כל מי שלא מבינים את מחאת המשפחות ומנפנפים מולן ב"יאללה-יאללה", לא מסוגלים להיות, בפשטות, בני אדם
בואו נעשה משהו טיפה שונה מבדרך כלל. אני אספר לכם סיפור קטן. לא אני כתבתי או המצאתי אותו. למעשה, הוא כמעט זכה באוסקר. זה הסיפור:
מילדרד, גרושה מבוגרת ממיזורי שבתה אנג'לה נאנסה ונרצחה, לא רואה התקדמות בחקירת הרצח זה שבעה חודשים. היא הרוסה, המומה, שבורת לב, חייה מרוסקים. היא מחליטה לשכור שלושה שלטי חוצות ולפרסם עליהם את כאבה ומחאתה. בשלט הראשון נכתב: "נאנסה תוך כדי רציחתה". בשלט השני נכתב: "ועדיין ללא מעצרים?" ובשלט השלישי: "הכיצד, מפקד המשטרה וילובי?"
מפקח המשטרה וילובי – האיש שבמשך שבעה חודשים לא התקדם עם החקירה – הוא אדם אהוד מאוד בעיירה. הוא מנסה לשכנע את מילדרד להסיר את השלטים וטוען שאינם הוגנים כלפיו, כי עשה כל מה שיכול היה לעשות כדי לפענח את הפרשה.
מילדרד לא משתכנעת. היא יודעת שלא עשה מספיק. מכאן ואילך מתגלגלת דרמה אנושית מטלטלת: וילובי מגלה למילדרד שהוא סובל מסרטן סופני, ושוטר מטעמו גם מאיים עליה ועל משרד הפרסום. מילדרד לא נכנעת – לא לסחיטה הרגשית ולא לאיומים המשטרתיים – והשלטים נשארים במקומם לחודש נוסף, לאחר שתורם אלמוני מממן את הישארותם.
לבסוף מפקד המשטרה וילובי מתאבד. במכתב שהוא משאיר למילדרד הוא מגלה לה שהוא התורם האלמוני להשארת השלטים.
אני לא יודע אם "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", סרט אמריקאי משנת 2017, מזכיר במשהו את ישראל 2024, אבל אתם יכולים למתוח בקלות את הקווים המקבילים:
משפחותיהם המרוסקות של 134 החטופים. חצי שנה ללא התקדמות. מפקד עליון אהוד, אפילו נערץ על אנשים מסוימים, שטוען שלא הייתה לו דרך להתקדם בשחרורם, ומה רוצים ממנו, ולא אחריותו, וגם אם כן, נו, מה רוצים ממנו. חוץ זה יש לו בקע.
שלטי חוצות נגדו. שלטי חוצות שמוציאים אותו מדעתו. משטרה אלימה בהסכמתו.
אבל מכאן, הדרכים מתפצלות: בישראל, 134 המשפחות נותרות להתבוסס באימה, בחידלון, בייאוש ובזעם, והאחראי – שטוען שעשה הכל, והוא בהחלט עשה ועושה הכל, כדי להישאר בתפקיד – לא מתכוון לגלות אנושיות, לקחת אחריות או להיות אפילו לרגע, לפני כל פוליטיקה או שיקול אחר, בן אדם.
כי החיים הם לא סרט הוליוודי זוכה אוסקרים. החיים – לפחות כשזה נוגע לחטופים ובני משפחותיהם – הם סרט אימה גרוע שסופו לא בהכרח, וייתכן שבכלל לא, טוב.
לפעמים אני מתעורר בבוקר – או תופס את עצמי באמצע היום – עם מועקת חטופים כבדה שמתיישבת במרכז הסרעפת וצורחת לי בראש: אלוהים, הם שם. הם שם ברגע זה. הם פצועים, גוססים, צורחים, או מעולפים, מיואשים, אדישים. הם בוודאות מורעבים, סובלים, מעונים. אני לא רוצה לחשוב על נאנסות או נאנסים. לפעמים אני מצליח לא לחשוב.
לרוב המשא המחשבתי והרגשי הזה הופך פשוט כבד מדי. בלתי אפשרי מדי. כמויות הכאב, הסבל והיגון – של כל מה שאירע בכלל מאז 7 באוקטובר ועד לרגע זה, ועניין החטופים בראשו – הן יותר מדי, ואני מרגיש קצת כמו שהרגשתי כילד כשהתוודעתי לראשונה לסיפורים הבלתי נתפסים על אירועי השואה: שאין לי דרך לעכל את רמת הכאב הזו, שזה גדול עליי, שאני גוש של כאב וזעם שלעולם לא יתעכלו.
משא הכאב הופך בלתי נסבל במיוחד במוצאי שבתות, אם אני מגיע להפגנות החרישיות והזועקות בכיכר החטופים בתל-אביב. בהתחלה הייתי מגיע כל שבוע; בהמשך לא עמדתי בזה יותר. בשבת האחרונה אהובתי הלכה. היא חזרה בוכה. "זה היה נורא, הם אמרו שהם עוברים לרחוב, שהם בעצמם לא עומדים בזה יותר".
