קשה לחשוב על במאי עכשווי שהסגנון הוויזואלי שלו קל יותר לזיהוי מווס אנדרסון. יחד עם הצלם הקבוע שלו רוברט יאומן הוא יוצר סטים מרהיבים בצבעוניות מודגשת וקומפוזיציות מאוזנות, ושיתוף הפעולה עם אדם שטוקהאוזן נוכח בעבודת ארט הקפדנית לכדי טירוף. ישנם אלו הפוטרים אותו כלא יותר ממנייריסט מייגע, מי שבונה "בתי בובות" נטולי חיים ורגש. אני נמנה עם אלו הרואים באנדרסון את אחד הבמאים המוכשרים והמרתקים בקולנוע העכשווי. התשוקה המגולמת בעולמות הבדיוניים שלו היא מקור הנאה ייחודי, והדרך בה הוא מוביל את גיבוריו הפגומים בתוך עולמות אלו מאפשרת לרגש רב עוצמה לבקוע מהמלאכותיות.
"הכרוניקה הצרפתית" – טריילר
"הכרוניקה הצרפתית של הליברטי, קנזס איבנינג סאן" (The French Dispatch of the Liberty, Kansas Evening Sun) או, בקיצור, "הכרוניקה הצרפתית", מציג את אנדרסון בשיא כוחו. לומר שהסרט "מתוחכם" תהיה נקיטת לשון המעטה הגובלת בעלבון לכישרון המופגן. זוהי תצוגה מסחררת של יכולות שהתפתחו בהדרגה מאז סרטו הראשון, ושיאתגרו גם את יכולת הקליטה של חסידיו המושבעים. זהו סרטו השנון ביותר – שנינות אינטלקטואלית של הומור יבש, של משחקים מחוכמים בדפוסים סגנוניים, במדיומים סיפוריים, בטכניקות נרטיביות, ובבדיחות חזותיות שנורות בקצב של מכונת ירייה.
ביקורות נוספות
דרך אחת להגדיר את הסרט תהיה "מכתב אהבה", אבל נדמה שהניסיון להסביר למה בדיוק עשוי לחטוא בפישוט יתר. השם הארוך של הסרט הוא רמז לא רק לאופיו ולסוג ההומור שלו, אלא גם למושא האהבה. למעשה, שתי אהבות גדולות של אנדרסון מתלכדות כאן: למילה הכתובה ולצרפת.
סרטיו של אנדרסון הושפעו מכותבים כמו ג'יי.די סלינג'ר ("משפחת טננבאום"), רואלד דאל (עיבוד ל"מר שועל המהולל") ושטפן צווייג ("מלון גרנד בודפשט"). הוא לא יוצר רק עיבודים ישירים או הד לכתיבה של סופרים ספציפיים, סרטיו מציגים קריאת ספרים, דמויות של סופרים או מי שרוצים לכתוב, אקטים של כתיבה המתקיימים בדיאלוג מורכב עם הרמה הוויזואלית, ומשחקים שנונים ביחס בין נוכחות המספר והתפתחות העלילה. הרעיון של צפייה כפעולת קריאה מגיע לשיאו בסרט הנוכחי.
"הכרוניקה הצרפתית" עוסק במוסד תרבותי פיקטיבי, מוסף שבועי שנכתב בצרפת ומצורף כנספח לעיתון שיוצא לאור בלב ארה"ב. הוא נוסד ע"י ארתור האוויצר ג'וניור (ביל מארי), בנו של הבעלים של העיתון האמריקני, ונכתב בצרפת בעיר הדמיונית בעלת השם האירוני Ennui-sur-Blasé, כ"ייאוש קיומי על אפתיה". המוסף, המהווה את הגרסה של אנדרסון למגזין הניו יורקר בשיאו, נכתב במשך כחצי מאה המתחילה ב-1925 ומסתיימת עם מותו של האוויצר ג'וניור ב-1975. דמותו של העורך בנויה על המודלים של מייסד הניו יורקר הווארד רוס והעורך המיתולוגי וויליאם שון. הכותבים ב"הכרוניקה הצרפתית" מקבלים את מלוא הגיבוי מהעורך בניסיונם להציג בחינה רבת עמודים ועומק של נושאים תרבותיים וחברתיים ("תנסו לגרום לזה להישמע כאילו כתבתם את זה כך בכוונה"). התוצאה היא כתיבה עיתונאית-ספרותית שניכרת בה אישיותם האקסצנטרית של הכותבים. האוויצר ג'וניור תיפקד כפטריארך שמסביבו צוות יצירתי (בדומה לסטיב זיסו ב"עמוק במים"). הכותבים שתחת סמכותו הם אווטארים מגוונים לכישוריו של אנדרסון ושל התסריטאים איתם הוא עבד (רומן קופולה, הוגו גינס וג'ייסון שוורצמן).
הסרט בנוי כאנתולוגיה המבוססת על המבנה של הגיליון האחרון שהודפס – הספד על מות העורך, מדריך טיולים קצר ושלוש כתבות ארוכות המייצגות כמה מהטקסטים המשובחים ביותר שהתפרסמו ב"כרוניקה הצרפתית" במהלך חצי המאה של קיומו. בדרך אופיינית לסרטיו של אנדרסון, תנופת החיים והכישרון היצירתי מלווים בממד מלנכולי של סיום ומוות – סוף של אידיאל עיתונות וסוף של עידן תרבותי.
