בצהרי יום חורף שמשי במרץ, נפגשו באולפן הקלטות קטן בקרית עקרון עשרות אנשים. עד לפני חצי שנה לא היה ביניהם דבר במשותף, אבל עכשיו הם מרגישים רקמה אנושית אחת, עם דבק אכזרי שמחבר ביניהם: אובדן של בן או בת משפחה בפסטיבל נובה ובמסיבת פסיידאק, ב-7 באוקטובר. את הצער העמוק שהם חשים מיותר לציין, אבל לצידו מבעבע בתוכם גם כעס שאותו הם מעוניינים לזעוק - ועכשיו גם לשיר.
"הילדים של חורף 23" – קליפ
(בימוי: דביר בן שלוש (דבש הפקות))
כ-300 הורים, אחים וילדים של נרצחי המסיבות חברו יחד להקליט גרסה חדשה לשיר המוכר והצרוב היטב בתודעה הישראלית – "ילדי חורף 73". השיר הבועט בבטן, שכתב שמואל הספרי על הילדים שנולדו במלחמת יום הכיפורים ושני עשורים אחר כך הפכו גם הם לחיילים, הפך ל"חורף 23" - שיר מחאה רלוונטי מתמיד וכואב לא פחות.
את הפרויקט יזם איציק שפיר, אביו של דור חנן שפיר, צעיר בן 30, שנרצח יחד עם בת זוגו, סביון חן קיפר (31) במסיבת "פסיידאק", לא רחוק ממתחם נובה. "המילים פשוט פרצו ממני", הוא מתאר. "החיבור בין מלחמת יום הכיפורים ב-73' לבין המלחמה ב-2023 זועק. בשני המקרים היה מחדל נוראי.
"רצינו להביע בעיקר המון כאב ומחאה, שככל שעובר הזמן מקבלים יותר ביטוי", מסביר שפיר. "השיר נכתב מזמן, בערך חודשיים אחרי האסון. אז אפילו לא ידענו שככה ידברו היום וככה תיראה הפוליטיקה בארץ. ככל שאנחנו מתרחקים מ-7 באוקטובר, כך הפער בינינו, המשפחות השכולות, לבין העולם שסביבנו, הולך וגדל. העולם ממשיך, הפוליטיקה ממשיכה, ואנחנו תקועים ב-7 באוקטובר - וזה לא יעזוב אותנו. אבל גם אנחנו לא הולכים לשום מקום".
"משמיעים את הקול שלנו"
בתו של שפיר, ניצן הוניגמן שפיר, שאיבדה את אחיה בטבח, הפכה גם היא לשותפה ביצירת השיר. "אבא אמר לעומרי, בן זוגי, ולי, שהוא כתב שיר", היא משתפת בתהליך. "בהתחלה קצת צחקנו, כי אבא לא אחד שכותב, אבל די מהר הבנו שהוא כתב מילים חדשות ל'חורף 73'. הוא אמר שזה שיר מאוד קשה, אז לקח לי זמן עד שקראתי את המילים. עומרי היה הראשון שקרא. הוא הוריד מילים שהיו מזעזעות מדי, תיאורים גראפיים. הוא הציע לאבא קצת לעדן את זה".
7 צפייה בגלריה
איציק, אביו של דור חנן שפיר, מתוך הקלטת השיר של משפחות נרצחי הנובה ופסיידאק
(צילום: אביגיל עוזי)
"היה משפט שאמר 'נטבחנו בידי חיות'", משחזר שפיר, "היו בני משפחות שאמרו שחיות זה תואר טוב מדי, כי חיות לא עושות את מה שהם עשו, אז גם את זה שינינו".
לאחר מכן היה צורך להתאים את המילים, שנכתבו מדם לבו של שפיר, למנגינה של המוזיקאי אורי וידיסלבסקי, שהלחין את מילותיו של הספרי עבור להקת חיל החינוך ב-1994. "ישבתי במשך לילה שלם עם השיר המקורי ועם המילים של אבא והשתדלתי להתאים את השורות", מספרת הבת. "היה לי חשוב לשמור את המסרים".
התוצאה היא למעשה דיאלוג בין הנרצחים, ששני הבתים הראשונים הם מנקודת מבטם, לבין בני משפחותיהם שנותרו מאחור, כואבים ומתמודדים עם אובדן בלתי נתפס ופתאומי. הפזמון אינו מותיר ספק באשר לזעקה של שני הצדדים: "הובטח ביטחון".
השלב הבא בעבודה היה גיוס אנשי מקצוע בהתנדבות לפרויקט. ההקלטות התבצעו באולפן ב"הקבינה", קהילת אמנים שיקומית עבור מתמודדי נפש שמפעילה אולם מופעים, אולפנים, חדרי חזרות, אולפן וידאו ועוד. "הקבינה" גם חתומים על העיבוד המוזיקלי, בניהולו של סתיו שיימן, וכן על הנגינה. במאי הקליפ הוא דביר בן שלוש.
