לפני עשור פלוס התארחתי בתוכנית לצידה של אושיה מכובדת שלימים השתדרגה למסדרונות השלטון. ביממה לפני ראיתי בהקרנת עיתונאים את "נימפומנית", הפרויקט הכושל והמשעמם בטירוף בן ארבע השעות של הבמאי לארס פון טרייר, משהו שהיה אמור להיות סאגה אירוטית אירופית אנינת-טעם על סיפור התבגרותה המינית של, ובכן, נימפומנית (שרלוט גינזבורג, ולפניה סטייסי מרטין, שהתראיינה למדור רק לפני ימים ספורים). "נו, איך הסרט?", שאל האושיה בעניין כששוחחנו בחדר האיפור. "גרוע", עניתי, וכיאה למבקר החפרן שאני התחלתי למנות את מחדליו הקולנועיים השונים ולאוורר את תוגתי על שקיעת הקריירה של הפון. "לא, לא… עזוב אותך, לא מעניין. יש הרבה ציצים?", הוא שאל, ובמקביל החווה בידיו בדרך הכי גסה שיש תנועות עגולות מעל חזהו החנוט בחליפה.
המבוכה שלי באותו רגע הרקיעה שחקים, לא בגלל הגסות שמזכירה קצת את הקלטת ההיא שבה דונלד טראמפ הציע לבן שיחו "לתפוס אותן ב…", אלא כי כבר באותה נקודה ב-2013 תהיתי: רגע, יש אשכרה אנשים בוגרים שעוד הולכים לקולנוע ומשלמים כדי לראות סצנות סקס? קולנוע אירוטי, כלומר כזה שרואים אשכרה באולמות, נראה לי כמו משהו שזקנים שמחפשים "סרטי קונג פו" בתור ברב-חן עדיין יתאמצו למצוא. התשובה היא כמובן שמר חליפה ועניבה צדק, ואני טעיתי: כמובן שיש, ותמיד היו ויהיו. השאלה היא כמה זה מוקצן, וכמה הצופים מודים לעצמם (ולנשותיהם) שהם הולכים לסרט בשישי בערב בשביל הסיכוי לראות את אמה סטון/אמה ווטסון/נטלי פורטמן/קירה נייטלי עם לבוש מינימלי או פחות מכך. עם כל הפורנו שזמין לצער רבים ולשמחת רבים אחרים בלחיצת כפתור בסמארטפון, זה מרגיש כל כך מיושן.
"מתחרים" – טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
ובכן, זה כבר לא כל כך מיושן, או אולי נכון להגיד שברוח הווינטאג' ותרבות ההיפסטריות - זה כל כך מיושן ונון-אישיו להראות סקס בקולנוע, שזה קצת חזר לאופנה. סרט משולש האהבה במגרשי הטניס, "מתחרים" בכיכובה של זנדאיה, שאב את כל תשומת הלב בתחילת השנה ועורר באזז בלי סוף בגלל סצנת השלישייה שכיכבה עוד בטריילר; הקומדיה הרומנטית השובבה "רק לא אתה" עם גלן פאוול וסידני סוויני הלוהטים גרפה יותר מ-200 מיליון דולר בקופות; המותחן המעמדי "סולטברן" שמלא בסצנות הומו-אירוטיות (וגם עירום גברי מלא) של הכוכב הצעיר בארי קיוגן הפך לשיחת היום בטיקטוק; "מסכנים שכאלה" הפנטסטי-אירוטי שלט בעונת האוסקרים והביא לאמה סטון המתערטלת בו תדיר אוסקר שני; וסטון המשיכה להיחשף בפרויקט הקינקי הבא של אותו במאי, יורגוס לנתימוס, שהביא לקאן השנה את "סוג של חסד" עתיר-הסקס. וזה לא הכול: באוסקר הקרוב אולי יזכה "אנורה" החושפני שעוסק בנערות ליווי ומלא בסצנות סקס וחשפנות לרוב, וג'ניפר לורנס הלכה מכות בעירום מלא בקומדיה הרומנטית האדירה "לא לוקחים קשה" לפני שנתיים.
