סקרנות גדולה מילאה אותי לקראת ההופעה הזאת, בתקווה שאוכל סוף סוף ליישב את "דיסוננס נינט". מצד אחד, כבר קרוב ל-15 שנה שהיא לא הוציאה להיט אמיתי. השירים שלה תמיד נוגנו וקיבלו יחס חם מהקהל ומתחנות הרדיו, אבל שנים רבות שאף אחד מהם לא נצרב בזיכרון הקולקטיבי. מצד שני, היא עדיין כוכבת בסדר גודל לאומי. על אף שהיא נפרדה זה מכבר מתדמית "המאמי הלאומית" (אגב, תפקיד שלא הצליחו למלא אחריה), היא דמות אהובה מאוד ובעלת פרופיל ציבורי גבוה, ובעיקר מצליחה לשמר את מעמדה מזה שנים. הנוכחות שלה בלב הפריים-טיים כמובן תורמת לכך, מגדילה אותה וחושפת אותה לקהל חדש. אמש (ד') במועדון הבארבי בתל אביב עמדו בקדמת הקהל נערות רבות שעוד לא היו בתכנון כשטייב כבר הייתה על הבמה בניצנים ב-2003, לצד קהל בוגר יותר ומגוון מאוד.
נינט בהופעה –"גיבור"
(קרדיט: עידו פורת)
ב-22:00 השנדליר כבה, עם התרגשות הקהל הזמרת עלתה לבמה בלוק של רוקסטארית - גופיית רשת שחורה שמעליה חולצה מכופתרת פתוחה, שרשרת גדולה וג'ינס שחור. כבר בשיר הראשון היה אפשר להבין שזה לא הולך להיות ערב "נחמד" או "רך", כי מי שפותחת את ההופעה שלה עם הפזמון של Sabotage, קלאסיקת הראפ-רוק של הביסטי בויז ואחד השירים הזועמים ביותר של הניינטיז, עושה את זה מסיבה מסוימת.
הבחירה תפסה את הקהל לא מוכן ושילהבה אותו. את אותו הביצוע היא חיברה ל-Superstar שלה, ושילבה ביניהם. לאחר מכן היא שרה עוד שני שירים באנגלית - I C U ו-Highway. השלישייה הזאת, כשברקע נגינה עוצמתית, באה לסמן לקהל שהנינט שאתם רואים על המסך היא לא הנינט שתפגשו הערב. הבארבי זה לא "הכוכב הבא", ולא תפגשו פה באסי ורותם שיחייכו אליכם. הגעתם למימד שלה, והוא לא מתחנף ולא מתנחמד. נינט יכולה להופיע באולמות גדולים ומשפחתיים יותר, ועל אחת כמה וכמה בזמן הזה, כשהמודעות הציבורית אליה נמצאת בסוג של שיא. אבל להופיע בבארבי זאת הצהרה, ושם היא מרגישה טבעי ומופיעה באגרסיביות האלגנטית ששמורה לה.
רבע שעה לתוך הערב נינט עוצרת לדבר. זה לא קורה הרבה לאורך ההופעה, ובמעמד הזה נדמה שקצת פחות נוח לה. הדיבור שלה ספונטני, היא מרוגשת מאהבת הקהל, מהעובדה שזה לא מובן מאליו שהמקום מלא. ההתרגשות גורמת לפעמים לקטעי הקישור להיות קצת מפוזרים, אבל יש בזה חן ואותנטיות. היא מספרת לקהל שהם לא יודעים מה מצפה להם, רומזת על הפתעה ויוצרת סקרנות גדולה להמשך.
ואז מגיע השיר הראשון בעברית - "גיבור", שיצא ב-2018. בזמן אמת השיר, שנינט כתבה ודודו טסה הלחין, לא זכה להצלחה רבה. אבל בשבועות האחרונים, בעזרת הביצוע המעולה של נופיה ידידיה מריאליטי השירה שבו שופטת נינט, נעשה עבורו תיקון. ניכר שהקהל אוהב אותו וציפה לשמוע אותו במהלך הערב. בפזמון הראשון היא שותקת והקהל שר במקומה, וכשהיא חוזרת לשיר - השירה שלה חמה ועוטפת את המועדון, מזכירה לקהל שהיא אחת הווקאליסטיות הכי חדות וצלולות בארץ. בהמשך מגיע שיר נוסף שטסה הלחין לזמרת - "קמתי לרקוד", שיצא לפני כשנה. זה אחד מרגעי השיא של הערב. בשיר הגרובי ביותר בהופעה בולטת הלהקה שמלווה אותה ובמיוחד המתופף, נדב שף לוזיה, שסוחב את השיר, ויונתן גלילה הגיטריסט, שעושה עבודה מעולה בשיר הזה בפרט ולאורך כל הערב בכלל.