7 צפייה בגלריה
מיכל ואופיר, הוריו של עידן דור, מתוך הקלטת השיר של משפחות נרצחי הנובה ופסיידאק
(צילום: אביגיל עוזי)
"כששמעתי את הגרסה הראשונית מוקלטת, הרגשתי שזה מצליח לגעת בדיוק באופן הנכון", אומרת ניצן. "אנשים מאוד התחברו, גם המשפחות השכולות וגם אנשי הצוות. אני מרגישה שיצרנו משהו גדול וחשוב. אנחנו משמיעים גם את הקול שלנו, המשפחות, ובעיקר את הקול של דור, סביון וכל החברים שלהם. של כל הנרצחים במסיבה. זאת הזעקה שלהם".
הזמן לא עושה את שלו
גם ליתר בני המשפחות שמשתתפות בשיר חשוב להדגיש שלא מדובר בפרויקט הנצחה, כי אם במחאה בועטת. מירב בן רובי הגיעה לאולפן ההקלטות יחד עם אחיה. היא אמה של עדן בן רובי, צעירה בת 23 שנרצחה במיגונית סמוך לקיבוץ בארי, יחד עם בן זוגה, אריאל ביטון. "משמונה בבוקר עד שתיים בצהריים היא הייתה במיגונית, מתה מפחד, קוראת לעזרה, מתחננת לניידת", הוא אומרת בקול מרוסק. "העבירו אותי מאחד לשני, משטרה, צבא, שלחו אותנו לחברת הסלולר כדי להשיג איכון לטלפון שלה.
"למחרת, בחמש בבוקר, ראיתי את הטלפון שלה זז. אמרתי לבעלי, 'סע אחרי האיכון'. הוא נסע ונסע, עד שהגיע למחנה שורה. פתאום הוא ראה משאית גדולה שמוציאים ממנה גופות על גבי גופות. הוא בא הביתה גמור. ביום הלוויה הלכתי לראות אותה. הייתי חייבת. בעלי אמר לי, 'את תצטערי כל החיים אם לא'. לא נשארה לי ממנה כמעט שום מזכרת. מזל שהיא השאירה ציורים".
7 צפייה בגלריה
מירב, אימה של עדן בן רובי, ואחיה מתוך הקלטת השיר של משפחות נרצחי הנובה ופסיידאק
(צילום: אביגיל עוזי)
התהום שבה נמצאת האם הכאובה מאז ניכרת בה. "אומרים שהזמן עושה את שלו, אבל זה לא נכון. אני לא עובדת, לא מסוגלת להגיע לעבודה. לא יודעת מתי, לא יודעת איך". ב-12 בינואר היא אזרה אומץ ופתחה את הטלפון הנייד של בתה. רק אז הגיעה אליה ההקלטה האחרונה שעדן שלחה לה. היא מבקשת להשמיע אותה, לשתף, להזכיר את הזוועה שעברה בתה בשעותיה האחרונות.
הרבה מבני המשפחות של קורבנות הטבח בנובה וב"פסיידאק" לא יודעים עד היום מה עבר על יקיריהם, כיצד מתו והיכן נמצאו גופותיהם. הבלגן ששרר במדינה בימים שאחרי, בעיקר באזור הדרום, והכמות האדירה של קורבנות, רק העמיקו את גודל המחדל.
7 צפייה בגלריה
מיכל, אימה של שני גבאי, מתוך הקלטת השיר של משפחות נרצחי הנובה ופסיידאק
(צילום: אביגיל עוזי)
אמה של שני גבאי חשבה במשך חודש וחצי שבתה חטופה, עד שהתברר שהבת נרצחה במסיבה ונקברה בטעות עם צעירה אחרת, כך שגם לה יש סיבות למחות. "גם אני אנציח אותה בכל דרך אפשרית. חשוב לי שתמיד יזכרו אותה", היא אומרת.
"ממשיכים לשאת את הכאב"
אתי גטה נותרה אחרי הרצחה של בתה, סתיו גטה, במצב בלתי נתפס. בגיל 60, ואחרי שחוותה אובדן כה כבד, היא מגדלת כעת את שני נכדיה הקטנים, הילדים של בתה, בן שבע ובת שנה וחמישה חודשים. "אני חייבת לחייך מולם, אבל אני יודעת שהם מסתכלים עלי ורואים שהעיניים שלי עצובות", היא אומרת בדמעות. "וזה לכל החיים. הילדה איננה. זה לא שהיא תכף תחזור או שאני אתרגל.
