פול אוסטר לא חסיד גדול של טכנולוגיה. כבר 50 שנה הוא כותב על פי אותו הנוהל: שולחן העבודה פונה אל הקיר, עליו ערימת ספרים ששימשו אותו לעבודת המחקר, חוברת דפים וכלי כתיבה. דרך העבודה הזאת מתבטאת גם בחלוקת החללים בדירה שלו ושל אשתו, הסופרת סירי הוסטוודט, בשכונת ברוקלין בניו יורק - היא בקומה העליונה, עובדת וכותבת במחשב, מחוברת כל כולה לאינטרנט; הוא בקומה התחתונה מנותק מכל כלי תקשורת. אבל בשנים האחרונות משהו עירער את הסדר הנזירי הזה של אחד הסופרים האמריקנים הגדולים, והוא נאלץ - שלא לומר נדחף - לשנות הרגלים.
"כשאתה כותב רומן אתה בדרך כלל נתקל בכל מיני פרטים קטנים ומעצבנים. נגיד כשאתה כותב על משהו שקרה ב-1926, ואתה יודע שהתאריך הוא 4 ביוני, אבל אתה לא יודע מה היה היום באותו תאריך. אז אתה צריך ללכת לספרייה ולבדוק בעיתונים. זו באמת טרחה גדולה. בעבר באמת הייתי מבלה שעות בספרייה, אבל עם השנים, והגיל, הייתי עולה לסירי, לקומה שלה, ושואל אותה כל מיני פרטים עובדתיים. עד שהיא התחילה להיות מוטרדת מזה. וכך, לפני שבע שנים, היא נתנה לי ליום ההולדת מכשיר אחד, אייפד. מה אני אגיד לך, קיבלתי את האייפד הזה בשמחה לדברים האלה".
ברוך הבא למאה ה-21.
צוחק. "תראה, את המחקר שלי אני עושה דרך קריאת ספרים, הדרך הישנה. וכשכתבתי את '4321' יש סצנה שמתרחשת באוניברסיטת קולומביה, והייתי צריך לקרוא את עיתון האוניברסיטה. מתברר שכל הגיליונות, מאז 1860 בערך, נמצאים ברשת. ואני קראתי כל מאמר מהתקופה שחיפשתי. גם 'הניו יורק טיימס' נמצא כולו ברשת. זה עזר לי מאוד. אני לא משתמש באייפד לשום דבר אחר, אבל אין ספק שזה עוזר. אני לא נגד זה. מה שעצוב, ואפילו טרגי, זה כמה אנשים הולכים לאיבוד באינטרנט, מבזבזים את כל החיים שלהם בתוך המרחב הסייברי הזה".
אז אתה עובד בדיוק כפי שכתבת בשנות ה-80?
"יותר נכון כמו בשנות ה-60".
עד כדי כך.
"אין לי אפילו טלפון נייד. היה לי טלפון בזמן שביימתי סרט לפני המון זמן. סופי, הבת שלנו, הייתה אז נערה והיא כל הזמן איבדה את הטלפון שלה, ואמרתי לה, 'תקשיבי, אני אתן לך את הטלפון שלי. אבל אם תאבדי אותו אני לא אקנה לך עוד אחד'. מאז היא לא איבדה אותו. היא בת 35 עכשיו".
אז איפה אתה ממקם את עצמך בין מרגרט אטווד, מלכת הרשתות, לבין המתנגד המובהק, ג'ונתן פראנזן?
"אני לא פעיל בכלל ברשתות. אני גדלתי בעולם שבו סופרים לא הסתובבו לקדם את עצמם. זה לא נעים לי. מבחינתי, זו מעין בגידה במה שאני מאמין - לתת לאמנות וליצירה לדבר בעד עצמן. אם אנשים לא רוצים לקרוא את זה, זאת בחירה שלהם. כל בזבוז הזמן של תקשורת עם הקוראים שלך, אני לא רואה בזה טעם. אני מדבר עם הקוראים דרך הספרים שאני כותב".
