"הציורים של שרה בנינגה מבקשים לבחון את המתרחש בגן התענוגות בגרסתו כמרחב נשי אקסקלוסיבי. היא מביימת את הסיטואציה מחדש, מדירה את הגברים ומפנה את מבטן של הנשים אל תוך המרחב בו הן נוכחות. בכך היא מעניקה חירות לנשים, ואולי אף לעצמה כיוצרת, מנוכחות גברית, ממודל היופי המקובל, מעודפות של ידע, ומהצורך למצוא חן בעיני הצופה". כך כתבה האוצרת אביטל וכסלר על התערוכה "קרובות", שהייתה אמורה להיות מוצגת בגלריה ביתא שבירושלים, אך שלא נפתחה לקהל מעולם בסופו של דבר.
7 צפייה בגלריה
"הבנתי שזה מהלך פוליטי, וזאת כבר פעולה אלימה לכל דבר". שרה בנינגה בסטודיו שלה
(צילום: שי הלוי)
את הבשורה על ביטול התערוכה קיבלה בנינגה שעות ספורות לפני פתיחתה. בשלב זה, אם אינכם מכירים את הסיפור, אתם בוודאי שואלים את עצמכם מה הוביל לכך שקיבלה האמנית הירושלמית הודעה כה מרה וכה מפתיעה. ובכן, התשובה פשוטה משנדמה לכם - הציורים הציגו עירום. ולא, לא מדובר על עירום בוטה או מיני, גם לא כזה שפונה לרחוב (חלילה), ובכל זאת, ההודעה הגיעה והביטול היה בלתי נמנע. "הייתי בשוק. חשבתי לעצמי שזה לא יכול לקרות", מספרת בנינגה בריאיון לכבוד תערוכה חדשה שלה, "חברות חדשות", שנפתחה לקהל מוקדם יותר החודש, ותהיה מוצגת בבית האמנים בירושלים עד ה-4 בנובמבר. "אחרי זה כעסתי והבנתי שזה מהלך פוליטי, וזאת כבר פעולה אלימה לכל דבר".
לכתבות נוספות במדור:
קשה שלא להסיק שאנו נמצאים בשיאו של עשור שמרני כשפורסים על השולחן כמה מסיפורי הצנזורה המרכזיים שקרו בשנים האחרונות בעולם האמנות - הורדת היצירה "ירושלים" של האמן דוד ריב ממוזיאון רמת גן בהוראתו של ראש העיר בטענה כי היא גזענית ופוגענית, ההחלטה לצנזר ציור של סטודנט משנקר שבו נראית דמות הדומה לשרה איילת שקד כשהיא בעירום (ופיטוריו של ראש המחלקה כתגובה), הסרת ציורו של האמן יעקב מישורי מהקיר במרכז הרפואי "מדיקה" שבתל אביב, בעקבות המילים "מוות ליהודים" - על אף שהסיבה לכך היא העובדה שהיצירה עוסקת בליל הבדולח, וכאמור- ביטול התערוכה של בנינגה.
7 צפייה בגלריה
"אמנים ואמניות פנו אלי וסיפרו לי שצנזרו אותם פה ושם, ביקשו מהם לוותר על ציור כזה או אחר". שרה בנינגה
(צילום: שי הלוי)
חיזוק למגמה העגמומית אפשר למצוא במחקר שערכה דנה אריאלי, חוקרת והיסטוריונית אמנות, המתמקדת בקשרי הגומלין שבין אמנות לפוליטיקה בדמוקרטיות ובדיקטטורות. לפי המסקנות שאליהן הגיעה, בשנת 2005 פחות מ-10 אחוז מהאמניות והאמנים בישראל דיווחו שחוו צנזורה, לעומת שנת 2019, אז המספר עלה ביותר מ-50 אחוזים. עוד נכתב כי למעלה מ-51 אחוזים מהאוצרות והאוצרים שלקחו חלק במחקר, העידו כי הם נמצאים במצב כזה או אחר של צנזורה עצמית. אך לטענתה, מה שמטריד באמת הוא שכיום אמניות ואמנים כבר מצנזרים את עצמם לבד, ובכך חוסכים "עבודה" לממסד או כאמור, לאוצרים. ואכן בנינגה מספרת כי לאחר שיצאה ההודעה על הורדת התערוכה יותר ויותר סיפורי צנזור צפו. "אמנים ואמניות פנו אלי וסיפרו לי שצנזרו אותם פה ושם, ביקשו מהם לוותר על ציור כזה או אחר".
