשים עם הישגים יוצאי דופן - אבל היום אנחנו רואים גם חוויות של נשים מהיומיום. וזה מדהים בעיניי. היומיום מורכב, אפי ונפלא לא פחות. זו תקופה שמרגש לחיות בה. וככל שיש לנו יותר תסריטאיות ובמאיות יהיו יותר נקודות מבט נשיות ויותר זוויות להסתכל על סיפורים שכבר סופרו בעבר".
ווילסון משתדלת להתרחק ממדורי הרכילות, נמנעת מלדבר על חייה הפרטיים וזועמת שמייחסים לה רומנים עם כוכבים כמו ג'וני דפ וג'ייק ג'ילנהול. אבל כשניהלה רומן עם ג'וד לאו, איתו הופיעה לפני עשור במחזה "אנה כריסטי", היא מצאה את עצמה מתמודדת עם הצהובונים, אתרי אינטרנט והרשתות החברתיות. "כשאני התחלתי את הקריירה הטירוף עוד לא התחיל - אולי רק עבור אנשים ספורים כמו קירה נייטלי, שתמונות שלה הופיעו בכל מקום. הלחצים כיום הרבה יותר גדולים. גם בעבר הייתה דרישה שתהווה דוגמה לאחרים, כשאת בעצמך עוד מנסה להבין את העולם, וזה לחץ אדיר. ההבדל הוא שעכשיו כל אחד יכול לבחור להציג דימוי מסוים שלו לעולם דרך המדיה החברתית. אולי בגלל זה הכול היום יותר זמני ומהיר, והתחלופה תחת אור הזרקורים היום זריזה".
למרות שנפרדו ב-2014, לאו המשיך להיות שותף של ווילסון לעשיית "דברים אמיתיים". "קנינו יחד את הזכויות לסרט וג'וד גם היה אמור להופיע בתפקיד הגבר, אבל פרש בסופו של דבר. יחד עם זאת, הוא תמיד היה מעורב בפרויקט והיה שם לתמוך ברקע".
שמונה ימים אחרי תחילת צילומי "דברים אמיתיים", ההפקה נאלצה לקחת פסק זמן בגלל סגר הקורונה הראשון. "בתקופה הזאת לא אפיתי שום דבר", אומרת ווילסון, "ששת השבועות הראשונים של התקופה הזו, לפחות מבחינתי, היו קסומים - כי הכול עצר. כבר לא חייתי עם רגל אחת בעתיד, בגלל שלא היה כזה. ואף אחד לא ידע מה עומד לקרות. אמנם, 'דברים אמיתיים' עליו עבדתי תשע שנים פתאום נעצר, מבלי שיש לי שום שליטה על זה, אבל למדתי לשחרר מהרצון בשליטה כי לא היה שום דבר שיכולנו לעשות. ביליתי ארבעה שבועות עם המשפחה שלי. האמת שזו הייתה תקופה מקסימה. עצרתי מלכת בפעם הראשונה כנראה בחיי, בלי להסתכל מה יהיה הלאה. זה היה מיוחד בעיניי".
לא היית בלחץ שאחרי תשע שנים ושמונה ימי צילום לא תוכלי לחזור לפרויקט של "דברים אמיתיים"?
"הייתי בגישה של 'אולי זה לא נועד לקרות'. זה היה מוזר. אולי בגלל שבשלב הזה התהליך היה כבר כל כך ארוך, שכבר עברנו המון נקודות, בהן הפרויקט כמעט קרס. אז הייתי בראש של: 'נו, כמובן שמשהו כזה יקרה עכשיו'. קיוויתי שנוכל להשלים את הפרויקט, אבל זה לא היה סוף העולם מבחינתי כי סוף העולם קרה שם בחוץ. ואז כשחזרנו לעבוד, זה היה מדהים אפילו יותר - כולם אגרו כוחות וכולנו היינו אסירי תודה לחזור. חזרנו עם אהבה יוקדת למקצוע והערכה מחודשת. זאת הייתה חוויה מאושרת".
צילמת במהלך הקורונה גם את "אוסלו" – דרמה של סטיבן ספילברג ו-HBO על המאמצים לכינון הסכמי אוסלו בראשית שנות ה-90, יחד עם לא מעט שחקנים ישראלים – יגאל נאור, ששון גבאי, דבל'ה גליקמן, איציק כהן ורותם קינן. איך היה?
"זאת הייתה חוויה פחות מאושרת", היא צוחקת. "בגלל שחלק מהשחקנים בצילומים בפראג חלו בקורונה ונאלצו להיכנס לבידוד. גם לי הייתה בדיקה חיובית והייתי רחוקה מהבית וזה היה קשה. אבל בסוף לא הייתה לי קורונה. היו לא מעט בעיות בבדיקות. הסט נסגר שלוש פעמים וזה היה קשוח ולא פשוט. אבל התוכן של 'אוסלו' היה כמובן מדהים, וזה מה שדרבן אותנו להמשיך".
הדעות שלך על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני השתנו אחרי העבודה על "אוסלו"?
"למרבה הבושה לא ידעתי יותר מדי על הנושא, כך שיצא לי ללמוד משהו חדש. עבדתי עם שחקנים ישראלים ופלסטינים - למשל סלים דאו - מדהימים, שרבים מהם חיו את הקונפליקט הזה, ולכן הפרויקט היה עבורם מאוד אישי. הייתה לשחקנים פרספקטיבה שונה לחלוטין על הנושא ולכן העבודה איתם הייתה מרתקת. כולם גם חברים טובים, שמאלנים שלא מאמינים בפירוד הזה בין העמים, והיה מעניין לראות את זה. שלח את אהבתי לכל חברי הישראלים! בעצם שלח אהבתי לכל ישראל", היא חותמת את המפגש ופורצת בצחוק.