"הספרים שאתה חייב לכתוב"
אוסטר אומנם מנותק רשתית, אבל הוא בהחלט אחד הסופרים המחוברים ביותר למצב בשטח סביבו - פוליטית וחברתית. הוא מקפיד להגיב בהתאם להתרחשויות, לבקר את השלטונות ללא פחד, לפעול למען זכויות אדם. רק ביום שישי לפני שבועיים השתתף, לצד סופרים נוספים, באירוע הזדהות עם סלמאן רושדי, שנדקר ונפצע קשות לפני שלושה שבועות. אוסטר עמד על מדרגות הספרייה הציבורית בניו יורק וקרא מכתביו.
"זה היה דבר טוב לעשות", הוא אומר. "אני שמח שהוזמנו, אני שמח שעשינו את זה. סלמאן הוא חבר קרוב ויקר לי ולסירי, אחד החברים הקרובים שלנו זה המון שנים. התקיפה שלו הותירה אותנו מזועזעים, אני הרוס מזה, ואני יודע שהדקירות שהוא ספג ממש רציניות. נכון, נראה שהוא יעבור את זה מבחינה רפואית, אבל זה יצלק אותו. ייקח הרבה מאוד זמן עד שהוא יחזור למשהו שבכלל מתקרב לחיים נורמליים".
מבחינה נפשית?
"כן. מעבר לפגיעה הפיזית, אני מדמיין שוב את האבטחה הכבדה שתהיה עליו. הוא שנא את זה כל כך, וזו הסיבה שהוא עבר לחיות בניו יורק. יותר מ-20 שנה הוא הלך חופשי, ללא פחד, כמוך וכמוני. עכשיו הכול חוזר. זה זעזוע גדול. ומול כל זה יש את הילד המטיפני הזה, בן ה-24, שאף אחד לא יצליח להבין מה רץ לו בראש בזמן שהוא תקף אותו בברוטליות על הבמה. לחשוב שבאותו אירוע סלמאן התגאה בעובדה שאמריקה היא מדינת מקלט לסופרים נרדפים. זה פשוט טרגי".
אתה זוכר את השיחה האחרונה איתו?
"סעדנו יחד לפני הקיץ. אחר כך טסנו ולא היינו בניו יורק, ואז הוא טס. כך שלא יצא לנו להיות בקשר לאחרונה. עכשיו אנחנו בקשר עם אשתו. סלמאן הוא אדם מאוד חייכני ומואר, אני לא מכיר מישהו שנהנה מהחיים יותר ממנו. הוא לא אדם עגמומי. לחשוב שזה קרה באמריקה, במקום שהוא באמת האמין שהוא מוגן בו".
אוסטר, בן 75, חתום על עשרות רבי-מכר, בהם "הטרילוגיה הניו-יורקית", "ארמון הירח", "מוזיקת המקרה", "מר ורטיגו", "דוח מן הפנים" ועוד. הוא זכה בשורה של פרסים יוקרתיים, היה מועמד ברשימה הסופית לבוקר ונחשב לאחד הסופרים האהובים בעולם ובישראל בפרט. אבל את הדרך התחיל בכלל עם כתיבת שירה ועיון, בעיקר עם הספר המכונן שלו "המצאת הבדידות".
"אני חייב לומר לך, כשהייתי צעיר, מגיל 18 עד 23 בערך, כתבתי אולי משהו כמו אלפיים עמודים של פיקשן, אבל לא הייתי שלם איתם. כל הספרים האלה שניסיתי לכתוב, חלחלו במובן מסוים לרומנים הראשונים שלי. הם לא היו בזבוז של זמן ועבודה. אתה תמצא אותם ב'עיר הזכוכית', ב'בארץ הדברים האחרונים' וב'ארמון הירח'. אלה היו חומרים שכתבתי בשנות ה-20 המוקדמות שלי, כשהייתי כל כך מתוסכל מהכתיבה שלי. לקח לי הרבה שנים לכתוב את זה בדיוק כפי שרציתי לכתוב. התשתי את עצמי ללא סיבה. וכל אותו זמן כתבתי שירה, וחשבתי לעצמי שאת הפרוזה אקדיש למסות".