"התערוכה 'קרובות' כללה ציורים שלי ופסלים של רחל רוטנברג", מספרת בנינגה. "היו סך הכול תשעה ציורים שלי, והם הציגו מין גן תענוגות נשי ללא מבט גברי. רציתי לתת לדמויות לנוח מהמבט הזה, הן פשוט היו בחלל ולא עשו כלום. ואז, יום לפני שהתערוכה אמורה להיפתח העירייה הודיעה שזה לא יקרה כי יש בציורים עירום. היינו צריכות לשלוח ביטולים להמון אנשים, גם כאלה שתיכננו להגיע מחו"ל. זה היה מאוד מביך. חשוב לי להגיד שלא הוצג עירום שפונה לרחוב. אחרי שצנזרו את התערוכה היו חרדים שאמרו לי שאין בעיה עם הציורים כי הם רחוקים מלהיות ריאליסטים, ובטח לא ארוטיים או פורנוגרפיים".
בזמנו נמסר מטעם עיריית ירושלים שהוצע לך לחשוב יחד על פתרון ראוי אך סירבת.
"הם הציעו לי להחליף את היצירות שמופיעות בהן עירום, שזה שמונה מתוך תשעה ציורים. זה פשוט ליצור תערוכה חדשה ואין מצב כזה, זאת לא תחלופה מבחינתי".
לבסוף התערוכה עלתה במוזיאון על התפר, איך היא התקבלה שם? אילו תגובות קיבלת?
"כל הסיפור הזה הגיע לעיתונות די מהר וזה תפס את לב התקשורת כי דיכוי נשים בירושלים זה לא חדש. על התפר קראו על זה ופנו אלינו, הציעו לנו להתארח אצלם אפילו שהם נאלצו לדחות תערוכה אחרת בשביל לתת לנו מקום. כמובן ששמחנו כי במצב אחר התערוכה הייתה נגנזת לגמרי. תוך שבוע התערוכה עמדה והיא הוצגה במשך שלושה חודשים. היו המון מבקרים, כאלה ששמעו על הסיפור ובאו לראות. הצנזור של הציורים גרם להרבה אנשים לעצור ולחשוב באיזו מציאות אנחנו חיים. זה קרה חצי שנה לפני ההפיכה המשפטית ובמקום מסוים זה בישר את העתיד לבוא ואת כל הדברים הנוראיים שקורים עכשיו".
למרות היסטוריה ארוכה של דיכוי נשי בעיר הבירה, בנינגה מספרת כי אין לה מחשבות להגר, וגם לא לעזוב את ירושלים. "כל המשפחה שלי כאן, אנחנו ירושלמים לגמרי. זאת כן עיר מאוד מתוחה ומלאה במורכבות, אבל אני רגילה לזה. אני לא יודעת לדמיין את עצמי במצב אחר. אני חושבת שיש בזה משהו מפרה כי את כל הזמן צריכה להתעמת ולהיזכר איפה את חיה. זה משאיר אותך על הקצה, אבל זה יכול להיות גם מייאש. אני לא רוצה לחיות במדינה שבה עוד עשור לא יהיו לנשים זכויות, שכל הכסף ילך לפרויקטים צבאיים. זה לא מה שאני חולמת עבור הילדים שלי. אנחנו בתקופה קשה שהכוחות האלימים האלה מרכזיים".
"אני רוצה שתתקבל חוויה רגשית וגופנית כשמסתכלים על ציורים שלי"
בנינגה נולדה וגדלה בירושלים, וכיום היא מגדלת בה את שני ילדיה יחד עם בן זוגה. יש לה שני אחים - האחד רופא משפחה והשני היסטוריון של השואה. הוריה הכירו בארצות הברית והיגרו יחד לישראל בתחילת שנות ה-70. "בעיקר מתוך ציונות של אבא שלי", היא מסבירה. את הילדות שלה היא מכנה "טובה ומוגנת", ומספרת כי הייתה חשופה מאז ומתמיד לעולם התרבות. "הזיקה לאמנות וציור בפרט הגיעה מדודה רבא שלי שנפטרה לפני שמונה שנים בגיל 102 והתגוררה בהולנד. היא לקחה על עצמה את המטלות המגדריות של להיות אשת איש, אז למעשה רק אחרי שבעלה הלך לעולמו היא התחילה לצייר. היא זאת שלימדה אותי לצייר, בעיקר טבע דומם. חוץ מזה גם הלכתי לחוגים של אמנות".