על הבמה, היא סיפרה, עמדה שירה אלבג, אמה של החטופה לירי, ופשוט צרחה את נשמתה. צרחה את הסיוט, את הפחד, התסכול, חוסר האונים. אחר כך עלה בעלה אלי, ואמר: "ניסינו להילחם בשקט, זה לא עוזר. אנחנו מכבים את האורות. ניפגש ברחובות".
ואני מבין, ואין שום בעיה להבין, את המשפחות האלה שנשבר להן, שלא יכולות יותר. שלא מסוגלות להמשיך לקום מדי בוקר לתקתוק השעון שאין להן דרך לדעת אם השעה בו היא "רבע למאוחר מדי" או "מאוחר מדי וחצי", ופשוט להמשיך לנדוד, עם שלטי האהובים החטופים, בין פגישות, ראיונות, הפגנות קטנות, ועוד ועוד – ואז עוד – תחנונים.
פשוט אי-אפשר יותר. פשוט אין יותר דרך להבין, למשל, איך יחיאל יהוד, ששניים מילדיו – ארבל ודולב – חטופים בעזה, מתחנן להתקבל לפגישה אצל הוד מעלתה שרה נתניהו, ולא נענה. השבוע הוא סיפר על זה בראיון.
פשוט אין דרך להאמין שממשלת ישראל, רגע לפני שתצא לפגרה – כי היא הרוויחה אותה, נכון? וכי בסך הכל אין שום דבר בוער על הפרק, לא ככה? – מנפנפת הורי חטופים ונרצחים ב"יאללה-יאללה" (ח"כ פינדרוס) ו"עוף לי מהעיניים" (השר אדלשטיין).
לכן אפשר, ועוד איך אפשר, להבין את המחאה הזועמת שהתפרצה השבוע מחדש. זו לבה מבעבעת ומוצדקת לגמרי של ייאוש ותסכול, והיא מתערבבת – ואין דרך שלא – עם הכעס על אי-לקיחת האחריות הממשלתית, על הגישה המתנערת ומשולחת הרסן, על חוסר הרצון המופגן של נתניהו אפילו להציע הודאה בכישלון ובחלקו בו. אבל לפני הכל, זו לבה רותחת של בני משפחות שהגיעו לישורת האחרונה. לקצה גבול הזמן והיכולת.
אף אחד מאיתנו לא היה נוהג אחרת במקומם. אף אחד מאיתנו לא היה מחכה חודשים רצופים בשקט יחסי, בזמן שבן או בת זוגו, ילדיו או הוריו בשבי, רק כדי לקבל לבסוף את הבשורה המטופשת מכולן: שהממשלה יוצאת עכשיו לפגרה. לא; כולנו היינו יוצאים לרחוב ודורשים מהממשלה רק דבר אחד:
תהיו בני אדם. תעשו את הדבר הנכון כבני אדם.
לא הדבר הנכון פוליטית, מגזרית, הישרדותית. הדבר הנכון אנושית.
מה הדבר הנכון אנושית? אתם יודעים בדיוק: קחו אחריות. הכירו במה שקרה במשמרת שלכם ומזערו נזקים בדרך היחידה שעוד נותרה: תביאו אותם הביתה. עכשיו. כנסו למו"מ או לרפיח או לשניהם – לכולנו ברור מה צריך ויכול להיעשות. תחזירו אותם בחיים, כי אנחנו לא נוכל לחיות עם האופציה האחרת. כמובן שאתם תוכלו, אנחנו יודעים שתוכלו – אתם תוכלו לחיות עם כל דבר כל עוד החיים האלה הם בקואליציה. אבל אתם תהיו לנצח מקוללים, לנצח שותפים לפשע מחריד, לנצח פחות מבני אדם.
תהיו מפקד המשטרה וילובי; האיש שנותר בן אדם ועשה את הדבר הנכון, גם אם באיחור, גם אם במחיר הקרבתו העצמית. תהיו בני אדם, כי אחרת המדינה הזו באמת תישרף. ולא כי מישהו אמר "לשרוף את המדינה". היא תישרף, בפשטות, מצער, מיגון, מחרטה ומחיים שיכולתם להציל ובחרתם שלא.
כי שלושה שלטים באבינג, מיזורי, אולי עושים את העבודה. אבל 30 שלטים באיילון, או בכל מקום אחר, לא מזיזים פה לאף אחד.
המטרה: לקבל את העובדה שאני בדרכי להפוך לזקנת השבט. האמצעי: ליהנות מהשחרור
"הלוואי שהוא היה יורד ממני", היא אומרת, "מתי הוא כבר יבין?" ולרגע אחד העיניים שלה מלאות באש כחולה ומתנצחת כזו, שאני מכירה היטב מההזדמנויות המועטות שבהן העזתי לעצבן אותה. ואז היא ממשיכה לארוז. היא לוקחת צנצנות של קפה ומכניסה אותן לאחד מהקרטונים שממלאים את כל הסלון. כמה ימים אחרי 7 באוקטובר היא פתחה באמצע הבית שלה חמ"ל שמטרתו להשלים לחיילי צה"ל את כל מה שחסר להם בבסיס. "חשבתי שזה יהיה זמני, באותם ימים לא האמנתי שזה יכול להיות שבצה"ל חסרים אפודים קרמיים או אוכל לחיילים". בינתיים חלפה חצי שנה, והיא עדיין מקבלת פניות מגדוד חיילי גולני שהופכים לנציבי קרח בלילה כי שכחו להביא להם תנורים.
