לסם סמית' לא חסרים חודשים מצוינים בקריירה, אבל מה שקורה להם (הזהות המגדרית של סמית' היא א-בינארית ולכן הכתיבה עליו היא בלשון רבים) בשבועות האחרונים חריג בכל בקנה מידה: Unholy - הסינגל האחרון מתוך Gloria, האלבום הבא שלהם שייצא בסוף ינואר הקרוב - הוא אחד הלהיטים הגדולים בעולם כרגע, אם לא הגדול ביותר. שיתוף הפעולה עם קים פטרס המצוינת מתגלה כהברקה שמחזירה את סמית' למרכז העצבים של הפופ, ועוד מהצד המרים במקום עוד בלדה שתקרע את הלב ואת גלגלצ.
המומנטום המטורף של Unholy הופך את הקאמבק של סמית' לבמה אחרי ארבע שנים לחגיגה בתזמון מדויק כמו טיל של כיפת ברזל. האולם שנבחר הוא הרויאל אלברט הול המפואר, האתר המושלם עבור פרסונה שהתברכה בקול שמאפשר לה לעשות גם גוספל כנסייתי וגם דיסקו הדוניסטי. לאורך הערב הם נעו על הספקטרום הזה, בהופעה שנבנתה לתלפיות כדי להלום את היתרונות המובהקים של סמית' (מהשירה המלאכית ועד החביבות האישית) אך גם להתמודד עם החסרונות שלהם, ובראשם המחסום הרגשי והרצינות התהומית, שעד כה מנעו מהם להגיע לדרגת אדל.
במקום להילחם בזה וככל הנראה להפסיד, סמית' התגלו בהופעה כזיקית ערמומית עם חושים מצוינים: המופע התחיל דווקא עם Stay With Me, להיט השירה בציבור האולטימטיבי, מהסוג ששומרים לסיום או להדרן ולא מורידים מהפרק כבר בדקה הראשונה, עוד לפני שהקהל הספיק לחמם את הגרון. גם הבחירה לא לבצע בכלל את Writing's On The Wall, למרות הפלטפורמה האידיאלית וכמובן היותו השיר שהביא לסמית' אוסקר, לא נראית מקרית: נדמה שהשאיפה של סמית' היא להתחיל את השלב הנוכחי בקריירה, עשר שנים בדיוק אחרי הפריצה המסחררת, במקום טיפה יותר משוחרר וקורץ.
עוד במדור מוזיקה:
כל זה לא אומר כמובן שהמופע לא היה מוקפד עד רמת תנועות האגן של סמית', שגם הקפידו להחליף תלבושות סמי-אקסטרווגנטיות, ואז להיפטר מהחלק הטווסי ולהיראות שוב כאילו הם בדרך לאפטר באומן 17 (ולקראת הסוף נרשמה גם הורדת חולצה). הדיוק אפיין גם את בניית הסט ובעיקר את הביצועים של סמית', בין אם בשיר כמו Too Good At Goodbyes הנימוח או בקרחנה הכיפית של Latch של הצמד דיסקלוז'ר. אולם גם כישרון ווקאלי בסדר הגודל של סמית' - והשירה שלהם בלייב היא בפירוש תופעה שלא שומעים כל יום - לא היה מחזיק אלמלא הייתה שם להקה שיודעת איך להשתלט על מונומנט מאיים כמו הרויאל אלברט הול, ומנגד לא ליפול למלכודת הקונצרט המשמים והסטרילי.
פרט אחר שתרם להנאה מהמופע הוא הנדיבות הלא מובנת מאליה של סמית', שבאה לידי ביטוי בחלוקת הבמה עם אחרים ואחרות. כמי ששואבים לא מעט השראה מהסול, האר אנ' בי והגוספל, היה נחמד לראות אותם זזים הצידה כדי לפרגן לזמרות הליווי השחורות או למוזיקאית המסקרנת קאט בארנס שביצעה את הסינגל שבו היא אירחה את סמית', Go. כפרפורמרים, אין לסמית' נוכחות שמרוקנת את כל החמצן מהחדר. דווקא בשל כך, אפשר להעריך את הכרת התודה שלהם, במקום להיאחז בקרנות המזבח של תשומת הלב.
בתום כמעט 90 דקות, שהתחילו כמו מיסה של יום ראשון בכנסייה ונגמרו כמו יום שישי במועדון, הגיע הרגע המיוחל: הביט של Unholy נשמע וסמית' והרקדנים הוציאו לדרך את גרסת הלייב של השיר, שנשמע כמו ניסיון להביא את דפש מוד לדור הטיקטוק. ואז גם פטרס הפציעה (מה שלא היה ידוע מראש אך ספק אם מישהו באמת הופתע), כדי לתת לקהל את מה שהוא הכי רצה: גם להיט ענק וגם סיבה עוד יותר טובה לתעד את הביצוע שלו בסלולרי. לאחר מכן הבמה התרוקנה ומהרמקולים בקעו הצלילים של "אי-שם מעבר לקשת", מ"הקוסם מארץ עוץ". מן הסתם, לסמית' יש עוד משאלות להגשים, אבל לפחות את הסעיף של "לתת אחלה הופעה אחרי ארבע שנים" אפשר למחוק מהפנקס.
