כשפוגשים את שרי צוריאל (69), אי אפשר להתעלם ממנה, גם אם נולדתם אחרי שנות ה-90 ועבורכם היא עוברת אורח אנונימית. הגובה המרשים, העגילים הגדולים לאוזניה, הלבוש הססגוני והפוני הבולט בבלונד - ברור שמדובר באישה מיוחדת, וזה מתחדד עוד יותר כשהיא מתחילה לדבר בקולה הגבוה ומתגלה כמצחיקה, חיננית ומודעת לעצמה. "כשאני הולכת לסופר באיזשהו מקום ואני מדברת - יש שטוענים חזק מדי - בדרך כלל מסתכלים מסוף התור ואומרים: 'קיפי?!'", היא צוחקת, "ישר מזהים רק מהקול. גם כשאני משלמת באיחור את חשבון החשמל שלי, אז אומרים לי: 'אפשר לשאול אותך שאלה?', ואני אומרת: 'כן, זו אני'. זאת אומרת, ישר מזהים, אפילו לפני השם שלי".
"הייתי מאוד קנאית לקיפי" - שרי צוריאל חוזרת לבמות
(צילום: ירון שרון )
אז כן, את הקול המזוהה עם הקיפוד קיפי מהתוכנית המיתולוגית "רחוב סומסום" קשה לשכוח, עד כדי כך שהמעריצים עדיין מזהים אפילו כשצוריאל מדברת רגיל. הדמות הזו מלווה אותה מהיום שקיבלה את התפקיד ב-1981 ועד היום. וכן, עדיין מבקשים ממנה לעשות חיקוי של קיפי, אבל לא נמאס לה. צוריאל אוהבת להיזכר בתקופה ההיא, כשהייתה כוכבת גדולה.
״כשאני קיבלתי את קיפי אז זה היה אתגר עצום כמובן, זה היה וואו", היא נזכרת. "עשיתי את האודישן הזה מתוך אודישנים רבים רבים של הרבה אנשים, ולא הייתי ידועה בכלל. אבל אמרו לי, וגם הבנתי את זה, שמי שיהיה הסטאר הגדול זה קיפי. מה שנכון - הוא עד היום סטאר ענק. באותה תקופה קיבלתי את '3, 4, 5 וחצי' בערוץ 1 (תוכנית ילדים ששודרה בראשית שנות ה-80, מ"ח), ואחר כך התחלתי להופיע גם בכל מיני ספיישלים, וב'להיט בראש' שהנחיתי עם משה מורד וקצת עם אברי גלעד. כל האנשים שהיו רואים את זה, אלה שידעו, היו אומרים בלחש, בסוד: 'אתה רואה את זאת? היא קיפי. כן, קוראים לה שרי צוריאל, היא קיפי'. וככה זה התחיל, כאילו מין סוד כזה".
זה מבאס אותך שזוכרים אותך רק כקיפי?
"זה לא מבאס אותי, אני מקבלת את זה. מדי פעם אני כאילו מנסה לדחוף ולהגיד, 'עשיתי את זה ועשיתי את זה'. אבל מספיק אנשים יודעים וזוכרים. עכשיו אני מקבלת את זה כמתנה, כמה אנשים זוכים במתנה כזאת? שמעריכים את העבודה שלי, שנגעתי בהם. הרבה קיבלתי בזכות הבובה החמודה הזאת. אבל הבובה הזאת היא בסך הכול פרווה עם קוצים, מספוג, וזהו. כשהיא מונחת ככה, אין בה חיים".
היית חוזרת לשחק עכשיו בתוך בובה?
"קשה, קשה, זה חם מאוד. בימי צילום היה לי מאוורר כזה עם שני בחורים שהיו מלבישים את קיפי, ובסוף כל קטע היו שומעים אותי צועקת: 'תוציאו אותי!'. אבל אני הייתי מאוד קנאית לקיפי. פעם אמרו לי שיש יום צילום ו'מישהו ייכנס לבובה ואת לא צריכה לבוא'. אמרתי: 'מה זאת אומרת מישהו ייכנס לבובה? מה פתאום'. לא הסכמתי. הפעם היחידה שהסכמתי הייתה כשהייתי בהריון ושירה פרבר, שהיא היום כוכבת ב'הישרדות', החליפה אותי. אבל אני עשיתי את הקול".
זה קצת מזכיר את "הזמר במסכה".
"נכון, וכל הזמן אמרו לי: 'כן, את דיבבת את קיפי'. כמה שהשאלה הזאת מעצבנת. אני לא דיבבתי את קיפי. לדבב זה לשבת מול מוניטורים ולדבר. להיות בתוך בובה זה משהו אחר לגמרי - אתה צריך להפעיל אותה. היא צריכה לזוז. למה זה מזכיר את 'הזמר במסכה'? כי כל מי שעשה את זה, דיבר על זה שהם צריכים גם להתנועע, וכמה הם ביטאו בתוך הגוף, אפילו בלי השירה. אז זה הדבר שבו עבדתי. צריך לשחק את זה, אתה צריך לעשות דיאלוגים, וגם על ההליכה של קיפי עבדתי המון זמן".