היא אומרת שיותם בעלה לא סובל את האישיות החדשה הזו שלה. "אני לא התחתנתי עם דודה מהוועד למען החייל", הוא אומר. הוא גם לא אוהב את מה שנהיה מהסלון, שבכל רגע נתון יש בו להקות של קרטונים ומוצרי מזון מוזרים מהאייטיז כמו חלב עמיד או גבינה מותכת. אבל לאט-לאט הוא התרגל. "והאמת היא שהייתי חכמה, כי לקחתי על עצמי תחביב קדוש", היא אומרת, "מי יעז להגיד לי שההובי החדש שלי לא בסדר? יש לי חסינות של אנשים טובים". היא מדברת ואני נזכרת בה ובי של לפני 20 שנה, איך היא בטח הייתה צוחקת אם הייתי מספרת לה שיום אחד היא תהיה אישה מבוגרת כזו שמתנדבת. היינו כל כך צעירות ואנוכיות אז, כל מה שעניין אותנו זה כמה יפות אנחנו מרגישות כרגע. יום שיער רע היה נחשב לטרגדיה, חצ'קון שצמח על המצח הוציא מאיתנו צווחות אימה.
השינויים שחלו בנו לא פשוטים לי. אולי בגלל זה אני ממשיכה להיאבק לשמר את עצמי אותו דבר, אני משתדלת לשכנע את עצמי שאני עדיין אותה אישה, למרות שהעדויות שמצטברות במראה מספרות שקו הלסת שלי כבר איננו קו ישר אלא אליפסה. לא החלפתי סגנון תספורת כבר 20 שנה, וכן, אני מודעת לזה שאני כבר מזכירה את הפרק ההוא בסיינפלד שג'רי יוצא עם אישה עם תסרוקת איומה ומיושנת. אבל היא תמיד הייתה האמיצה מבין שתינו. אז בשנים האחרונות הפסיקה להתאפר, ירדה מנעלי העקב והחליפה אותן בזוג נעלי בד שטוחות ומכוערות. הן נראות לי כמו משהו שנילס הולגרסון היה נועל כדי לצאת להאכיל את האווזים או משהו, לא פריט לבוש לגיטימי של אישה מפוארת וחזקה. והיא גם הפסיקה לצבוע שיער. דווקא היא, שהיה לה את השיער הכי יפה במדינה. אני מסתכלת עליה והשיער האפור-לבן שלה עדיין גורם לי לסוג של אבל.
עכשיו היא מספרת לי מה קרה עם יותם אתמול. "היה לי יום כל כך מיוחד", היא אומרת, "נתקעתי בלי מתנדב שיסכים לשנע את הציוד לצוות לוחמי אגוז, שנתקע בלי לחם וירקות לשבת. אז נסעתי בעצמי לשם, וכשהגעתי גיליתי שאחד המפקדים הוא מישהו שהיה איתי בתיכון במושב, אז ישבנו לדבר, והוא הזכיר לי כל כך הרבה דברים ששכחתי שקיימים בתוכי. את יודעת שפעם ניסיתי ללמד את עצמי שחמט כי אבא שלי הסכים ללמד רק את אחי? שהיה לי חלום להיות האישה הישראלית הראשונה שתגיע לאי פיטקרן? זה האי הכי מבודד שקיים בעולם, חיים בו רק 47 אנשים ולוקח שבעה חודשים להצליח להגיע אליו".
כשהיא הגיעה הביתה יותם חיכה על הספה. הוא תמיד מחכה לה בקצה היום, הם זוג שבאמת אוהב זה את זה. "התחלתי לספר לו על השיחה המדהימה שלי עם בועז מהתיכון", היא אומרת, "זה כל כך מילא אותי לפגוש אדם שזוכר אותי לפני כל הכישלונות, שיודע לספר לי איך תמיד הייתי הכי אמיצה בכיתה, הראשונה שהסכימה לקפוץ מהצוק הכי גבוה לבריכה למטה. וכל הדרך תיכננתי לספר ליותם על מה שקרה לי היום, ואז הוא עצר אותי באמצע ושאל, 'רגע, איך בועז נראה? הוא חתיך?'".
אני מגלגלת עיניים. כמוה, גם אני בזוגיות עם גבר שיודע לעצור את הרגעים הכי אנושיים ורגישים שלי בשביל לקחת הפסקת חפצון. אני יכולה לחזור הביתה ולספר לו בדמעות שלפעמים אני כבר לא מרגישה כמו בן אדם אמיתי, אלא כמו מעבד תמלילים זקן שממשיכים ללחוץ עליו שיוציא עוד ועוד מילים, ואז, בדיוק כשאני מתחילה להתחמם ולהגיע לשורש הצעקה הפנימית שלי, איזה משהו פילוסופי עמוק כמו מה המשמעות של כל זה, הוא יעצור ויגיד "את נראית פצצה בג’ינס הזה". אני אפילו לא יודעת למה הוא עושה את זה. האם זה כי אני משעממת אותו? אולי זאת סתם בהלה שהוא כבר לא מזהה את אהובתו הישנה, זאת שהייתה עומדת מול הראי ומסתדרת שעות רק כדי לשמח אותו. מתי ואיך, אני קוראת במבטו, היא הפכה כל כך רצינית?