והנה גם הוותיקות חוזרות לתמונת הקולנוע הסקסי: דמי מור במותחן האימה המלא סצנות חשופות, "החומר", מקבלת בגיל 61 כמה מהביקורות הטובות ביותר בקריירה שלה, וניקול קידמן שהיממה את ונציה במותחן האירוטי "בייביגירל", שבו היא מגלמת בוסית שפוצחת ביחסי סאדו-מאזו עם המתמחה הצעיר ממנה. לא כל הסרטים מצליחים באותה מידה או מיועדים לקהל רחב, אבל הם משתלטים על השיח. השורה התחתונה, רבותיי, הסקס חוזר. בערך.
קחי אותנו, שרון
אירוטיקה הולכת יד ביד עם כל תולדות הקולנוע, וכך גם הפורנוגרפיה. "הנשיקה" הוא סרט בן 18 שניות מ-1896, שצולם בסטודיו של תומאס אדיסון פחות מחצי שנה אחרי המצאתה הרשמית של האמנות השביעית. הוא כולל, ובכן, נשיקה חושנית על הלחי ואז בפה בין שני אנשים לא אטרקטיביים במיוחד. הסרטון הקצרצר הזה היה תעלול יחצני שאיש לא הקדיש לו מחשבה רבה, אבל הפך ללהיט ענק ופריט שחייב להיות מוקרן בכל אולם - כי הציבור נהר לראות את אותה נשיקה. הבוסט שהעניק לאומנות החדשה והחצופה הזאת היה עצום. עם ההצלחה, באו כמובן הקריאות לצנזורה, הגינויים של הכנסייה והטענה להרס חיי המשפחה - וגם זה משהו שאנחנו רואים שממשיך לאורך כל תולדות הקולנוע.
מה שמאפיין את הסקס בקולנוע לאורך כל 130 שנות קיומו הוא גם היחס הקורץ לצופים. הנגיסה בפרי האסור רק מגבירה את התשוקה אליו: בואו בואו, בסרט הזה יש סקס. הקריצות האלה בולטות עוד יותר כשסרטים עוברים תרגום לעברית, וכבר לא צריך להתחשב בכבוד היוצרים והכוכבים. סרטים אירופאיים אומנותיים או כאילו-אומנותיים ("יפהפיית היום", "תיאורמה", "קליגולה", "לגעת ביופי", "סקס ולוסיה", "נימפומנית", וגם "אימפריית החושים" היפני שהתרת הקרנתו הגיעה עד בג"ץ - אחלה יחסי ציבור) שווקו בישראל קודם כל ככאלה שבהם תוכלו לראות סצנות שהאמריקאים לא מעזים להראות.
בחזית האמריקנית, גם בעשורים הכי פוריטניים, פוסטרים לסרטים הוליוודיים של הווארד יוז או כאלה בכיכוב אליזבת טיילור, ריטה הייוורת' או מרילין מונרו נופפו בדרך כלל בסצנת האהבה הבודדת בסרט והוסיפו לה 20 אחוז יותר מבט חרמני כדי לתת לנו תחושה שכל העלילה היא על כוכבת שרוצה להתפשט בשבילכם. ולא נשכח את הכותרות הסליזיות בעברית לסרטי אולפנים תמימים למדי כמו "רוחות של תשוקה", "איזו מין שוטרת" ו"חרמן על הזמן" שמנסים להוליך שולל את הצופה המתלבט בתור לקופה, שייתכן והוא יראה את בראד פיט וסנדרה בולוק עושים משהו בפנים שהם ממש לא עושים. וזה עוד לפני שצוללים לכל הטוב (והרע) שהיה למנחם גולן, לסצנת האורגיה ב"דיזנגוף 99" ולסרטי "אסקימו לימון" להציע לצופים בחזית ה"בואו, בואו" המקומית. כי בישראל תמיד היינו הרבה יותר ישירים ופחות מנומסים.
אבל היה רגע מאוד מיוחד, ודי מצומצם, בהיסטוריה של הוליווד, שבו קולנוע אירוטי (לרוב במסווה של "מותחן אירוטי") הפך לז'אנר לגיטימי, עם חוקים וקלישאות משלו. כזה שסצנות הסקס הן הסיבה המוצהרת לצפות בו, כמו שירים וריקודים במיוזיקל. לא היו עוד סרטים רומנטיים עם תקווה עמומה לסצנת נשיקה ואז קאט קדימה לגבר ואישה במיטה פוסט-מעשה, כשהסדין מכסה אסטרטגית את החזה של הגברת כדי לא לקבל דירוג למבוגרים בלבד. היה רגע שבו סרטים הוליוודיים הלכו הרבה יותר רחוק.