לרוב, פרוזאיקנים שכתבו שירה בתחילת דרכם נוטים לזלזל בכתיבה המוקדמת שלהם. איך אתה רואה את השירה שלך היום?
"אני לגמרי עומד מאחורי השירים שלי, אני לא חושב שהשירה שלי גרועה בכלל. זה היה המקצוע המרכזי שלי לשמונה, תשע, עשר שנים. פרסמתי כמה קובצי שירה, יש לי גם כמה שירים שלא פורסמו. אבל אני עברתי לכתוב פרוזה כי פשוט נתקעתי מול חומה, ולא הצלחתי לכתוב יותר שירים. זה היה פחות או יותר כשהייתי בן 30. לא כתבתי כלום במשך שנה. הייתי בנישואים שהתפרקו, לא היה לי כסף בכלל, נלחמתי להחזיק את הכול יחד. ותוך כדי תירגמתי ספר אחרי ספר אחרי ספר, והבנתי שהייתי יכול לעשות יותר כסף בעבודה במקדונלד'ס".
עצוב ששום דבר לא השתנה במקצוע התרגום.
"כן, אבל אני לא רציתי לעבוד במקדונלד'ס, רציתי להיות הבוס של עצמי. אז המשכתי לתרגם ספרים לא מעניינים מצרפתית. הייתי כל כך תפרן באותה תקופה שהדבר היחיד שיכולתי להרשות לעצמי זה סאבלט לדירה בלי מטבח, בלי סלון, בלי כלום. ואז קרה משהו ששינה את עולמי, אני כותב על זה ב'יומן חורף'. הייתי בן 31, השנה הייתה 1978. היה לי חבר טוב שהוא צייר מוכשר בשם דיוויד ריד. באותו הזמן הייתה לו חברה שהייתה כוריאוגרפית והיא עבדה על משהו חדש, והזמינה כ-30 איש בערך לחזרה. אז הלכתי גם. ואני זוכר את הרגע שהתיישבתי וכתבתי את הריקוד הזה. באותו רגע הבנתי שאחזור לכתוב. וזה היה פרוזה.
"בלילה, כשסיימתי לכתוב, נשארתי עד מאוחר, אולי עד שתיים בלילה. הלכתי למיטה. בשבע בבוקר הטלפון צלצל. זה היה דוד שלי בטלפון, והוא הודיע לי שאבא שלי מת. זה היה כל כך מוזר שבלילה שחזרתי לכתוב אבא שלי מת".
5 צפייה בגלריה
''יצרנו בועה משפחתית''. אוסטר ורעייתו, הסופרת סירי הוסטוודט
(צילום: TT News Agency via AFP)
מן המוות אל היצירה, כך נולד פול אוסטר החדש. אביו ש"לא היה אדם עשיר בכלל אבל היה לו קצת כסף, טיפה, שהשאיר אחריו", אפשר לו בפעם הראשונה בחייו ליצור ולכתוב בלי דאגות ולחצים כלכליים. "הכסף שקיבלתי בירושה הרים אותי למעלה ודרבן אותי להמשיך בכתיבה", הוא נזכר. "פתאום היה לי זמן לכתוב. אז כתבתי את 'המצאת הבדידות' שיצא ממני אחרי שאבי מת וזה הפרק הראשון. דבר אחד הוביל לאחר, ואחרי שתיקה ארוכה הבנתי שאני יכול לכתוב פרוזה. והייתה לי הבנה טובה יותר של מה שאני עושה. כמה שנים אחר כך - כשהייתי בן 40 - הצלחתי להסתדר כלכלית רק מכתיבה, ומאז זה מה שאני עושה. זה סיפור שונה ממה שבדרך כלל אנשים מספרים על הדרך שלהם".