"הסברתי לו בסבלנות שבועז לא היה אף פעם הטעם שלי", עינת אומרת, "ואז שוב התחלתי לספר לו איך השיחה הזו הזכירה לי כמה אומץ היה לי פעם ואיך בא לי לשבור הכל ולעשות משהו נועז בקרוב. אחרי שנייה הוא שוב עוצר אותי. אומר: 'אבל הוא פלירטט איתך? הרגשת איזה מתח מיני כשדיברתם?'" ופה, היא מספרת, היא כבר התפרצה. "למען השם", היא צעקה עליו, "כל הדרך חיכיתי לדבר איתך על הרגשות שלי והחלומות שלי, ומה שיש לך לעשות זה לנהום לי כמו בבון? מתי תתחיל לראות בי בן אדם אמיתי עם רגשות ומחשבות, ולא רק נקב שמסתובב בעולם ומחפש עם מי לפלרטט?"
כשהם הכירו, זו הייתה אחת התכונות שלו שהיא הכי אהבה. הוא תמיד זכר להחמיא לה ותמיד נמשך אליה. "ועכשיו כל אזכור שהוא מביא על המיניות שלי, או על מין בכלל, מביא לי את הסעיף", היא אומרת, "אני לא אוהבת איך כל שיחה עמוקה ומרגשת בסוף נצבעת שוב בגוונים של סקס. מדברים על סרט מבריק שראיתי, והוא 'היית עושה את השחקן הראשי?' והדרך הזאת שהוא מסתכל עליי כשאני יוצאת בבוקר וטופח לי על התחת. זה בכלל מטריף אותי. תפסיק לתת לי פליקים! אני בת 55, לא כוכבת אונלי פנז".
מה שעינת מספרת מאוד מוכר לי. זה משהו שמאפיין המון נשים שאני מכירה ושנמצאות באזור גיל 40-50. בבת אחת את מפתחת אלרגיה לכל הפלרטוטים של בן זוגך. את לא רוצה שהוא ייתן לך יותר פליקים על הטוסיק ומרגישה עקצוצים של זעם אמיתי, בלתי נשלט, בכל פעם שהוא עוצר שיחה טובה שאתם מנהלים כדי להגיד לך "טוב, חפרנו, מה את אומרת על איזה קוויקי?"
באזור גיל 50 את די מסיימת את הקדנציה שלך כאובייקט מיני. בהתחלה זה מאוד כואב, את לאט-לאט מאבדת את המבטים הגבריים שהיו פעם טורפים אותך. את נכנסת לחדרי ישיבות או למועדון ומגלה שהפכת לשקופה. וכן, אני מבינה שזה לא קורה לכולן, שיש במדינה מלא נשים שמזדקנות נפלא ונראות כמו אחותה הצעירה של ג'יי-לו. אבל לי, שתמיד התעצלתי לטפח את עצמי, זה קרה. וכשזה קרה, מצאתי את עצמי בחשבון נפש אמיתי. אולי לראשונה בחיים שלי. הנה, אני כבר מבוגרת, ואם להגיד את האמת? אני די ריקה מבפנים. כל האישיות שלי נבנתה סביב היותי אישה. מאז שאני נערה בגיל ההתבגרות, התחביבים שלי התמקדו בלחגוג את עובדת היותי נקבה. לצאת לשופינג כדי למצוא את השמלה המדויקת שתזמן אליי אש ואקשן, לשבת עם חברות ולדבר על דייטים.
וכן, זה קשה ללכת לים, שהוא המקום שבו אני מוצאת את עצמי אפילו כשאני הכי אבודה, בלי האקסטרה-באזז הזה של "יש לי ביקיני ירוק חדש ומעניין כמה ראשים יסתובבו". הים בגיל 50 חזר להיות בדיוק מה שהוא: גוף מים גדול וכחול שיש בו שקט ורוח נעימה. הייתי יושבת עם תרמוס קפה על החוף ותוהה במה אמלא את הזמן עכשיו.