קפיצה ל-1992 ול"אינסטינקט בסיסי": שרון סטון יושבת בחקירה, נראית מיליון דולר וקרה כקרח. החדר ממוזג למוות אבל כל החוקרים מולה - בראשם וויין נייט (הלו, ניומן!) - מזיעים את החיים שלהם. היא החשודה המרכזית ברצח במהלך סקס סוער עם שותף מזדמן, אבל בחקירה הזו היא שולטת לחלוטין בעניינים. ואז, היא משכלת את רגליה, וכולנו יודעים מה רואים ביניהן. שרון סטון לא עודכנה שהפריים הזה מצולם, בטח לא באקסטרים קלוז-אפ, ופתחה חשבון דמים מוצדק עם הבמאי ההולנדי עתיר-סצנות הסקס פול ורהובן, שקיבל את המאני-שוט שלו בסרט על ידי הולכת שולל (מה שנכון לגבי הרבה סרטים "לוהטים" שהפקתם מתגלה כעבור עשורים כהטרדה/תקיפה מינית מצולמת לעיני כל העולם. ראו סאגת ברטולוצ'י, רומי שניידר ו"הטנגו האחרון בפריז", או מנחם גולן וגילה אלמגור ב"מלכת הכביש").
13 צפייה בגלריה
רגע השיא של האירוטיקה ההוליוודית המיינסטרימית. שרון סטון, מתוך "אינסטינקט בסיסי"
(צילום: באדיבות yes)
אם שנייה מנתקים את סיפורי אחורי-הקלעים של "אינסטינקט", אפשר להגיד שאותו הרגע מסמל את השיא של הקולנוע האירוטי המיינסטרימי בהוליווד, גם כי הצופים והגיבורים של הסרט נמצאים בסינק מושלם. הגברים מול סטון - כולם גברים "מכובדים" בחליפות - מתמתחים כולם, נבוכים ומגורים במקביל, נופלים לגמרי ברשתה, ואיתם גם הצופים. הם הגיעו לכאורה לפתור תעלומת רצח, אבל כולם מבינים מה הם באמת רצו לראות: כמה שיותר סצנות סקס נועזות, יצירתיות ו"מגניבות", שמשלבות בין ארוס וטנתוס (תשוקה מינית מול יצר המוות, או אם תרצו - סקס לצד סכנה). וכמובן: הרבה ציצים, כלשון האורח מפסקת הפתיחה.
עשית סקס? מקווים שנהנית, עכשיו מגיע העונש
"אינסטינקט בסיסי" הכניס 350 מיליון דולר על תקציב של 50 מיליון דולר, והוא לא היה לבד. בהוליווד של האייטיז ותחילת הניינטיז, האירוטיקה שהייתה בעבר מנת חלקם של בני הדודים השובבים מאירופה, או מתוחמת בגטו של בתי קולנוע למבוגרים בלבד, פרצה את המחסום ומצאה את עצמה יותר ויותר בסרטי מיינסטרים עם כוכבים מהשורה הראשונה. פתח את האופנה "כחום הגוף" המעולה עם וויליאם הרט וקתלין טרנר מ-1981, שיצא בצמוד לגרסה הלוהטת ל"דוור מצלצל פעמיים" עם ג'ק ניקולסון וג'סיקה לאנג. השמועות השגויות שהם "באמת עשו את זה" מול המצלמה ברגע של חוסר שליטה הביאה לאולמות לא מעט צופים כדי לראות את סצנת הסקס המדוברת על שולחן המטבח מלא הקמח, שגם מככבת בפוסטר.
