פראנזן נגד רוני
לאחרונה נודע כי הסופרת האירית סאלי רוני החליטה שספריה הבאים לא יתורגמו לעברית, מתוך הזדהות עם תנועת BDS והחרם הבינלאומי על ישראל. נדמה שרוב הישראלים לא כל כך התעניינו בידיעה (וגם לא בספריה של רוני), ואלה שכן התעניינו הגיבו במנעד שנע בין "מי בכלל צריך אותך" ל"אין בעיה, נקרא באנגלית". אבל מתברר כי גם הסופר האמריקני ג'ונתן פראנזן לא קורא את מחברת "אנשים נורמלים", אבל מסיבות אחרות לגמרי - הוא פשוט לא מתעניין.
בריאיון ל-Vulture לרגל ספרו החדש Crossroads (בתרגום חופשי, "צמתים"), פראנזן נשאל על הסופרת הצעירה (באופן שערורייתי) והמבטיחה (להחרים אותנו) והשיב: "נדמה שאנשים מדברים עליה טובות, אבל כשראיתי שתיארו אותה לאחרונה במודעה בתור 'סלינג'ר של הדור שלה', הייתי כזה: 'הו, בן אדם. אני מקווה שלא". פראנזן לא ממש נימק את האמירה שלו, ובינתיים, גם אנשים שאינם מחבבים את סאלי מיהרו לצאת נגד הנימה הנפוחה שלו, שהיא למעשה אחד המאפיינים הבולטים ביותר שלו (וכנראה שזה רק מועיל, כשצריך לקדם ספר חדש).
אגב, אם אתם תוהים אילו סופרות וסופרים עכשוויים הוא דווקא כן אוהב, פראנזן נוהג להמליץ בין היתר על זיידי סמית', ג'ורג' סונדרס ואקהיל שארמה. בצד של מי אתם? הטור "אוזני חמור" מתייצב באופן רשמי לצידו של סלינג'ר, ומשפחת גלאס בכללותה.
אטווד נגד איראן
למעלה מ-50 סופרים מוכרים שלחו מכתב לנשיא איראן, אבראהים ראיסי, בקריאה לשחרר שלושה אנשי ספרות איראניים שמוחזקים במאסר, לאחר שהיו מעורבים בארגון שמתנגד לצנזורה תרבותית באיראן: המשורר והקולנוען בקטאש אבטין (Baktash Abtin), הסופר והעיתונאי קייואן באז'אן (Keyvan Bajan) וחוקר הספרות והכותב רזה חאנדן מהאבדי (Reza Khandan Mahabadi). לפי הסניף האמריקני של PEN (ארגון הסופרים הבינלאומי) השלושה נרדפים על ידי הממשל כבר מאז שנת 2015. בשנת 2019 הם הורשעו ב"סיכון הביטחון הלאומי" ו"הפצת תעמולה" ונשלחו למאסר.
על המכתב חתומים בין היתר מרגרט אטווד, מייקל שייבון, מארי קאר, אורהאן פאמוק וגם ג'ורג' סונדרס וג'ונתן פראנזן שהוזכרו כאן לפני רגע קט. לצד אלה חתמו גם אנשי תרבות נוספים, ובהם השחקנים מריל סטריפ ואלק בולדווין. "הגיע הזמן שאיראן תכבד את הזכויות ואת חופש הביטוי של סופרים, משוררים והוגים איראנים, ותכיר במסורות המגוונת של הקהילה הספרותית במדינה", כתבו המחברים.
ד"ש מגרמניה, באמצע תל אביב
בבית אריאלה הנאה והמשופץ נפתחה בימים אלה תערוכת פופ-אפ של ספרות גרמנית, המתקיימת בשיתוף מכון גתה ולרגל יריד הספרים בפרנקפורט. ב-11 באוקטובר בשעה 19:00 ייערך אירוע פתיחה חגיגי, שיכלול אירוע הקראה של הסיפור הקצר "מנהרה" מאת פרידריך דירנמאט, קלאסיקה סוריאליסטית, בהשתתפות השחקן והמוזיקאי מני גרוס. ב-18 באוקטובר יתקיים אירוע נוסף בהשתתפות המתרגם חנן אלשטיין, לרגל צאת הספר "תמציות" של הסופרת אנה מריה יוקל, לרגל השקת הספר בעברית. האירועים ללא תשלום, בהרשמה מראש. התערוכה עצמה תהיה פתוחה לקהל עד ה-25 באוקטובר, בשעות הפתיחה של הספרייה.
הקרדיולוג שבחר בלסקר שילר
שלושה שירים מאת המשוררת הגרמניה-יהודייה אלזה לסקר-שילר מתוך המחזור "שירים בעתות כבוד", שהלחין יאפ ניקו המבורגר, יבוצעו בקרוב על במות ברחבי הארץ. זה יקרה במסגרת סדרת קונצרטים של תזמורת הבארוק ירושלים, יחד עם אנסמבל קפריס מקנדה. בתזמורת הישראלית מספרים כי מדובר במלחין קנדי יליד הולנד, בן לניצולי שואה, שהוא למעשה "קרדיולוג שעזב את עולם הרפואה על מנת להקדיש את חייו לכתיבת מוזיקה. כשהוזמן להצטרף לפרויקט, הוא בחר בשירים של אלזה לסקר-שילר מתוך חיבור עמוק לטקסטים שלה, למוזיקליות שלהם ולמשוררת עצמה ולסיפור חייה המרתק. המוטו שעובר כחוט השני בין השירים הוא המשפט המפורסם 'עדיף לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב לעולם' (אלפרד טניסון)". את השירים תבצע זמרת הסופרן דניאלה סקורקה.