בספר "רצות עם זאבים", הקלאסיקה הפמי-ניסטית שכבשה אותנו בשנות ה-90, כותבת הפסיכואנליטיקאית היונגיאנית קלריסה אסטז שזהו פשוט מסלול החיים הנשי שמתחלק לשלוש פאזות. 1) עלמה, השלב שבו את צעירה ויפה. 2) אמא שמגדלת ילדים. 3) גיל המעבר, שבו את הופכת משהו שנקרא Crone באנגלית, שזה או "מכשפה זקנה" או "זקנת הכפר החכמה". וכן, זה היה קשה להבין שבגילי אני בדרך להפוך למכשפה הזקנה הזאת. לקבל שזה לא בהכרח מעליב. לאט-לאט מילאתי את עצמי מחדש במחשבות ובתחומי עניין שלא קשורים בשום דרך לקימורים ולבלוטות ההנקה בגוף שלי. למדתי לשבת בים וליהנות רק מהרוח הקרירה. ההרפתקאות שאני חולמת עליהן עכשיו לא מערבות שמלה אדומה חדשה או מחייבות תור ללק ג'ל. אני חולמת להצליח לעשות מסע מחוף אל חוף עם רן, מפנטזת לחזור לכתוב שירה, לשכור איזה בית על החוף שאוכל לגדל בו כלבים שאימצתי. וכן, אני מקבלת את זה שאני בדרכי להפוך לזקנה אקסצנטרית, אותה מכשפה זקנה וקסומה שקוטפת ייחורי גרניום בלי רשות מגינות של אחרים. זה כואב בהתחלה, אבל יש בזה כל כך הרבה חופש. סוף-סוף, אחרי שנים שאני מושאלת לריצוי של ילדים ושל בן הזוג שלי ומבטים של זרים, אני בדרך להפוך למי שאני.
"בגלל זה בא לי לרצוח אותו", עינת אומרת, "הוא לא מבין כמה קשה היה המאבק הזה, למלא את עצמי שוב מחדש. וכל שאלה כזו שלו ישר מחזירה אותי לשאלה אם אני עושה איתו מספיק סקס. הנה, שוב הוא גורר אותי בכוח לכל השדים הנשיים הישנים".
"ומצד שני", אני אומרת, "מסכן. אף אחד לא הוציא לו ממו שמעכשיו המאהבת שלו היא רק בן אדם חסר מגדר". היא לא עונה, בדיוק קיבלה סמס שחסר לאיזה גדוד משלוח תחתונים וגרביים. אני מסתכלת עליה, על אהובתי ארוכת השיער והגבעולית. יום אחד נהיה שתינו מכשפות זקנות, אמן שהגברים שלנו ימשיכו לאהוב אותנו גם ככה ולא יחפשו איזו אישה מגוהצת פנים עם קארה מסודר שיודעת לתת לגבר להרגיש גבר. אבל גם אם לא, ניקח קו חמש ונעלה עליו. אני עם סומק שמרחתי במקום הלא-נכון בלחי, היא עם שקית עם מטקות. וכל הדרך נצחק. ואחרי זה, אולי, אני אקרא לה את השיר החדש שלי.
תחליפו אותי / שעון הקיץ כבר צווח "תחליפו אותי". תחליפו משהו, תשנו דעות, קחו את הארץ ברצינות לפני שתיחרב לנו במו ידינו.
"מה זה? החיים שלנו שווים פחות?" זעקו המילואימניקים הנעלבים והכועסים למול גלי ההדף החרדיים המסרבים להתגייס שעה שמשפחות חטופים יצאו להבעיר את נפש הארץ במצוקתם הנוראית.
ובין לבין.
מתחת לחופת העצים עמד לו חקלאי פיכח (ופיקח) מהצפון שהיקב שלו נפגע בפעם הרביעית מחיזבאללה וצעק די! אחרי שפונה מביתו ולא מצא ארץ אחרת כתחליף.
היה גם לרגע אחד שקט סביר ומרגיע כשדבורה אביבית חלפה ליד האף שלי, אבל הרגע חלף בן-רגע. שקט מסתבר לא מוצאים אפילו ב"ברלין בלוז", הסדרה ההיפסטרית החדשה על זוג שהלך לחפש חיים אחרים בברלין ומה מצא? תגלו לבד.
הכל פה / לא ייאמן איך במקום אחד מצטברים כל כך הרבה זעם, כאב, תקווה ואבל, לצד פה ושם גם רגעי נחמה. אני נסעתי להופיע השבוע במנורה, הקומיסרים הודיעו על פרסי ישראל עם רק אישה אחת, וכשהסתבר לי דרך 103fm ששידרו את מבחר שיריו של נתן יונתן ושהסיבה היא שמלאו 20 שנה למותו של המשורר, נזכרתי באיש שהיה לי ידיד לכתיבת שירים ושכיניתי הרומנטיקן האחרון בשירה העברית.
כאמור הלחנתי רבים משיריו של נתן יונתן, אבל הנה אחד שמתאים לתקופה. זה שיר עלום יחסית ושמו "רק עלה", שבו שם נתן יונתן את השיר בפיו של נוח, הבחורצ'יק השיכור שבזמן המבול נשלח להפלגה קרוזית להציל את כל הזוגות של חיות הקיום העולמי.
נוח פונה ליונה הלבנה ששלח לראות אם המים מהמבול הנוראי ירדו. ובעיקר אם השחיתות הדורית הסתיימה, ואם נוכל להקים את הכל מחדש אחרי מה שקרה.
היונה התמימה חזרה רק עם עלה. וכשהיא לא עונה לנוח, הוא מתבאס וזועק לה ולעצמו "למי יש כוח להישאר לבד בהרי האררט?" (אררט הוא אותו הר שעליו נחה התיבה).