3 צפייה בגלריה
מרוגשת מאהבת הקהל, מהעובדה שזה לא מובן מאליו שהמקום מלא. נינט בהופעה
(צילום: ליאור כתר)
מרבית האנשים בקהל לא מכירים את השירים שנינט שרה באנגלית, בעוד סמוך לבמה ניתן לשמוע שירה חזקה מהקהל, כשאלה העומדים מאחור בעיקר מהנהנים עם הראש וזזים לפי מקצב התופים. אבל זה לא מפריע לאנרגיה להישאר גבוהה לכל אורך ההופעה. את זה אפשר לזקוף לבנייה נכונה של סדר השירים, עליות וירידות בריאות ששומרות על קצב טוב. רגע יפה ומיוחד קורה בשיר Self Destructive Mind. נינט מתחילה לנגן, עוברת בין כמה אקורדים ונדמה שהיא לא מוצאת את האקורד הנכון, ואז היא מכריזה בקול: "יש לי בלאקאאוט!", וצוחקת במבוכה. הקהל מריע, מעודד ותומך בעוד צעקות "נינט" ממלאות את המועדון. זה נמשך חצי דקה, ואז היא מתפקסת ומנגנת את השיר במלואו. בסופו של השיר הבא, "מה קרה", במהלך סולו תופים אגרסיבי, המוזיקאית תופסת את אחד המקלות של לוזיה ומכה נמרצות את המצילה.
את הביצוע לטקסט האופטימי, "רק שלא תיפול הרוח", היא מתחילה רק עם גיטרה אקוסטית ובקדמת הקהל מלווים את הזמרת בשירה עדינה שמזכירה תפילה. השיר נבנה לאט וברגישות, ואז, דמות מתולתלת עולה לבמה - טונה! בצניעות, בלי הכרזות בומבסטיות, ללא קידום או פרסום מראש, הכול כדי לשמור על אפקט ההפתעה המקסימלי לקהל. טונה משלב בשיר את הבית הראשון מ"גם זה יעבור", שיר אופטימי גם הוא. זה לא המפגש המוזיקלי הראשון של השניים - נינט התארחה אצל טונה כשזה הופיע בקיסריה לפני מספר חודשים. אז וגם אתמול השניים ביצעו את "שימי", מתוך האלבום האחרון של טונה, ואת "עולם משוגע", אולי הלהיט הגדול ביותר שלו (שבמקור בוצע עם רביד פלוטניק).
"שימי" זאת בחירה מוזרה ולא מתבקשת, השיר לא מאוד מחמיא לנינט, החיבור להיפ הופ זר לה ונראה שגם הקהל לא מכיר את השיר. ב"עולם משוגע", בעוד טונה על הבתים והיא שרה את הפזמון, אומנם מרענן לשמוע סוף סוף להיט אמיתי שכל הקהל מכיר, אבל מה שעובד עם הקהל של טונה לא בהכרח מצליח עם הקהל של נינט, ואפשר היה לחשוב על בחירות מוזיקליות מוצלחות יותר. עם זאת, האדרנלין מההפתעה, לצד הכריזמה הבימתית הגדולה של שניהם והאנרגיה שהכניס הביצוע השני משלהבים את הקהל ומחפים על הביצועים הלא מבריקים.
נינט מארחת את טונה בהופעה בבארבי – "גם זה יעבור"
(קרדיט: עידו פורת)
טונה יורד, ונינט מתחילה לשיר את "היא יודעת" - הרגע הכי טוב בהופעה. הקהל שחיכה לזה כל הערב שואג למשמע להיט גדול שלה מפעם. העיבוד חד, משוחרר, הגיטרות מנגנות ברפרנס ברור ומודע ל-Kashmir של לד זפלין. היא נשמעת פראית יותר מהגרסה המקורית, זה מחמיא לה ומדליק את הקהל. בהדרן היא חוזרת לבמה עם גיטרה אקוסטית וחושפת שיר חדש באנגלית בשם Reborn, שהולך לדבריה לפתוח את אלבומה החדש. הקהל בדממה, מאזין ברוב קשב ובסקרנות גדולה. משם היא ממשיכה אל "לא לפחד כלל" היפה, שהמעריצים מובילים בשירה כשהיא שותקת ורק מנגנת. בהמשך היא מצטרפת, שרה בשקט, מזכירה שוב כמה מחמיא לה לשיר לבד עם גיטרה על הבמה, דווקא בלי שאר הכלים מסביב. היא באמת לא צריכה יותר מזה. אבל בשיר האחרון לערב הלהקה עולה והם מסיימים עם Elinor, כשנינט ממחישה את הוורסטיליות שלה והקהל יוצא החוצה באנרגיות גבוהות.
נינט לא ניגנה את "אם תבוא", "כשאתה כאן", או את "הכול יכול לקרות". האם לגיטימי בכלל לצפות לזה? הרי כבר הרבה שנים שזו מרגילה אותנו למשהו אחר, רוקי יותר, מתכחשת למרבית החומרים מראשית הקריירה שלה. האמת? לגיטימי. כאמור להיטים גדולים אין לה בעשור האחרון, ורבים מהעומדים בקהל שומרים לה חסד נעורים מהתקופה שבה התחילה את דרכה. הם רוצים לשמוע גם את הדברים המוכרים והאהובים, וזה חסר. אם היא הייתה קצת יותר קראוד-פליזרית, מנגנת יותר להיטים - ייתכן שההופעה הבאה שלה הייתה מתרחשת במקום גדול יותר. יש לה את כל מה שצריך לזה - כישרון אדיר, כריזמה מתפרצת, קול מהטובים שבנמצא. אבל היא ממשיכה בדרכה. מצליחה לשמור את הקהל מתוח וסקרן במשך שעה וחצי, כשבסטליסט נמצא רק להיט אמיתי אחד שלה (ועוד להיט וחצי של טונה). התחושה שעולה בסוף הערב היא שראינו הופעה מעולה - וזה ממש לא מובן מאליו.