היה גם את "הלגונה הכחולה" החצי-פדופילי עם ברוק שילדס הצעירה בעירום באי בודד, "אמריקן ג'יגולו" עם ריצ'רד גיר המתערטל לצד שלל לקוחות מרוצות, ובאמצע שנות ה-80 הדאבל של הבמאי הבריטי אדריאן ליין שמיסד ממש את הקולנוע האירוטי בהוליווד: מצד אחד "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" מ-1986 עם קים בייסינג'ר ומיקי רורק, שעושים סקס יצירתי עם כיסויי עיניים, אוננות פוטוגנית והרבה תאורה קונטרסטית. מצד שני, המותחן שהוא לא-בדיוק אירוטי אבל עד היום חופרים עליו בסמינרים פמיניסטיים: "חיזור גורלי" עם מייקל דאגלס, גלן קלוז והארנבת בסיר מ-1987, שהגיע עד לאוסקרים ופתח דיונים חפרניים אינספור אם הוא אוהד או שונא נשים. ואכן, חלק גדול מהקולנוע האירוטי נעשה עם יחס כפול, לא-פמיניסטי בעליל ולא ממש אוהד לסקס - וכמובן, מנקודת מבט גברית: "האישה הלוהטת" שבו היא כמובן אובייקט הפיתוי, אבל לעיתים קרובות היא גם אישה רעה, מעורערת, שלא לומר רצחנית, שנענשת לרוב על מעשיה (או שלא), כיאה לקולנוע הוליוודי נוצרי עם שכר ועונש.
13 צפייה בגלריה
בואו נסייע לכם בפתרון התעלומה: כן, זהו סרט מיזוגני. מתוך "חיזור גורלי"
(צילום: באדיבות yes)
בכלל, מבחינה תרבותית-פוליטית, הסרטים הללו הם תוצר מוזר של עידן המטוטלת של רונלד רייגן הרפובליקאי בשנות ה-80 ואז ביל קלינטון הדמוקרטי בשנות ה-90. מצד אחד משתקפת בהם ארצות הברית אופטימית יותר, עשירה יותר, הדוניסטית יותר - כפי שהסרטים הללו הדגימו לא פעם בסצנות סקס שכללו שמפניה או בריכה מפונפנת, כאילו שסקס סוער הוא עוד סממן להצלחה קפיטליסטית ורק ווינרים עושים סקס. מצד שני, יש בסרטים הללו חרדה עצומה מסקס, מהשחרור, ולעיתים גיבוריו נענשים או לומדים על בשרם שההפי-אנד יכול לבוא לידי ביטוי רק בחיי משפחה נטולי-סיכונים.
לקלחת אפשר להוסיף את "דרושה שותפה רווקה", "הצעה מגונה" עם דמי מור ומיליון הדולר שרוברט רדפורד מציע כדי לשכב איתה, "צבע הלילה" מ-1994 עם ג'יין מארץ' והבולבול של ברוס וויליס, "הנרי וג'ון" ו"ללא מוצא" עם קווין קוסטנר. לכל הגל הזה צרפו כמובן את קומדיות הסקס לבני נוער - מ-Porky's ב-1981 ועד "אמריקן פאי" ב-1999, שלרוב לא כללו מי-יודע-מה מבחינת סקס על המסך (אלא אם אוננות על עוגה נחשב לסקס), אבל בפוסטרים שלהם כיכבה לרוב איזו בלונדינית מצודדת עם מחשוף ענק, ומלא נערים חרמנים-אהבלים עושים פרצופים מסביבה. או בקיצור: כל מה שצריך כדי להכניס פנימה לאולם חבורות של בני נוער חרמנים ביציאה כיתתית.
השיא היה כמובן "אינסטינקט בסיסי", סרט האלמנה השחורה האולטימטיבי, שהפך את סטון לכוכבת ואת התשוקה והחרדה מדוקרני קרח לנושא לגיטימי לדיון בקיץ 1992. מותחנים אירוטיים וסרטים אירוטיים הפכו רשמית לז'אנר, ויוצריו הבולטים לסלבס בתחומיו - ורהובן, ליין, פיליפ קאופמן, זלמן קינג (מלך האירוטיקה היהודי, יוצר "יומן הנעל האדומה" ו"סחלב פראי"). המסמל הכי בולט של הקפיצה הזו במעמד החרמנים המקצועיים בהוליווד היה התסריטאי ג'ו אסטרהאז, שאחרי ההצלחה של "אינסטינקט" פרי-עטו הפך לכותב היקר בהוליווד וקיבל סכום בלתי נתפס בשעתו של מיליון וחצי דולר על "ג'ייד" ושני מיליון דולר לתסריט של "נערות שעשועים" - שניהם כישלונות המבשרים על נפילת הז'אנר באמצע שנות ה-90.