ליל חתונה / השירים של נתן יונתן הרומנטיקן האחרון עם הבלורית הענקית היו יחסית קלים להלחנה בזכות המבנים שלהם, אבל לא היו מיועדים מעולם להופעות פארק או לבלומפילד אלא להיות מושרים מתחת עץ תפוזי זהב בשעון הקיץ.
מיינד יו, שירים לפעמים אומרים הרבה יותר מהודעות דובר צה"ל. הנה דוגמה מחיי: יודעים מה הייתה המתנה שאבא הביא לי בליל חתונתי? לא כלי גילוח, לא שווארמה ולא מכונית, אלא את את ספר שיריו של נתן יונתן שנקרא "שירים בערוב הים". ומה אבא כתב לי בהקדשה בעמודו הראשון? "לבני המתחתן, ממני, בתחושה של 'בערוב היום'. אבא".
שירים בכיסים / אני בומר. מודה באשמה. בומר זה אחד כזה שלא מתמצא בטרנדים, ויש להניח שהסיבה היא שאני שייך לדור התמימים ההם עם בגדי החאקי והמצעדים של צה"ל בהובלת תזמורת צה"ל בניצוחו של זיקו גרציאני.
אז זה זורק אותי לשאלה מה סוג הטרנדים שמעצבים את הנעורים כיום? האם המלחמה הנוראית? סיפורי הגבורה? הורים, משפחה, בית ספר, חברים, סמארטפונים ואולי גם ממ"דים, פחדים ורקטות.
מה שבטוח שהיום הם גדלים על שירת הסמסים והטיקטוקיאדה שעה שאנחנו בגילם גדלנו עם שירי משוררים שתלשנו מספרים בכיסים.
אז אני יודע ששירה זו שפה קשה. ואולי אתם אומרים עכשיו "מה לנו ולזה בזמן השיח הקשוח והלא-פואטי המתרחש כרגע בארץ". אבל יש בשירה "הסמלה" של המצב. ולכן אנא קראו בבקשה את השיר הבא דווקא של המשורר אמיר גלבוע, משנת 1987. אותו אמיר גלבוע שכתב את "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת", כתב את השיר המצמרר בשם "יצחק". הוא כותב ככה על עקידת יצחק המופרסמת:
"לפנות ערב טיילה השמש בתוך היער...
'אבא אבא מהר' והצילה את יצחק,
ולא יחסר לאיש בסעודת הצהריים...
ואבא נסתם קולו ופניו מחווירים.
ואז הוא זועק: זה אני הנשחט בני. זה אני הנשחט".
כמה מצמרר השיר המנבא איך אבא שנשחט על ידי הרוצחים המתועבים בעוטף לא יכול היה להציל את בנו האמיץ.
הבלורית / אני אוחז לעת ערב בספרו של זיו יונתן, בנו של נתן יונתן. זה ספר מרגש מאד ששמו "במקום פרידה" ובו מדבר זיו אל אביו באינטימיות (ממנו דליתי את השיר "יצחק") ועושה איתו חשבון נפש לפעמים מר ואוהב.
"הוא היה משורר בלי שולחן", מעיד עליו הבן זיו.
ותפס אותי הסיפור הבא שסיפר עליו, איך באחת מפגישות הרדיו שלהם התפתחה בין האב והבן שיחה מחויכת על בלורית השיער הלא-שקטה של נתן. והוא הסביר לבנו שהטעות התרחשה עוד בנעוריו במיקומו השגוי של "השביל" בצד הלא-נכון בשיער.
וכשקראתי את הקטע הזה חייכתי. כי באמת לבני דורי הבחירה בשביל הנכון הייתה בעייתית אצל הספר השכונתי בחיים ובתסרוקת.
הוראת חיים / מנוע החיפוש של החטופים עלה השבוע במאבק הצודק להחזרתם. וחוסר בושת היוצאים "לפגרה" הביא לחשוב שמתברר שאין צדק גם כשהיד על ההדק.
ואני שואל את עצמי מה היה נתן יונתן, שכתב את "האיש ההוא", "הרדופים", "שיר אהבה ישן” (אניטה וחואן) או "חופים הם לפעמים געגועים לנחל" אומר על המתרחש פה, שעה שאנחנו עדיין תולשים את שערנו כלא מאמינים לסיפורי הזוועה המתגלים לנו יום-יום. ואני נוהג תמיד לצטט בעניין זה את מה השאיר לנו כהוראת חיים בשיר "הרדופים", שבו כתב "אל גובה השמיים, גם אתם גם אנוכי, לא נגיע כנראה", ורמז שדרושות לנו תמיד מידתיות וצניעות כדי לא לעוף על עצמנו בביטחון גדול מדי.
הביקור / בזמן מלחמת יום כיפור צילצל אליי נתן יונתן בקול רועד וביקש אותי להלחין שיר שכתב לבנו ליאור שהיה ילד ונהרג במלחמה. "לכשתגדל ליאור שלי ילדי, תאחז בי אבא פתי בידי", כתב שם על בנו ליאור כשהיה קטן, שיר ששרתי השנה בהלווייתו של ליאור ארזי ז"ל משלדג שנהרג בעזה ונקבר בגבעת חיים איחוד. שתי מלחמות שנושקות זו לזו מבחינת ההזנחה וההיבריס.