לצדם שיריה של לסקר-שילר, יבוצעו במסגרת ההופעות המשותפות של שתי הלהקות גם "טה דאום" (בטח שאתם מכירים - זוהי היצירה של שרפנטיה, שהתפרסמה כנעימת הפתיחה של האירוויזיון), קונצ'רטו לכינור ולחצוצרה מאת טלמן ויצירות נוספות מאת ראמו וטלמן. הקונצרטים יתקיימו בימקא ירושלים (14 באוקטובר), צוקר היכל התרבות תל אביב (15 באוקטובר) והיכל האמנויות בנס ציונה (16 באוקטובר). הכרטיסים עולים 160 שקלים, עם הנחות לגמלאים, צעירים וידידי התזמורת.
לתשומת לב הספרנים: הצעת הנגשה
ספריות הן מקום נפלא, אך לא כולם יכולים להגיע אליהן, למרבה הצער. משום כך, משרד התרבות והספורט והשר חילי טרופר הודיעו כי יעבירו כ-10 מיליון שקלים לטובת הנגשת ספריות ציבוריות לבעלי מוגבלויות בכלל הרשויות המקומיות בארץ (ובעיקר לפריפריה, על פי סיווג הלמ"ס). במשרד מסבירים כי התמיכה תינתן על פי עקרונות השוויון וחוק שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלות. זהו צעד מבורך, ונקווה שבקרוב נוכל גם לראות את התמורה. ואם אתם מעוניינים להנגיש את הספרייה העירונית שלכם, זה הזמן (המלצה שלנו: כדאי להיעזר במומחה).
ג'רי וג'ורג'? ברנר וברדיצ'בסקי!
ולסיום, איפה הייתם ומה עשיתם כשנפלו פייסבוק, בתה הסוררת וואטסאפ והאחיינית המרושעת אינסטגרם? כותב שורות אלה ישב וקרא, מכריכה לכריכה, ספר שהוצא ימים ספורים לפני כן לספסל ברחוב: "חליפת אגרות" מאת מ. י. ברדיצ'בסקי וי. ח. ברנר, שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1962. זוהי קריאה מרתקת, שהופכת למענגת ממש על רקע הפטפוטים על קריסת הרשתות. בין השנים 1920-1906 השניים שיגרו זה אל זה גלויות ומכתבים מרחבי אירופה וארץ ישראל. ברדיצ'בסקי ישב בוורוצלב (שנקראה אז ברסלוי) ואחר כך עבר לגרמניה, בין היתר לברלין, וברנר חי תחילה בלונדון (משם הוא הוציא את "המעורר"), אחר כך בלבוב ולבסוף ביפו (שם הוא גם נרצח, וההתכתבות הגיעה לסיומה). השניים לא היו ממש רעים קרובים, והמכתבים תכליתיים למדי ועוסקים ברובם בשאלות של הגהה, כסף (ברנר, העורך הצעיר, שילם לברדיצ'בסקי, הסופר הידוע והמבוגר ממנו, על סיפוריו) ופוליטיקות קטנות של עולם הספרות.
ובכל זאת, מדובר בקריאה מרתקת. גם כיוון שהשניים מתעקשים לכתוב בעברית, בעולם שבו איש כמעט לא כתב בעברית, אבל לא רק. מה שמעניין במיוחד זו ההשוואה הבלתי נמנעת לתקופתנו. ברגע אחד, לדוגמה, ברנר שולח לברדיצ'בסקי מכתב, שהאחרון אינו מבין כמה מילים מתוכו. הוא מבקש ממנו להבהיר, ועד שברנר אכן עושה זאת - עובר למעלה משבוע ואי ההבנה נגררת למכתבים נוספים. תארו לכם מה זה. וברגע אחר, ברנר הנרגש שולח לברדיצ'בסקי תצלום של עצמו (השניים הרי מעולם לא נפגשו קודם לכן) ומבקש להציץ בפניו של בן שיחתו. ברדיצ'בסקי הנבוך לא ממש שש להצטלם, ורק לאחר הפצרות חוזרות הוא שולח לבסוף תמונה ישנה כדי להרגיע את ברנר.
חווית החיים עצמה דומה אף היא, במובנים רבים ומפתיעים: כמו אנשי רוח ויוצרים בני זמננו, גם ברנר מחפש את עצמו ברחבי אירופה, מגיע לתל אביב עם רגשות ציוניים עזים, סובל מהחום, מתגלגל לירושלים, חוזר לברלין וחוזר חלילה. בשום מקום לא נוח לו ובכל מקום הוא אכול ספקות. ואם זה לא מספיק, שני היוצרים מבכים ללא הרף את מר גורלם: הם מלינים על המקצוע שבחרו בו (הספרות נטולת הקוראים, הדלה בכסף והתחרותית), ומקפידים מדי פעם לעודד זה את זה ולהתפייס עם בחירתם בחיי היצירה. אם אתם מכירים אמנים, כותבים ואפילו פסלי חימר בני זמננו, זה בטח מוכר לכם. כך שבזמן שבפייסבוק תבדל"א דנים ב"סיינפלד" וב"חברים", שעלו שוב לכותרות בעקבות הגעתן לנטפליקס, ותוהים עד כמה הן רלוונטיות לימינו - ראוי להזכיר שמדובר בסדרות צעירות למדי, בנות 30-20 שנים בסך הכול (מצמוץ מבחינה היסטורית), ושגם מכתבים בני מאה שנה מסוגלים לפרוט על נימי ההזדהות, ממש באותה מידה.