הצלחתו של ז'אנר הקולנוע האירוטי במהלך התקופה הזאת קשורה גם לכך שהוא פנה לקהל ספציפי - מבוגרים, מן הסתם - וגם נתן להם זרקור ונישה, משהו שמכוון רק להם. אפשר לראות בעלייתו גם תנועת נגד לקולנוע הילדים והנוער שמלך בשנות ה-80 וה-90. צריך גם לשים את הדברים בפרופורציה: הסרטים האלו, גם הכי מצליחים שבהם, אף פעם לא התחרו באמת בטבלאות שוברי הקופות ב"פארק היורה" או ב"אי.טי". אבל הם כן היו מוצר צדדי מובהק שעבד יפה במה שבהוליווד נקרא "קאונטר-פרוגרמינג", תוכנית אלטרנטיבית. כשאבא ואמא לוקחים בייביסיטר, משאירים את הילדים בבית ויוצאים לקולנוע לערב רומנטי - הם מאוד שמחים לגלות בין הפוסטרים של "אלאדין" ו"שליחות קטלנית 2" איזה מותחן למבוגרים בלבד בשם "אינסטינקט בסיסי". זה היה חלק מהגיוון הרצוי בתפריט ההיצע ההוליוודי.
חמישים גוונים של Meh
ואז זה נגמר, וכמו תמיד אפשר לשאול למה. אז קודם כל, אפשר לשים את האצבע כאמור על שני הכישלונות הקופתיים שהוזכרו לעיל - "נערות שעשועים" ו"ג'ייד", ואף להוסיף להם שלישי: "סטריפטיז" עם דמי מור. כולם בטווח של 12 חודשים, כולם יקרים וגרועים מדי, מכה משולשת שאף ז'אנר לא יתאושש ממנו. בעיקר זכור מקרה הראשון מביניהם - "נערות שעשועים" של ורהובן ואסטרהאז על עלילות חשפנית בווגאס, שבמהלך 1995 הפך לפיניאטה של מבקרי וצופי הקולנוע בהוליווד וזכה לכמות זעם וקיתונות בוז שעד היום נראית כמו יציאה מפרופורציה (מדובר בסרט קצת מגוחך, כן, אבל כטראש הוא די כיפי).
ברמה העמוקה יותר, נראה שבאמצע שנות ה-90 משהו קורה לאמריקה, טעם הקהל ההפכפך השתנה ברגע, בתהליך שכיום ברור הרבה יותר: ב-1994 זוכים הרפובליקאים בבחירות האמצע במספר שיא של מושבים, במה שמכונה "המהפכה הרפובליקנית", הרגע שבו כוחות שמרניים מרימים ראש - תגובת-נגד לבחירת קלינטון שנתיים לפני כן. ב-1998 פרצה פרשת לוינסקי, והיא שוב מתפרשת כמאבק כוחות אימתני - סביב סקס - בין שמרנים לליברלים (על הנשים הקורבנות, כלומר מוניקה לוינסקי, אף אחד לא דיבר אז). בשורה התחתונה: ארצות הברית נהייתה שמרנית יותר, בעיקר בקרב חלק מסוים שלה, והקריאות להחרמת הוליווד - "עיר החטאים" - צברו תאוצה. גם אם באולפנים העמידו פנים שזה לא מזיז להם, פחות פרויקטים כאלה אושרו, ופחות כוכבים העזו להשתתף בהם.
יש כאלו שגיחה לקולנוע אירוטי אשכרה הרס להם את הקריירה - והדוגמה המפורסמת היא מג ראיין. מלכת הקומדיות הרומנטיות המתוקות של שנות ה-90 העיזה ואתגרה את עצמה בסרט האירוטי המעולה של ג'יין קמפיון "תשוקה חותכת" מ-2003, והקריירה שלה עלתה באחת באש. האמריקאים, מסתבר, לא אוהבים את כל הכוכבות שלהם במיטה. אין להם בעיה לראות את שרון סטון, ניקול קידמן ודמי מור, שנחשבות ל"קרירות", מתפשטות. אבל כשמדובר בשחקניות שבנו את עצמן על תדמית "המתוקות"/"הבנות של השכן", הקהל מתקשה לסלוח. זה מסביר למה ג'וליה רוברטס, נטלי פורטמן, אמה ווטסון ואחרות חשבו שבע פעמים - ואז עוד 70 - לפני שנכנסו לטריטוריות חצי-נועזות בקולנוע. כולן ראו מה קרה למג ראיין וברחו.