אמרת שהתחלת לכתוב את "4321", הרומן האחרון והגדול שלך, שלוש שנים לפני שהגעת לגיל שבו אביך מת. וזה דחף אותך לעבוד בקצב מהיר מן הרגיל, כי פחדת שלא תספיק לסיים את הספר בחייך.
"תראה, אני מבוגר מהאבא המת שלי בתשע שנים, וזה כל כך מוזר. הדברים האלה שאמרתי, או הרגשתי, הם אמונות תפלות. אין לזה שום דבר עם החיים האמיתיים. אבל הייתי רדוף מהרעיון שאהיה מבוגר יותר מאבי, והרומן הזה עייף אותי. הייתי צריך לקחת שנה חופש אחרי שהספר הזה יצא, כי זה באמת עייף אותי".
אז מרוב שהיית עייף צללת אחר כך לכתוב עוד ספר של 800 עמודים על המשורר האמריקני סטיבן קריין?
"כן, אבל זה היה דבר שונה לגמרי. תבין, זה היה ספר עיון. אני הכרתי את סטיבן קריין כשהייתי צעיר, כלומר את השירה שלו. ולא חשבתי עליו במשך שנים. ואחרי שסיימתי עם '4321' ידעתי שאני צריך הפסקה וקראתי הרבה מאוד ספרים שכבר קראתי וכאלה שלא קראתי ורציתי לקרוא. וברגע אחד הורדתי קובץ אנתולוגיה של כתבי קריין, וקראתי נובלה שהוא כתב וכל כך התרשמתי מזה. זה אדם שמת בגיל 28, והוא הספיק ליצור מה שסופרים רבים לא מצליחים בחיים שלמים. הוא לא הפסיק לעבוד ולכתוב. באיזשהו שלב אמרתי שאני חייב לכתוב עליו ספר, לספר איזה משורר גדול הוא היה. דבר הוביל לדבר והספר תפח. זה היה דבר חדש וזה עשה לי טוב, כמו בימים שהתחלתי לעשות סרטים".
ואיך זה שונה מפרוזה? איך אתה מתחיל סיפור?
"סיפורים מתבשלים בתוכי הרבה זמן, לפעמים שנים. הרבה לפני שאני כותב. ואני חושב שהספרים היחידים שראויים להיכתב הם הספרים שאתה חייב לכתוב. לא רק בגלל הרעיון לכתוב ספר, אלא בגלל שיש לך באמת משהו להגיד. אפילו אם אתה לא יודע מה יש לך להגיד, אתה יכול להרגיש את הדחיפות. לעיתים קרובות, משהו קטן עלול להצית את הסיפור. משהו שראית ברכבת התחתית. לפני כמה שנים כתבתי ספר קטן שנקרא 'מסעות בחדר הכתיבה'. ההתחלה שלו הייתה בכך שלפתע היה לי חיזיון של עצמי כאדם זקן, יושב בפיג'מה בקצה המיטה, עם הידיים על הברכיים, מסתכל על הרצפה. אני לא יודע, התמונה הזאת המשיכה לחזור אליי, ומתוך התמונה הזאת הספר נולד. זה מגיע מהתת-מודע.
"אני מעולם לא הלכתי לחפש את הסיפורים, אני מחכה שהם יבואו. אני מעולם לא אמרתי לעצמי, אני רוצה לכתוב ספר על... כל ספר עבורי מורכב ממוזיקה אחרת, ואני מקשיב לצליל שלו, לטונציה. כל דמות דורשת מוזיקה אחרת. ואני מקשיב לקולות ולצלילים, בדיוק כפי שהקשבתי כשכתבתי שירה. אלה הם דברים פיזיים, הם נכנסים לגוף שלך, אתה שומע את המוזיקה, והם מהווים משמעות גדולה יותר מהמילים עצמן. אז זה מסובך, אין לי חוקים. בכל פעם שאני מתחיל לכתוב משהו, אני מרגיש שזה משהו שלא כתבתי מעולם, ואני צריך להתחיל את הכול מחדש. אני לא מבין סופרים - ואני מכיר הרבה סופרים טובים כאלה - שמכינים ליין-אפ של מהלך הכתיבה. הם מכירים את כל הספר מראש. ואילו אני, אני בקושי יודע מה אני עושה. יש לי רק רגש חזק ודחף, ואני עוקב אחריהם. זה כמעט כמו להיות בטראנס מודע, לא הגיוני בכלל. אבל אני במסע ואני מנסה למצוא את הדרך שלי".