"הקריאה" של כל אחת מהכתבות הארוכות אורכת כחצי שעה ומתווכת לקוראים/צופים בדרכים שונות ע"י כותביהם. הן עוסקות בנושאים כבדי משקל של חופש יצירה, החופש למרוד והיכולת למצוא בית חלופי, ואלו נקשרים ומהדהדים אלו את אלו במעבר מכתבה לכתבה. הצופים שהברק הסגנוני יעוור אותם עשויים לפספס או להמעיט בשאפתנותו הרעיונית של הסרט.
הכתבה הראשונה היא של מבקרת האמנות ג'יי.קיי.אל ברנסן (טילדה סווינטון), שמתארת את סיפורו של הצייר מוזס רוזנטלר (בניסיו דל טורו) – מטורף שרצח אנשים ונכלא לשנים רבות בכלא צרפתי. באופן מפתיע דווקא בכלא רוזנטלר מוצא מוזה לציוריו – את הסוהרת היפה סימון (לאה סיידו). סוחר אמנות מפוקפק בשם ג'וליאן קדאזיו (אדריאן ברודי) מנסה לנצל את גאוניותו של האומן, דבר שמתגלה כלא פשוט גם כאשר רוזנטלר מצליח ליצור סדרת יצירות מופת.
בכתבה השניה לוסינדה קרמנץ (פרנסס מקדורמנד) מסקרת את גרסת אנדרסון למרד הסטודנטים של מאי 68. קרמנץ יוצרת קשר עם זפירלי (טימותי שאלאמה), אחד ממנהיגי המחאה, והיא צופה בו בשילוב של מעורבות יותר וריחוק המגיע מהפרספקטיבה של אישה שיודעת דבר או שניים על הלכותיו של העולם והכוח המניע צעירים מורדים.
בכתבה השלישית רובאק רייט (ג'פרי רייט), אפרו-אמריקאי והומוסקסואל שנאסר בגלל נטיותיו ומצא מפלט בצרפת, עוסק בפרשת החטיפה של בנו של מפקד משטרת העיר. לוטננט נסקפייה (סטיבן פארק), השף המהולל של המשטרה בעיר, הופך לדמות המפתח בהשבת הילד.
בכתבות אלו יש שכבות של איזכורים תרבותיים – לדמויות של כותבים בולטים שכתיבתם וסיפור חייהם היו מקור השראה, ולטקסטים קולנועיים – בעיקר אלו של קולנוענים צרפתיים: הסאטירה החברתית של ז'אן רנואר, המהפכנות הצורנית של ז'אן לוק-גודאר, הרגש של פרנסואה טריפו, והצבעוניות המסוגננת של ז'אק דמי. גם מקומה של המוזיקה הצרפתית לא נפקד עם הפסקול המוזיקלי העשיר של אלכסנדר דספלה המרפרר למגוון הנע מאריק סאטי ועד ז'ורז דלרו.
כל אחת מהכתבות היא טקסט גדוש תחבולות בפני עצמו – מעבר מהיר בין זמנים ומנגדtableau vivant ("תמונה חיה"), פיצול מסך, שימוש באנימציה בסגנון של הרז'ה (היוצר של "טינטין"), הרצאה לפני קהל, ריאיון טלוויזיוני, הצגת תיאטרון וכך הלאה. כל פריים ושוט הם מלאכת מחשבת של טון קומי שמהדהד את מקורות ההשפעה על ההומור הוויזואלי של אנדרסון – מבאסטר קיטון, דרך יאסוז'ירו אוזו ועד – ובעיקר בסרט הנוכחי - ז'אק טאטי. את הריבוי הטקסטואלי והיחסים המורכבים הנוצרים בין אלמנטים ברמה הוויזואלית לכשעצמה, וברמה האודיו-וויזואלית, ניתן להשוות לדחיסות בשיאי עבודותיו של פיטר גרינוויי ("כתוב בעור").
האהבה הגדולה השניה בסרט היא לצרפת. אנדרסון נולד בטקסס ב-1969, אבל הוא פרנקופיל בנשמה, ומי שמבלה בה לא מעט מזמנו. המונח האנגלי "expatriate" מתייחס לאדם שחי מבחירה מחוץ למולדתו (להבדיל מאדם גולה) והוא רלוונטי ללא מעט יוצרים שבחרו לחיות בצרפת (או, ליתר דיוק, פריז) ולמצוא בה חופש והשראה. כפי שנאמר לקראת סוף הסרט "אולי, עם קצת מזל, נמצא את מה שחמק מאיתנו במקומות שפעם קראנו להם 'בית'".
הכותבים ב"הכרוניקה הצרפתית" מבוססים על דמויות שבחרו לחיות בצרפת (למשל, דמותו של רובאק רייט מבוססת על זו של הסופר והמחזאי ג'יימס בולדווין), ובאמצעותם מובעת אהבתו של אנדרסון לצרפת של פעם. הדבר בולט במיוחד בסגמנט הפותח שבו "הכותב הרכוב על אופניו" הרבסיינט סזראק (אוון ווילסון) עושה לקוראים/צופים סיור ברחבי אנואי-סור-בלאזה. מבעד למבטו של הזר ניתן להתמוגג מהאקזוטיקה הכוללת כייסים, זונות וגופות שנמשות מהנהר.
צילומי הלוקיישן נעשו באַנגוּלֵם, עיר קטנה בדרום-מערב צרפת, ששמרה על חזות עירונית של אמצע המאה הקודמת, גם אם שולבו בה מאפיינים של המטרופולין הפריזאי. השילוב של הממשי והמלאכותי יוצר את השפה הצבעונית של אנדרסון: מקום ייחודי המלכד עיתונאים-סופרים מימים עברו עם צרפת שמזמן לא קיימת, ולמעשה מעולם לא התקיימה, אלא בדמיונו הפורה של הבמאי.