אחר כך נזכרתי שכשנתן יונתן חי עדיין בקיבוץ שריד, באתי אליו לבקש ממנו לסדר עבורי מילולית את השיר "האיש ההוא" כדי שאוכל להלחין אותו. הוא עשה לי קפה שחור עם גרגירים ואילו אני לא יכולתי להוריד את העיניים מהבלורית הענקית המפורסמת שלו. וכשסירב לסדר את השיר עבורי ושלח אותי לדרכי עם המשפט "כשתהיה ראוי לשיר, הוא יהיה ראוי לך", התבאסתי מאוד, אבל עובדה ששנים אחר כך הלחנתי ושרתי אותו.
ועל מי כתבת את השיר? העזתי לשאול אותו לפני שנסעתי הביתה.
"עליי", אמר נתן יונתן הרומנטיקן האחרון. "אני האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות", אמר וגמר אותי.
ולבסוף סמי / האם חלמתי שפעם נסעתי לפגוש את הסופר סמי מיכאל שהלך לעולמו השבוע ושנתקלתי באיש הכי חכם שכתב את "ויקטוריה", "חצוצרה בואדי" ו"שווים ושווים יותר"? האם חלמתי שצעדתי על מדרכות העיר שלומי עם זה שלא זכה לפרס ישראל שהיה ראוי לו לפני רבים? האם חלמתי שהצחיק אותי? האם חלמתי שכשנודע לי דבר מותו השבוע בעיקר נאנחתי בצער, אוי.
מה אומרים לחייל גיבור שנפגע קשה בקרב, ששואל למה בן גילו החרדי לא מתגייס?
1. ר' הוא לוחם ביחידה מסווגת. פגשתי אותו בבית חולים. הוא בשיקום קשוח. בחמישי שעבר היה לו ניתוח נוסף, ארוך. ניתוח מספר שבע. הוא ילד מתוק ויפה שנלחם ב-7 באוקטובר בקרב מטורף שעוד יגיע הזמן לספר על אודותיו, רק אומר כעת שהיו בו בני ערובה ושעל כל לוחם שלנו היו כשלושה מחבלים שלהם. היה רגע בקרב שבו ר' חשב שהוא מת. הוא שכב על הקרקע כשמטרים ממנו חמישה מחבלים. הוא ירה בהם בכוחותיו האחרונים, אבל לא היה יכול להזיז את רגליו. הוא סיפר לי שהרגיש שני דברים ברגע הזה: צער שלא יראה יותר את אחיינו בן השנה, אחיין שהוא מאוד אוהב; וכאב עצום על כך שמותו יכאיב לאמו. כשהתעורר בבית חולים, הדבר הראשון שאמר זה "סליחה, אמא. אני מצטער שאת צריכה לדאוג לי כל כך".
בשיקום ר' התחיל לצייר לזכר חברים שאיבד. הוא מצייר ברגש ובעדינות. יש לו עמוד מיוחד באינסטגרם שפתח, ואשמח שתעקבו אחר הציורים שלו (vibe.inks).
הזמנתי אותו להופעה. כשהגיע סיפר לי שבדרך, כאשר היה במונית שלקח מהשיקום (לנהוג הוא כרגע לא יכול), ראה בחור חרדי הולך מהר על הכביש. והוא לא היה יכול שלא לשאול את עצמו איך זה שבעוד הוא לא מסוגל ללכת, בגלל שהיה בכוח פריצה מיוחד שנכנס לתופת להציל אנשים שלא הכיר אבל ראה בהם את אחיו, החרדי הזה, שנראה לו בן גילו, לא חושב אפילו להתגייס. הוא לא דיבר בכעס או בשנאה. באמת שלא. הוא שאל אותי את זה בעצב. הוא הביט בי במבט מתוק ודואב ושאל: "חנוך, תסביר לי, איך זה יכול להיות?"
2. לא הייתה לי תשובה עבורו. מה אתה יכול לומר לבחור צעיר שמנסה להשתקם מפציעה קשה על שאלה כזו?
תראה, אמרתי לו, הכעס שלך לא רק מובן. הוא גם מוצדק. העובדה שצעירים חרדים לא מתגייסים פשוט מדהימה בחוסר הצדק שלה, גם אלה שיושבים במחנה יהודה מדי ערב בבטלה, אבל גם אלה שלומדים תורה. אני מגיע ממשפחה של רבנים ששירתו בצבא, אני מגיע ממגזר שבו כל תלמידי החכמים נטלו חלק במלחמות ישראל. לא רק שזה לא פגע בלימוד התורה שלהם, זה עשה את ההפך. מסירות הנפש שלהם חיזקה את אמונתם. אבל אני מציע לך, ר' אהוב, לזכור שכשאתה עומד מול הפרט, כשאתה רואה חרדי ברחוב, הוא בעצם לכוד בתוך הסיפור הזה. אם הוא יתגייס, יש מצב שהוריו לא ידברו איתו יותר. יש אפשרות שהוא יפגע בשידוך של אחיותיו. כדי ללכת לצבא הוא צריך כוחות נפש אדירים, ולא לכולם יש כוחות כאלה.