ההשתקפות של המוות
בחיים, כמו בכתיבה, זה לא בא לאוסטר בקלות. ועל אף הקשיים והמכשולים במרוצת השנים, דבר לא הכין אותו לטרגדיה הגדולה שפקדה את משפחתו לפני כארבעה חודשים. בבוקר אחד בחודש אפריל, בתחנת רכבת תחתית בברוקלין, נמצא על הרציף בנו מנישואיו הראשונים ללידיה דיוויס, דניאל אוסטר, כשהוא מחוסר הכרה, אחרי שלקח מנת-יתר של סמים. דניאל הובהל לבית החולים ושם מת כעבור שישה ימים שבהם היה מונשם.
אבל הסיפור המזעזע לא נגמר רק בדניאל - די-ג'יי וצלם, בן 44, שנאבק זמן רב עם התמכרויות שונות. 11 ימים לפני מותו, הוא הואשם במותה של בתו רובי, בת עשרה חודשים, לאחר שהזריק לעצמו הרואין ונרדם לידה. בדוח המשטרה נכתב כי כשהתעורר ראה דניאל שרובי "כחולה, אינה מגיבה ובלי סימני חיים". לאחר מותה, בבית החולים, התברר כי רובי סבלה מהרעלה חריפה של הרואין ופנטניל. דניאל נלקח למעצר ושוחרר יום לאחר מכן בערבות. תשעה ימים לאחר מכן מת בבית החולים בברוקלין.
עד היום, אף אחד מבני המשפחה לא התייחס למקרה; לא אוסטר ולא הוסטוודט, גם לא לידיה דיוויס, אמו של דניאל, או זוזאן סמית - אשתו בת ה-26 ואמא של רובי. ה"ניו יורק טיימס" פירסם כתבת תחקיר נרחבת על המקרה, אך אוסטר ובני המשפחה סירבו להתייחס. גם עכשיו אוסטר מתקשה למצוא את המילים שיתארו את הסבל ואת הזעזוע. בכלל, זה נושא שלדבריו הוא "לא ידבר עליו לעולם עם התקשורת". אבל לשאלה אם הטרגדיה השפיעה על כתיבתו הוא עונה בהיסוס:
"לא, לא, לא, לא, אולי, אני לא יודע. אני לא יודע לומר. אני לא רוצה לדבר על זה יותר מדי. כל מה שאני יכול לומר זה, שהכתיבה הייתה הכרחית עבורי. היא החזיקה אותי בחיים. ואותו דבר נכון עכשיו. אם לא אוכל לכתוב לא אהיה מלא חיים בעצמי. אני פשוט צריך לעשות את זה. זה היה ככה כל השנים, וגם עכשיו. אני לא יכול לדמיין את עצמי לא עושה את זה".
ואיך אתה מצליח לנטרל את רעשי הרקע ולשקוע בכתיבה? הראש מצליח להתנתק?