מאז סוף שנות ה-90 ועד היום, מדי פעם הקולנוע האירוטי מרים ראש וכמוהו גם הדיבור על "סצנות נועזות" בסרטים כאלה או אחרים: למשל "בוגדת" עם דיאן ליין שהניב לה מועמדות לאוסקר (כשעל כס הבימוי אדריאן ליין), או "המזכירה" שגילה לעולם את מגי ג'ילנהול. והייתה גם הזכייה בדקל הזהב של הסרט הצרפתי "כחול הוא הצבע החם ביותר" - שבאמת כולל את כמה מסצנות הסקס הארוכות והנועזות בכל הזמנים, אבל היי, הוא צרפתי. בכל מקרה, כולם הצלחות מבודדות שלא באמת הזיזו את המחוג בהוליווד. מי שמסתכל על התוצרת ההוליוודית לאורך שני העשורים האחרונים מגלה משהו מעניין: גם בסרטים שמסווגים כ"נועזים", סצנות הסקס נעשות קצרות יותר וחיוורות יותר, וגם פחות מזיזות בשיח.
הדוגמה הכי טובה לכך היא הפיאסקו סביב העיבודים ל"חמישים גוונים של אפור" - תופעה אירוטית ספרותית שהייתה אמורה להיות גם החזרה בקול גדול של הקולנוע האירוטי ללב המיינסטרים ב-2015. ממש. לא רק שסרטי הטרילוגיה היו גרועים ומגוחכים במיוחד - זה אף פעם לא היה מצרך נדיר בז'אנר - אלא שהם הפכו למושא ללעג, ומי שאשכרה הלך לראות אותם גילה סצנות סקס שכאילו בוימו בידי ועדה. הכל שם חלבי וזהיר, ובעיקר - לא מחרמן.
הכל בגלל הסינים
לאובדן הסקס מהקולנוע, ויש שיגידו מהחיים, יש הסברים מהותיים יותר. בראשם כמובן את ה-סיבה, והיא זו שגם גרמה לי לתמוה בפסקת הפתיחה: האינטרנט. אם אתם באמת הולכים לקולנוע מטעמים סליזיים - מאמצע שנות ה-90, וביתר שאת בתחילת האלפיים - אין צורך יותר לשלם שמונה דולר כדי לראות פטמות. נכון, היה גם שוק פורה של וידאומטים, עם קלטות פורנוגרפיות או אירוטיות לרוב, אבל הרכישה שלהן בפינת רחוב או חלילה במדף המרוחק בסניף בלוקבאסטר תמיד לווה במבוכה עצומה. באינטרנט הכול זמין, מיידית, בחינם, ו"קלטות לוהטות" של כוכבות שהודלפו כמו זו של פמלה אנדרסון, קים קרדשיאן או פריס הילטון, הפכו את החדירה ה"אינטימית" לחיי הכוכבות לזמינה במיוחד - על כל הרע ורע יותר שבכך. קורבן עכשווי של התופעה היא למשל ג'ניפר לורנס: כשנה אחרי שתמונות הסקס הפרטיות שלה הודלפו בעקבות פאדיחה עצומה בענן של אפל ב-2016, כוכבת "משחקי הרעב" דיברה בכנות על כך שחשה כקורבן של פשע מין שנעשה על ידי מיליונים. אבל כשבחרה לחזור מההפסקה שכפתה על עצמה ב-2018 בסרט הריגול האירוטי "דרור אדום", שבו לקחה את המיניות שלה בידיה, ואז שוב באותה סצנת עירום ב"לא לוקחים קשה" שהפיקה - הקהל לא בא. למה הוא צריך? "יש אותה באינטרנט".