את הכעס שלך, ר' היקר, שמור לפרנסי המגזר הזה, לעסקני הישיבות וגם לכל מיני חרדים מודרניים שעובדים בתקשורת, ובמקום לאתגר את המקום שממנו הם באים, בוחרים לאתרג אותו, למרות שבתוכם הם מבינים שזו חרפה.
3. בשנות ה-20 המוקדמות של חיי, כאשר כתבתי בירחון המתנחלים "נקודה", העברתי ביקורת פנים-מגזרית. מה שהיה חשוב לי זה לתקן ולהעלות דברים שקשורים בבית שבו גדלתי, בכור שבו נחצבתי. היה לי ברור שזה תפקיד הרבה יותר משמעותי מלעסוק בחנופה ובהרמה עצמית. בין היתר אני חושב שחוללתי שינוי בנושאים חינוכיים, כמו מה קורה בפנימיות ועוד כל מיני נושאים שברמה המגזרית היו די חשובים. ואני שואל את העיתונאים החרדים: מה קורה איתכם, בעצם? למה אתם (לא כולכם, אבל רבים מכם), משמשים כיחצנים חלולים של המקום שממנו אתם מגיעים? אתם הרי מכירים טוב מאיתנו את העוולות, את הכשלים, את האבסורד. באמת אין לכם תשוקה לתקן ולשנות את זה? אתם באמת מעדיפים לדקלם סיסמאות נבובות, במקום לעזור לחולל שינוי מבורך שבתוככם פנימה אתם יודעים כמה הוא צודק?
4. מי שמנסה לעקוב אחר התשובות של המסבירנים החרדים לנושא הגיוס יקבל סחרחורת: למה אתם לא פונים לערבים (אתם באמת רוצים להיות בקבוצה של אחמד טיבי במלחמה הזו?); למה נזכרתם עכשיו (כי מעל 500 חיילים נהרגו, וחסרים לוחמים, מה דעתכם על זה?); אבל אנחנו הולכים לזק"א (מעטים מכם בזק"א, וגם הם מתנדבים שם בכמות שלא מתקרבת לשירות צבאי); יש תהליך איטי שאתם הורסים (אין. קיווינו שיהיה, אבל זה לא קורה); אנחנו בני שבט לוי (ראשית, מי קבע? ושנית, למלחמת מצווה כולם צריכים לצאת); ועוד שלל חצאי אמיתות שגרועות משקר.
מי שרוצה להבין לאן אנחנו עלולים להידרדר בעידן הפוסט-אמת, מוזמן לצפות בדוקו המדהים "האמת נגד אלכס ג'ונס". מדובר במגיש תוכניות רדיו עצמאי מטורלל למדי, שצבר עם השנים מיליוני אוהדים. לאחר אירוע הירי ההמוני הנורא בבית הספר בסנדי הוק, החליט ג׳ונס שמדובר במשהו שלא קרה ובעצם בוים כדי לפגוע בנושאי הנשק בארה"ב. הסרט מלווה תביעת דיבה שהגישו הורי הילדים שנרצחו באותו אירוע ירי נגד ג׳ונס. זו חוויה עוצרת נשימה לראות באיזו קלות מדהימה ממציא ג'ונס אמת חלופית וכמה קל לו להפיץ תיאוריה מופרכת ברשתות החברתיות, כשמדובר במקרה עם אין-ספור עדים, עם ילדים מתים ומשפחות שכולות.
בין היתר זהו סרט עוכר שלווה בגלל הנתון המדהים הבא: 24 אחוז מהאמריקאים מאמינים לתיאוריה של ג'ונס. כיוון ששטפו את מוחו ללא הרף, כל אמריקאי חמישי חושב שאירוע ירי המוני שהתרחש בבית ספר - פשוט לא קרה. זה מספר מבהיל של אנשים שקוראים ליום לילה ולחושך אור. הצפייה בסרט הסעירה את נפשי, כי אני באמת יכול לראות את ישראל, אם לא נתעשת עכשיו, מגיעה למצב הנורא הזה בעוד עשור. אם לא יהיו מספיק אנשים שייאבקו על האמת, זה יהיה גורלנו.
אגב, לאחר מאמץ משפטי ונפשי חסר תקדים שארך שנים ג'ונס הפסיד, וחויב לשלם למשפחות מאות מיליוני דולרים. אלא שנכון להיום, הוא הוכרז כפושט רגל ואיש לא קיבל את כספו, בעוד ג'ונס עצמו ממשיך לשדר בערוצי יוטיוב שונים ללא הפרעה.
5. שתהיה לך רפואה שלמה, ר' אהוב. תודה ששירתָּ את המדינה. את התקציבים שהמדינה אולי לא תעביר בקרוב לתלמידי ישיבה שלא התגייסו, צריך להעביר לך ולחבריך, כדי שיהיה לכם כל מה שאתם צריכים כדי להבריא את הגוף ואת הנפש. שבת שלום.