"זה כל כך קשה ומעייף, אבל המאמץ לעשות את זה נכון, איכשהו משתלם. אם זה היה קל זה לא היה מעניין. זה קשה ולוקח כל כך הרבה ממך, ואתה צריך להשקיע את כולך בזה. אני לפעמים שואל את עצמי, למה אני עושה את זה? למה להעביר את כל החיים שלי בחדר לבד, כל יום, לעבוד עם עצמי. הדבר היחיד שהצלחתי לנחם את עצמי בו, הוא העובדה שכדי שאוכל לעשות מה שאני עושה, אצטרך להוציא מעצמי את המקסימום. אני חושב שיש מעט מאוד עבודות בעולם שזה נכון לגביהן. אנשים יכולים לעבור תקופות קשות; עורכי דין, אנשי היי-טק, כולם יכולים לעבור איזה יום רע במשרד, אבל הם לא צריכים לשבור את הראש כל רגע במתח הזה. סופרים ואמנים מכל סוג, אמנים רציניים, חייבים את זה לעצמם. אם יש לי יום שלא הולך טוב, ואני עובד שש שעות ולא מצליח לתת יותר, אז אני מקווה שהיום הבא יהיה יותר טוב כדי שאוכל לעבוד. הניסיון וההתמדה לא תמיד יעזרו".
עכשיו אתה עובד על משהו?
"עבדתי על ספר קטן, ספר עיון, שעוסק בתופעת אלימות הנשקים באמריקה. לקח לי כל השנה והוא צפוי לראות אור בינואר. זה הנושא הכי כואב שנגעתי בו. אבל החתן שלי, ספנסר אוסלנדר, שנשוי לבת שלי, הוא צלם מבריק, והיה לו רעיון לצאת למסע צילומים ברחבי ארה"ב. והוא צילם את המקומות שבהם התרחשו פיגועי הירי האלה. התמונות מאוד קשות; בניינים, סופרמרקטים ועוד. הסתכלתי על התמונות וחשבתי שהן נהדרות וביקשתי ממנו לכתוב משהו עליהן. אבל אז ברגע שהתחלתי לחשוב על זה, הירי ההמוני היה רק חלק קטן מהתופעה; השתקפות של המוות שנגרם אצלנו מהצד האפל ביותר. התחקיר לספר היה נוראי, הייתי צריך להחזיק את עצמי כדי לקרוא את כל הדברים שנוגעים בזה. יש לו כבר שם: 'מרחץ דם אוּמתי'".
ומה עם פרוזה?
"אני עובד גם על רומן חדש. הוא יהיה קצר. די עם ספרים גדולים. בדיוק לפני שהתקשרת עבדתי על פרק ארבע. סיימתי כבר חצי ספר".
ברוטלי יותר ממה שאפשר להכיל
את תקופת הקורונה הוא העביר, איך לא, בכתיבה. בזמן שכולם השתגעו בסגרים ויצאו רק לרגעים לנשום אוויר מסונן דרך מסכות, אוסטר המשיך את שגרתו כמו דבר לא השתנה. הוא בן 75, חלק מקבוצת הסיכון, ולטענתו הוא וסירי חלו פעמיים - האחת עוד לפני ההגבלות; השנייה במרץ האחרון.
וכן, גם המוות נמצא שם, נושף בעורפו, מתכתב איתו מדי יום ביומו; בין אם בעליצות, בין אם במורא. "מה אני מאחל לעצמי?" הוא צוחק לשאלתי, ועונה: "אלוהים יודע. רק לקום מחר בבוקר ועדיין להיות בחיים".
היום, כשאתה מסתכל על התקופה המטורללת של הקורונה, מה אתה חושב?
"אני לא רוצה להתלונן על כלום. לא הייתה לנו עבודה ואין לנו עבודה, אנחנו עובדים כסופרים בבית. כך שלא הפסדנו את העבודה שלנו. יש לנו מספיק כסף כדי לעבור את זה. יש לנו קורת גג מעל הראש שלנו. וגם ככה אנחנו מעבירים את הימים שלנו לבד. הבת שלנו והבעל שלה גרים לידנו, והם היו החברה הקבועה שלנו. יצרנו לנו בועה משפחתית".
שגרה.