למה את חושבת שהדמות הזאת של קיפי - ובכלל, התוכנית "רחוב סומסום" - היו כל כך אהובים?
"דבר ראשון, מבין הארצות שעשו את 'רחוב סומסום', שלנו היה מאוד מאוד מוערך על ידי החברה, 'ססמי סטריט'. אני חושבת שהשקיעו בזה המון מחשבה. אבנר כץ, הצייר והמאייר שכבר איננו איתנו, המציא את קיפי. זו הברקה כי גם הייתה 'ביג בירד', המקבילה של קיפי בתוכנית האמריקנית, אבל הוא טייק-אוף על הנשר (הנשר הקירח הוא סמלה של ארצות הברית , מ"ח). הם רצו הרי שיהיה איזה עומק, שיהיו סמלים. אז פה הקיפוד הוא כמו הצבר, והייתה גם ההברקה הזאת של נעלי הבית".
יש לך נעלי קיפי בבית?
"לא, אבל חשבתי שהשנה אני ארכוש".
"זה כיף גדול לחזור לבמה. אבל הגוף לא כמו שהיה, לא קליל כזה"
מרכז החיים של צוריאל היה הבמה, הטלוויזיה, המצלמות. חייה בתל אביב היו מלאים בריגושים, בילויים לאחר הצגות, תפקידי משחק גדולים. אבל יום אחד החליטה לעצור את הכול - כשהפכה לאמא. היא החליטה לשים את הקריירה בצד ולהתמקד בלגדל את בנה, עומרי.
"במשך 27 שנים שיחקתי רצוף", היא מספרת, "מהקיץ שסיימתי ללמוד תיאטרון ומשחק באוניברסיטת ת"א, כבר קיבלתי את התפקיד הראשון שלי בתיאטרון באר שבע - ומאז עבדתי בלי הפסקה. באיזשהו שלב זה היה יותר מדי. נהייתי אמא והרגשתי שהלב שלי נטה לבן שלי, וזה נהיה לי קשה. גם נפרדתי מאבא שלו, והייתי בעצם חד-הורית. פשוט רציתי החוצה, ואני מוכרחה לומר שזאת הייתה החלטה קיצונית מאוד, והיא לא לקחה הרבה זמן".
לא שאלו לאן נעלמת?
"בטח ששאלו, אבל במקצוע שלנו כשמשהו כזה קורה לאחת כמוני, שמכירים אותה, זה היה כמו כאש בשדה קוצים, העובדה שאני כבר לא משחקת. מדי פעם פנו אליי לאודישנים, אבל לא הלכתי".
מה היה התפקיד האחרון שלך בתיאטרון?
"לפני הקורונה חזרתי לשחק אחרי הרבה שנים שלא שיחקתי. אמרתי לעצמי, 'יאללה, בוא נראה אם אני יכולה לשחק', והחלפתי את אורנה רוטברג בתור אמא של מיה דגן במחזמר 'מצחיקונת' בקאמרי. זה היה כיף ענקי".
את מתגעגעת לימים שהיית כוכבת?
"אני לא מתגעגעת לדבר הזה. היו תקופות שללכת ברחוב היה סיפור. היו עוצרים אותי, רוצים חתימות, הייתי בעיתונים כל הזמן. זה הספיק לי מהבחינה הזאת. אני גם חושבת שמאז ומתמיד ידעתי שזה לא לנצח. רציתי שזה יהיה, זה ממכר. אתה רואה את עצמך בעיתון, אתה אומר, 'אה, יופי. מתי תוכנית הטלוויזיה הבאה שלי?'. אבל תיאטרון זה משהו אחר. אם יש משהו שאני הכי מתגעגעת אליו זה לשחקנים, למילייה הזה, לאנשים האלה שהכי מתאימים לי".
אז הגעגועים של צוריאל היו חזקים מדי, ולאחרונה היא חזרה לתיאטרון הבימה במסגרת "חג המחזמר" בניהולו של אורי פסטר, שם היא משחקת במחזמר בשם "עמירם". "התמזל מזלי להיות במחזמר הזה", היא מתמוגגת, "'עמירם' הוא מחזמר עכשווי שבעצם מתעסק בהון-שלטון והעולם התחתון. אני משחקת את גברת רוזנבליט, שתאוות הבצע פשוט השתלטה עליה טוטאלית - וזה תפקיד נהדר".
איך זה לחזור לבמה אחרי כל כך הרבה שנים?
"זה כיף גדול. אבל הגוף לא כמו שהיה, לא קליל כזה. פעם הייתי די קלילה ועושה דברים צ'יק-צ'ק עם המון תנועה. עכשיו זה דורש יותר כוח, וצריך שהכוחות יהיו בדיוק, שזה ייצא פיקס".
יש לך חשש מהגיל שלך?
"לפני הקורונה אי אפשר היה לדעת אם אני זקנה או לא. אבל בקורונה זה נגמר. כל מי שמעל גיל ככה וככה נמצא בסכנה נוראית! זאת אומרת שבכל פרמטר אני זקנה. אז כן, יש לי חשש. הזקנה, כמו שאני אומרת לאימא שלי בת ה-95, זה לא סידור טוב. היה אפשר לחשוב על משהו יותר קסום מאשר זקנה".