"מצד אחד זה ברור לי שזה סופי, ומצד שני אני מחכה כל רגע שהיא תפתח את הדלת. כל פעם שיש טלפון, או צלצול בדלת, אני בטוחה שזאת סתיו. ואז אני נזכרת שהיא מתה. וככה גם הבן שלה. אנחנו משחקים ופתאום הוא אומר לי, 'סבתא, אמא עומדת לידך', 'סבתא, תראי, היא מחייכת'. ואז אני צריכה לעשות את ההצגה. 'וויי סתיו את מחייכת אלי?' הילד לוקח אותי למקומות קשים.
"עזבתי את העבודה ב-7 באוקטובר, יצאתי לחל"ת", היא משתפת. "אני לא יכולה להתרכז. לא יכול להיות שככה הם הלכו. לא יכול להיות. אין מצב שהמדינה ממשיכה ככה. שואה כזאת לא הייתה במדינת ישראל. לא נתפס בכלל. חמישה חודשים שהמוח לא נח. אין רגע דל. אין לי יום ואין לי לילה. זאת נכות".
גטה, תושבת אשקלון, מספרת: "מדברים על כל כך הרבה דברים, אבל לא מדברים על הנרצחים האלה. זה כאילו נגמר. עבר. ורק אנחנו, ההורים, ממשיכים לשאת את הכאב. הם לא הלכו סתם. הם הלכו כי המדינה לא שמרה עליהם. לא הגנה. הלכו לבלות, להנות - וחזרו בארונות.
"הבת שלי נסעה לתוך התופת ובכלל לא הבינה שהיא נוסעת אל סופה. היא הייתה בהיי, כי היא נסעה למסיבה אחרי הרבה זמן שלא יצאה לבלות. היא הייתה קצת לחוצה, כי ביקשתי ממנה לחזור מוקדם לקחת את הילדים שהיו אצלי, והיא עמדה לחזור בבוקר. בסרטון האחרון שהיא והחברה שהייתה איתה צילמו מהדרך היא אמרה, 'אמא שלי תהרוג אותי'. אבל לא הייתה לי הזדמנות להרוג אותה, כי המדינה הרגה אותה".
שבוע לאחר סיום ההקלטות, נפגשו מאות מקרוביהם של קורבנות הטבח בנובה בחניון רעים, לצילום הקליפ. חלקם חזרו לפקוד את המקום שאת הנוף שלו ראו יקיריהם ברגעי חייהם האחרונים, חלקם הגיעו לכאן בפעם הראשונה. הם ניצלו את הזמן הפנוי בין טייק לטייק כדי לבקר במקום שבו הוצבה תמונת הנרצח או הנרצחת שלהם, במיצג שהוצב שם לזכר 364 הקורבנות.
במקום הם נשמעים להנחיות הבמאי, שצועק להם במגפון, מניחים יד איש על רעהו. שרים ובוכים, בוכים ומצטלמים. הם לא רוצים להיבחר לריאליטי, הם לא רוצים לשיר באירוויזיון. הם רוצים להשמיע את זעקתם, את אכזבתם, את כעסם. הרי הובטח להם ביטחון. לא שלום, לא יונה ולא עלה של זית. הובטח ביטחון - והילדים שלהם לא חזרו הביתה.
חורף 23'
אנחנו הילדים של חורף, שנת 23',
שמעתם אותנו לאחרונה עם שחר, תחילת הקרבות.
היינו גברים צעירים שרצו לעשות רק טוב.
היינו נשים חכמות ושמחות, רצינו כל כך, לאהוב.
כשחיפשתם אותנו בתקווה, בתפילה, בבוקר אותה השבת
גיליתם זוועות, נחרדתם אסון, עצרה הנשימה.
כשנרצחנו, הייתה הארץ, פצועה והמומה.
דמיינו אתכם, דיברנו איתכם, נפרדנו, ואין נחמה.
כל מה שרצינו זה רק ליהנות ולרקוד.
ניסינו לברוח, פחדנו, נטבחנו בידי חלאות.
חיוכים בתצלום הטרי מוכיחים שחלמנו, עתיד וחיים.
ועכשיו אנחנו למעלה עפים, למטה שוכבים בקברים
הובטח ביטחון
עלה של זית
הבטיחו שלום, בבית.
הבטיחו אביב ופריחות.
הבטיחו לקיים הבטחות.
הובטח ביטחון.
אנחנו המשפחות של חורף שנת 23.
קברנו אתכם ונשארנו לבד, בלי כוח, לא יודעים איך לחיות.
כבר לא תעשו אהבה, כבר לא תצחקו.
לא תביאו ילדים לעולם, כבר לא תרקדו במסיבות.
ולכן כן נלחץ ולכן כן נדרוש ולכן כן נילחם.
כשהלכתם לרקוד הם הבטיחו, הבטחות צריך לקיים.
לעולם עוד נכאב, לא נשכח לא נסלח, והכל זה בשבילכם.
אנחנו משפחת השכול ממסיבות, שנת 23.
הובטח ביטחון...