לצד הפיצוץ של הסקס ברשתות, יש תופעות סוציולוגיות ותרבותיות שנשאיר למאמרים של סקסולוגים ופסיכולוגים. בגדול: כמות עצומה של מחקרים מראים שצעירים בימינו, מילניאלים ובעיקר Gen Z, עושים פחות סקס, מדברים פחות על סקס, מתעניינים פחות בסקס. זו כמובן האשמה כבדה שלא נטרח לאשרר או להפריך, אבל לצורך הדיון הקולנועי, יכול להיות שפשוט הלקוחות - הקהל - רוצים פחות את המוצר הזה, סקס בקולנוע, מאבא, אמא, סבא וסבתא שלהם.
ויכול להיות שכל הדיבורים האלה על האינטרנט, התרבות, הסטרימינג (כן, גם הזמינות בנטפליקס של קולנוע סקסי משפיעה), הרפובליקאים והדמוקרטים, מפספסים את האשם האמיתי: סין. כן, אחרי כל הדיבורים על סקס ומיניות, אנחנו נוטים לשכוח שהוליווד בסוף היא מקום שרוצה כסף, ומתחילת שנות ה-2000 השוק שלה משתנה מהותית: נתח השוק האמריקני והאירופי קטן, נתח השוק האסייתי ובעיקר הסיני עולה משמעותית, והמשטר גם שם פותח כל שנה יותר מקומות לשוברי-קופות הוליוודיים. וכשזה המצב, לימדו אותנו "הרובוטריקים" ואז הסאגות הקולנועיות של מארוול ודי-סי, יש פחות דיאלוגים חדים בסרטים, פחות תסריטים מורכבים, יותר פיצוצים ויותר אלימות סטרילית. וגם פחות סקס. בסין הצנזורה עובדת מהר ובישירות, בלי בג"ץ ובלי בצלם. ואם יש סרט שבו יש סצנת סקס אחת לא חשובה, נניח בסרט אקשן של סטאלון, אפשר אולי פשוט להוריד אותה. אבל להוריד את הסצנות האירוטיות מ"אינסטינקט בסיסי"? פשוט יותר לא לאשר יותר לעולם סרט כמו "אינסטינקט בסיסי".
סקס בנונשלנט
בשנים האחרונות, בחסות הקורונה אבל לא רק, לפתע השוק הסיני קטן - ואיתו פוחתת גם הדומיננטיות של סרטי קומיקס בהוליווד. אחת מתופעות הלוואי היא שהסקס (קצת) חוזר גם לסרטים הוליוודיים מיינסטרימיים. צריך לומר בבירור: אנחנו עדיין רחוקים מאוד מימי הזוהר של האירוטיקה סטייל "אינסטינקט בסיסי", בכמות וגם במהות. דוגמה טובה לכך היא "מתחרים", לכאורה הסרט האירוטי המדובר של השנה פלוס האחרונים (הוא עשה את בכורתו בוונציה לפני יותר משנה). ובכן, אין בו עירום, או סקס באמת. כן, יש סצנת סקס בשלישייה שחרכה את הרשת בטריילרים, אבל בניגוד ל"דיזנגוף 99" המקומית, אחרי הבילד-אפ בעצם היא לא מגיעה לשום מקום. וזו אולי גדולתו של הסרט: הוא מצליח כן להיות אירוטי וגרייני מספיק בלי להראות טיפת עור מיותר. טיקטוק מאוד עזר בלהעלות את הבאזז סביב הסצנה והסרט, וזה אולי מודל כלכלי שיהפוך לנפוץ יותר ויותר בשנים הקרובות סביב סרטים כאלה. במקום להניח שהצעירים היום פחות חרמנים, אולי פשוט הוליווד צריכה להתאמץ יותר להגיע אליהם.