כיום את לא רק ציירת אלא גם חוקרת ומרצה. מה הוביל אותך לנתיב הזה?
"אני מניחה שיש קשר בין העובדה שאבא שלי היה פרופסור למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, לבין הבחירה שלי באקדמיה. אבל זה הגיע בעקבות טיול שעשיתי אחרי הצבא לאיטליה. ביקרתי ברומא ופירנצה וראיתי את כל היצירות המדהימות שיש בכנסיות ובעוד מקומות וחשבתי לעצמי שזה עולם מסקרן שאני רוצה גישה אליו. רק בשלב מאוחר יותר הציור הגיע. יותר נכון הוא חזר, כי כילדה ציירתי כל הזמן, זה היה חלק משמעותי מהאופן שבו חוויתי ועיכלתי את העולם".
מה גרם לציור לחזור פתאום לחייך?
"הייתי בגרמניה בחילופי סטודנטים במסגרת התואר השני שלי ונאלצתי לעבור ניתוח חירום. אני זוכרת שממש הרגשתי דחף ללכת לקנות קנבסים וצבעי שמן. התחלתי מלצייר את הצלקת שהייתה לי. ככה לאט לאט התחלתי לעכל את מה שעברתי. ציירתי במשך כל אותה שנה, בתוך החדר הקטן שהיה לי במעונות, שהפך להיות הסטודיו שלי. ואז הבנתי שאני רוצה להמשיך עם זה ונרשמתי ללימודים בבצלאל. הייתי אז בת 27 וכבר אחרי שני תארים".
לדבריה של בנינגה, הלימודים בבצלאל חיברו אותה למה שעשתה כבר בתור ילדה קטנה. "הייתי מציירת דברים שאני רואה בעיקר דרך האינטראקציות שהם יוצרים זה עם זה. זה משהו שמאוד מעניין אותי - אני לא רוצה להגיש בציור שלי נרטיב אחד. אני מאמינה שהצופה מספר לעצמו סיפור כלשהו על הציור ושאין לי שליטה על זה. יש לי שליטה על הנושאים שאני בוחרת לגעת בהם. מבחינתי ציור מחבר את האינטלקט עם הגוף, זה מתרחש בפעולה הציורית עצמה. אני רוצה שתתקבל חוויה רגשית וגופנית כשמסתכלים על הציורים שלי, לא רק חוויה מנטלית".
למעלה מעשור חלף מאז בנינגה סיימה את לימודיה בבצלאל, וכיום היא מרצה ואמנית יוצרת במשרה מלאה. לאחרונה אף הצטרפה באופן רשמי לאגודת אמני ירושלים, הישג שהיא חוגגת ומציינת כעת בתערוכה חדשה, "חברות חדשות", שהיא משותפת לשלוש החברות החדשות - בנינגה, יעל בוברמן-אטאס ונגה גרינברג. לדבריה היא זאת שהגישה את הבקשה, ובחודש אפריל האחרון קיבלה תשובה חיובית. "בתור אמנית וציירת ירושלמית זה מרגש ומשמעותי עבורי. כמובן גם ביחס למה שקרה עם הצנזורה בגלריה ביתא. כל הזמן צריך לעבוד כדי להשמיע את קולך. זה מתיש ומקבלים הרבה תשובות שליליות, אבל זה חלק מהתהליך. אסור להתייאש".
"הפיתוי להיות רק בסטודיו קיים - אבל אמנות צריכה לנהל שיח עם קהל"
אם בתערוכה הקודמת בנינגה הציגה דמויות נשיות נחות ומשוחררות מהמבט הגברי, כעת הן יוצאות למסע של גילוי וחיפוש. "להציג אותן משוחררות זה משהו שהיה לי חשוב לעשות באופן אישי כי תמיד הרגשתי שבוחנים אותי, את הצד המדכא הזה שמישהו מסתכל עלייך ואת מתיישרת לאיזה מבט שהוא חיצוני. המהלך הזה הרגיש לי טבעי. אני חושבת שהפעם הציורים יותר בוטים או יותר מפורשים. הדמויות עולות אחת על השנייה, גם כאן יש עירום, הרבה ניסוי ותהייה. אבל אין אקט מיני, גם לא ארוטיקה. אנשים מרגישים את החושניות של הציור, של החומר, ומפרשים את זה לא נכון כמשהו מיני".
