זה היה עוד יום רע במרכז הרפואי רבין בפתח תקווה. פרק נוסף שבו הגיעו עוד פצועים מהישורת הראשונה של 7 באוקטובר. האמבולנסים זעקו בחוץ, הצוותים תקתקו את הטיפול. ג'ימבו ג'יי, עומר הברון, פנה לחזור לביתו אחרי שהגיע לבקר חייל פצוע. בריאיון ל"7 לילות" ול-ynet+ שיתפרסם בסוף השבוע, הוא מספר שלא ידע שעוד כמה דקות ישוב להופעה שלא ישכח כל חייו, הפעם ממש במחלקת טיפול נמרץ.
"בדרך החוצה מבית החולים אחת האחיות אמרה לי, 'איך ידעת לבוא?'", הוא משחזר. "הסברתי שבאתי למחלקה לפי בקשה של מישהי מהצוות כדי לנגן לאחד הפצועים, ובעצם הרגע סיימנו. והיא אמרה לי, 'וואו, תשמע. יש פצוע שהגיע הרגע, הוא בטיפול נמרץ. זה יום ההולדת שלו והוא רוצה עכשיו שג'ימבו ג'יי יבוא אליו'. לא באמת הבנתי עד הסוף מה זה לנגן בטיפול נמרץ. הרי זו המחלקה של הטריים, אלה שמגיעים מיד, המדממים. לחייל הזה קוראים עמית בר. אמא שלו הייתה לידו, הוא חבוש מאוד, אני לא יכול לזהות אותו, ומכל השירים הוא מבקש לנגן את 'בומים'. ברור לי שזה פצוע שיעבור קטיעת רגל, אני רואה את מצבו. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שהרגשתי קושי אמיתי לשיר. אמא שלו ישבה ליד, היא לא יודעת מי זה הג'ימבו ג'יי הזה ומה זה הבומים האלה. היא לא אחראית על הפלייליסט של הילד ואני צריך לשיר לידה טקסט שעוסק במלחמה. זו סיטואציה שנשארה איתי חזק".
במהלך המלחמה חבר הברון לעמותת נפגעי הטראומה נט"ל כדי להעלות סיבוב הופעות חדש - 'במקום בו אני גר', בחסות "שקמה", בירת הקראפט הדרומית. בריאיון הוא נזכר ב-7 באוקטובר, וכיצד התעוררו בביתם בקיבוץ אור הנר בעוטף עם האזעקות הראשונות. "אנחנו מורגלים באזעקות, אבל לא ברצף כזה. נכנסנו לממ"ד. התחלנו לקבל הודעות מחברים. בהתחלה המון חברים מהמרכז מספרים על טנדר בשדרות. בין שדרות לאור הנר מפרידים בערך שדה וגדר. כמה דקות הליכה. שדרות זה בחלון שלנו. אנחנו מקבלים הודעה שאופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב, נרצח עם הילד שלו. ואני קולט שהטנדר בשדרות - שחשבתי שאולי זה AI או וידאו ישן מאוקראינה - הוא באמת בשדרות. ברגע שזיהיתי סאונד של תת-מקלע, הבנתי שזה משהו שבחיים לא שמעתי פה. התחלנו לארוז. לא הבנתי לאיזה מרחב אני יוצא, ובדיעבד לא בטוח שהייתי יוצא אם הייתי יודע כמה מחבלים יש בחוץ".
בריאיון הוא מספר גם על ההחלטה לחזור לבית בקיבוץ אחרי גלות במרכז של כמה חודשים. "אז יש קולות שאומרים 'משוגעים, איך חזרתם', אבל יש גם הרבה חמלה ויש גם הבנה למה זה בית, שזה לא רק ארבעה קירות, שזה מקום שהוא הלב שלך, ולעזוב אותו זה לוותר על משהו מעצמך. זה די מדהים שמצאתי בית בעוטף, ואני בכלל מרחובות. אז לא יכול לזלזל בזה שאני מרגיש בבית".
סטיילינג: מאי עזרן, הלבשה: סקוטש אנד סודה לסטורי, אולסיינטס