חוץ מטיקטוק, יש עוד מילת קסם מהעשור האחרון, משהו שפגם מהותית בחוויית הקולנוע האירוטי ועכשיו יכולה לעבוד לטובתו: metoo#. כבר הזכרנו שעם ההוריקן שהביאה איתה פרשת הארווי ויינשטיין, נחשפו עוד ועוד סיפורים על שחקניות שבמקרה הטוב עבדו תחת לחץ בלתי פוסק מהאולפן או הבמאי המזדקן להראות עוד פיסת בשר, עוד תנוחה חושפנית, לעיתים כדי לספק את הליבידו שלו לא פחות מזה של הצופים. אפשר רק להזכיר את הווידוי קורע-הלב של סלמה האייק, בשולי פרשת ויינשטיין, שסיפרה למשל איך המפיק האימתני - מלך "סרטי האיכות" של שנות ה-90 והאלפיים המוקדמות - לחץ עליה בלי סוף להוריד את הבגדים ולהוסיף סצנת סקס לסבי, שאותה לבסוף ביצעה כשהייתה שיכורה, לסרט שאותו הפיקה והיה הבייבי שלה, "פרידה". זה קרה תוך איומים שלא יקדם ויקבור את הסרט (מה שלבסוף עשה, וחבל, כי זה סרט מעולה).
והנה, ויינשטיין בכלא, ו-metoo# עורר מהפכה בתעשייה: נוסד תפקיד חדש בשם "מתאם אינטימיות", מישהו שכל תפקידו הוא לוודא שכולם בסדר עם כל סצנה, כדי שהמראות שייצרבו על המסך לא יהיו תוצר של במאי זוכה-אוסקר שצורח לילדה בת 18 "מה את רוצה, יהיה בסדר, כולם ראו את הציצים שלך ממילא באינטרנט". המקטרגים יגידו שהמקצוע הזה הוא עוד בורג שיסרס את מה שנותר מהקולנוע האירוטי ההוליוודי, כשסצנות הסקס עוברות לאישור של סוכנים ועורכי דין וחוזים. המסנגרים - ובהן לא מעט שחקניות - טוענות שזה דווקא משחרר, מוריד את חומות החשדנות והחשש שמישהו על הסט מנסה לכפות משהו. לתחושת השחרור עוזר לא מעט שלראשונה, לא מעט מהסרטים לעיל מבוימות היום על ידי במאיות (למשל "סולטברן" ו"החומר"), ודווקא הן לרוב מרשות לעצמן להיות יותר בוטות וגרפיות מהגברים בסצנות הסקס שהן מביימות. אפשר ללעוג עד מחר, אבל כשבמאית ושחקנית שעובדות יחדיו מרגישות שהן מציגות סקס בהקשר לא-נצלני, ולעיתים חתרני ופמיניסטי - שם מתגלה החופשיות והסקסיות האמיתית.
וזאת אולי הברכה הכי גדולה בקולנוע הסקסי החדש מהוליווד: הוא נונשלנטי. השחקניות, היוצרים והיוצרות שלוקחות בו חלק כבר לא עושות ועושים עניין כה גדול מזה שמישהי מתפשטת על המסך. זה שם, וכמעט נון-אישיו. והכוכבת שמדגימה זאת הכי טוב היא כאמור זוכת שני פרסי האוסקר, אמה סטון. לכאורה היא הייתה אמורה להיות "המתוקה של אמריקה"; היא מככבת בקומדיות רומנטיות ועשתה קריירה גם מלהיות חמודה בתוכניות אירוח ועל השטיח האדום. ומנגד היא מופיעה בסרטים בעירום על ימין ועל שמאל, בעיקר עם במאי שהיא בוטחת בו, בלי שהדבר מככב בפוסטר ובלי כל ה"בואו, בואו" שאפיין את סצינות הסקס בדורות קודמים.
13 צפייה בגלריה
עירום על ימין ועל שמאל, בלי לעשות מזה עניין. אמה סטון ומארק רופאלו, מתוך "מסכנים שכאלה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
גם מרגרט קוואלי, הבת של אנדי מקדוואל ושותפתה של סטון למסך בסצנות נועזות ב"סוג של חסד" (היא גם השתתפה השנה ב"סעי בובה" עתיר-הסקס הלסבי של איתן כהן) חולקת איתה את אותה גישה נונשלנטית. אולי הפסקנו לפחד מסקס. אולי התחלנו שוב לדבר עליו ולצפות בו בלי לעשות עניין. ואולי גם סופסוף הוליווד תיתן לנשים להראות איך הן חוות את הדבר הזה בעולם. אולי כל זה הפתח האמיתי לשובה של התשוקה, המיניות והאירוטיקה לקולנוע.