7 צפייה בגלריה
יש את החושניות של הציור, של החומר. זה מה שאנשים מרגישים ואני חושבת שהם מפרשים את זה לא נכון כמשהו מיני". שרה בנינגה
(צילום: שי הלוי)
לקחת לעצמך קצת זמן לנוח אחרי כל מה שקרה, או שמיד חזרת לעבוד?
"אני קצת אובססיבית בקטע הזה, ישר חזרתי לעבוד. קשה לי לקחת הפסקות. אני גם הולכת לסטודיו בצורה קבועה במשך השבוע, אז הדברים מתפתחים מעצמם. סך הכול זה הסתכם בשנה של עבודה. הכול כבר היה מוכן באוגוסט".
גם כאן דמויות ונשים בפרט הן מוטיב מרכזי, מה מושך אותך לשם?
"עיסוק בגוף הולך איתי מאז שאני עוסקת בציור. אני חושבת שכיום, כשנהג אוטובוס מעיר לתלמידות על הלבוש זה הכרח להציג ציורים של נשים. על אף שהם בשום אופן לא נעשו כתגובה לאירוע כזה או אחר. אני מנסה להעביר מסר שאומר שגם נקודת מבט מאוד מקובעת יכולה להשתנות. לא יכול להיות מצב שבו מישהו אחד כופה על אחר את נקודת מבטו".
את גם מרצה לאמנות, איך זה משתלב עם היותך אמנית יוצרת?
"זה מאוד מפרה אותי כי זה גורם לי לא להיתקע כל הזמן בסטודיו. הפיתוי להיות רק בסטודיו קיים כל הזמן, אפשר לבלות את כל החיים שם ולא לראות אף אחד. אבל זו לא המטרה של אמנות, היא צריכה לצאת החוצה, לנהל שיח עם קהל. את הקהל הזה צריך למצוא, לגשת אליו ולבנות אותו. אז המקום שלי כמרצה מאפשר לי להמשיך ולהתעניין".
זה מגיע מתוך תחושת שליחות?
"זה יותר עניין של חינוך ותפיסה. חשוב לי להיות עם הדור הצעיר שנמצא כעת באקדמיה. הכניסה של חינוך לתוך אמנות היא קריטית, היא אומנם לא צריכה להיות אידיאולוגית, אבל דרך הידע שהיא מעבירה ומנגישה היא יכולה לתת כלים לחשוב בצורה ביקורתית ועצמאית. למשל פעם ניגש אלי סטודנט ואמר לי שהוא קרא את 'המין השני' של סימון דה בובואר אחרי שהוא נחשף לראשונה לביקורת פמיניסטית שלימדתי. זה חשוב במיוחד לאור המצב כיום בישראל, שהתכנים שאליהם ילדים ובני נוער נחשפים הולכים ומצטמצמים. זה יכול לגרום לכך שהדור הבא לא יצליח לחשוב מחוץ לקופסה שניתנה לו מתוך איזו אידיאולוגיה שלטונית".
את חושבת שלאמנות יש כוח לשנות?
"אמנות היא שדה שיכול להעניק כל כך הרבה, למרות שהמדינה לא מתעדפת את זה. העובדה שאמנות מאפשרת להציג ניגודים מוחלטים יחד, ודרך זה להביא קהלים מגוונים ולעודד אותם לשוחח, זה כוח אדיר וחשוב".
מאז הורדת התערוכה המצב במדינה לא ממש השתנה. עד כמה את דואגת לעתידך כאמנית? כאמא? כאישה?
"אני מאוד דואגת. אני לא רוצה שזה יגיע למקום שבו הילדים שלי לא ירגישו חופשיים לשאול שאלות, לחקור ולצאת למסע. דיברנו איתם על המשמעות של פשיזם, זאת שיחה קשה אבל אנחנו חיים כמשפחה, נאמנים לדרך שלנו ומנסים לחנך אותם בצורה הכי טובה. בסופו של יום אני מאמינה שאנחנו במאבק ארוך טווח. למרות שבישראל הכול כרוך בסבל, אלימות ולחץ, חשוב לזכור שאפשר אחרת. שיכול להיות כאן טוב".
