"מה שישאר זה הסיפור, זה לא השיר", אומר אביב גפן הצעיר לטכנאי ההקלטות של "הד ארצי", כשהוא מתעקש, ביום ההקלטות הראשון, להוריד את מערכת התופים לרחוב ולהקליט אותה שם. זה קורה בסצנה מתוך "שנות הירח", הסדרה החדשה שכתב אביב גפן על עצמו, ונקודת המוצא שלה אולי מסבירה כמה דברים, אבל היא בעייתית משני טעמים: ראשית, לא פעם דווקא השיר הוא זה שנשאר הרבה אחרי שהסיפור כבר נעלם. ושנית, גם סיפור טוב צריך לדעת לספר, ו"שנות הירח", שעלתה ב-HOT, לא מצטיינת בגזרה הזו.
ואולי מלכתחילה אין טעם להתייחס אל "שנות הירח" כאל דרמה עלילתית שפועלת תחת חוקי הז'אנר, אלא כאל מה שהיא באמת: חלון הצצה להתבגרות של אביב גפן דרך העיניים של אביב גפן, שזה מה שהוא, מציצני ומסקרן מהבחינה הזאת ואין לו ערך אמנותי בפני עצמו. או אז אפשר להסכין עם הדיאלוגים הילדותיים והלא טבעיים, עם הקלישאות בקריינות של גפן, ששוטח את ההרהורים, הזכרונות והעולם הפנימי שלו בווייס אובר בקולו האמיתי.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
כמעט כל המרכיבים בסדרה תומכים במהות הזאת שלה – גלישה נוסטלגית לעשור מהמאה הקודמת, שמספרת סיפור שרובו כבר סופר בעבר, מלאה ריפרורים אקראיים לניינטיז, סימני דרך שיזהה כל מי שהיה שם בזמן אמת. מלחמת המפרץ עם המסיכות והחדר האטום, האופנובנק, נירוונה, אתגר קרת וגם אביב גפן, נער מתבגר, צמא לתשומת לב והכרה שאוטוטו, כמו שאנחנו כבר יודעים, ימצא גם דרך לקבל אותן ויתחיל את המסע הארוך שלו אל לב המיינסטרים. קצת כמו לחזור לסרט אהוב שאתם מכירים בעל פה את העלילה, ולדקלם אותו בזמן שהוא מוקרן.
בתוך ההנחה הזאת מוטמעת הגישה של "שנות הירח" אל היוצר שלה. כאילו לא עברו כמה עשורים טובים, גפן עדיין חי את סיפור ההתבגרות שלו, והוא מבין מה הוא מבטיח לצופים. מאז ומתמיד הוא ליהטט בשילוב שבין רוממות עצמית וכישרון שיווקי ובין כתישה עצמית וחשיפה של חולשות, ו"שנות הירח" היא מיצג מפעים של התכונה הזאת. הוא מספק את כל פאלטת הפצעים המשפחתיים שלו – הלם הקרב של יהונתן גפן, הבגידות הרומנטיות שלו באשתו, נורית גפן, הדיסלקציה, המכות עם הערסים, העובדה שגנב פה ושם משפטים מוזיקליים וקיווה שלא ישימו לב או העובדה שנדחה מלהקה צבאית בטענה שהקול שלו צורם. הוא מתחנף לצופים עם ניימדרופינג מיותר (מוני וסנדרה!) וליהוקים כמו ליאור דיין לתפקיד אבא שלו, אסי דיין.
בתוך כל זה גפן מתהדר בחולשות ובפצעים שלו כמו טווס, מה שבלשון המעטה לא מועיל לסדרה עצמה. אפשר ללמוד הרבה מהקומוניקט שמלווה סדרות חדשות, ואת זה של "שנות הירח" נדמה שגפן כתב בעצמו. "סיפורו הכמעט בלתי אפשרי וחסר הסיכוי של אביב גפן (...) להפוך מנער מתוסבך לכוכב הרוק הכי גדול שידעה ישראל". בואו, איך חסר סיכוי ובלתי אפשרי אם גפן השיג לעצמו בפרוטקציה חוזה הקלטות ב"הד ארצי", אחרי שהסוכן בועז בן ציון העמיד אולטימטום לחברה והתנה את האלבום של גפן בהמשך ההתקשרות עם משינה? והאם גפן הוא כוכב הרוק הכי גדול שידעה ישראל? האם אביו, יהונתן גפן, "נחשב לגדול הסופרים והמשוררים בישראל"? מבלי לזלזל בכישרון של אף אחד מהם, ויש, ברוך השם, הרבה כישרון, ההאדרה העצמית הזו, יותר משהיא ניסיון לכתוב את הסיפור שלו באופן שהארכיון יזכור, מחבלת ביכולת להעמיד סדרה ראויה, והיא יותר מהכול ממואר שנועד לקבע את גפן בזיכרון הציבור כפי שהוא היה רוצה להיזכר.
יש לא מעט צדדים יפים ב"שנות הירח". זה מתחיל בנח אנגלהרד, שמגלם את גפן הצעיר. למרות הבדלי הגובה אנגלהרד חסר הניסיון מצליח להכניס לא מעט רגש לדמות של גפן ויש בו שבריריות נעורים שלא מעוררת התנגדות. נירו לוי בתפקיד יהונתן גפן, כשלוי לא צריך לעשות כלום חוץ מלהיות עצמו כדי לגלם את גפן האב. הצילום יפהפה ומשחק לא מעט על הגבול המטושטש בין הפנטזיה והעולם הפנימי של גפן למה שקורה בחוץ. היחסים של גפן ואבא שלו, עד כמה שהם גולמיים ופשטניים (התגובה של אביב לרומנים של אבא שלו ולעובדה שהוא לא מתעניין בו), יש בהם משהו נוגע ללב, בעיקר בזכות יכולות המבע של אנגלהרד.
"כל מיינסטרים היה פעם שוליים", אומר גפן בריאיון שנתן ב"ידיעות אחרונות" לרגל עליית הסדרה. גפן שואף להיות בשני המקומות בו זמנית – למצב את עצמו כשוליים מרדניים, אותנטים, אמיצים ובמקביל גם להשביע את אותו רעב נעורים, שממנו כנראה כבר לא נצליח להיגמל, לאהבה, קבלה ותשומת לב. "שנות הירח" תעשה את העבודה בעיקר בקרב הקהל המשוכנעים שכבר מעריץ את גפן ממילא, ותספק את המציצנות של כל השאר.