"ובכן, זה כמו השגרה בהרבה מובנים. כל כך הרבה אנשים סבלו ונפגעו, פסיכולוגית וכלכלית. לסגרים היו השלכות נוראיות על הרבה מאוד אנשים. אנחנו לא היינו שם".
פעמיים שוחחנו בעבר. פעמיים התחלנו וסיימנו עם הסכנה הגדולה הנשקפת מבחירת דונלד טראמפ לנשיאות. אתה אפילו אמרת שאם טראמפ ייבחר, אמריקה תעבור את התקופה הקשה ביותר שלה מאז היווסדה.
"וכל מה שאמרתי באמת קרה, וממשיך לקרות. זה לא רק הפשיטה של האף.בי.איי, יש כל כך הרבה שיגעון. טראמפ לקח בשבי את המפלגה הרפובליקנית. היא כבר לא מפלגה דמוקרטית לגיטימית. הוא הפך אותה לארגון פשיסטי של משוגעים. יש כל כך הרבה שקרים ודיסאינפורמציה שם, וכל כך הרבה אנשים שמוכנים לקבל את השקרים האלה. זה מפחיד. זה למעשה רע יותר ממה שדמיינתי בכלל".
באיזה מובן?
"כשטראמפ רק נבחר התחזית שלי הייתה שהוא ימוטט את מוסדות החוקה שלנו בארה"ב. עד בחירתו נדמה שכל אחד האמין בהם, מאז מלחמת האזרחים. אלה הם מוסדות מוצקים ומבוססים. תוך ארבע שנים טראמפ הצליח לערער חצי מהבניינים המוסדיים של החוקה האמריקנית, וזה ימשיך וימשיך עד שנחיה במצב של מלחמת אזרחים. אני פשוט לא יודע איך להיות אופטימי לגבי זה. יש לנו בעיות מבניות בחוקה האמריקנית, חורים בחוקה שנוסדה על ידי גברים אינטלקטואלים שלא האמינו לגמרי בדמוקרטיה, והם פחדו ממנה. הם פחדו מההמון ומהכוח שלו, אז הם רצו שיהיו להם כל מיני הגנות שימנעו מההמון לשלוט בחייו. אתה יכול לנצח בבחירות אבל להפסיד את הנשיאות. בוש הפסיד אבל נהיה נשיא. טראמפ הפסיד ונהיה נשיא. זה יצר נזק עצום. ואני אומר לעצמי שוב ושוב, יש יותר מאיתנו מאשר הם. יש יותר אנשים באמריקה שרוצים קדמה, שרוצים לשפר את חייהם של כולם בארצות הברית. ועד שלא נתגבר על הבעיות החוקתיות האלה, אנחנו נמשיך להפסיד".
הדברים האלה קורים גם כשביידן נשיא, כמו למשל איסורי ההפלה.
"זה בגלל שטראמפ הפסיד בבחירות ואנחנו קיבלנו בבית המשפט העליון שלושה אנשים שהם לא מהעולם הזה, הם לא חיים בעולם המודרני. הם אנשים שהיו מתקבלים בשמחה לכנסייה הקתולית בימי הביניים".
אני רוצה לדבר איתך על היהדות שלך, נושא שסביר להניח אתה נשאל עליו רק, או בעיקר, בראיונות לכלי תקשורת ישראליים. ואני נתלה פה באחד האילנות הגבוהים ביותר, פיליפ רות, שאמר פעם: "לכינוי סופר אמריקני-יהודי אין שום משמעות עבורי. אם אני לא אמריקני, אני כלום".
"אתה יודע, אני הכרתי את פיליפ רות קצת, לא לעומק, אבל הכרתי אותו וחיבבתי אותו מאוד. והוא סירב להיות משויך לכל קבוצה או אנתולוגיה קבוצתית כזו או אחרת, בטח יהודית. הוא צדק בזה, לא להיות מקוטלג באיזו נישה".
אז אתה גם מסרב?
"היהדות היא חלק ממני. לא גדלתי בבית דתי; ההורים שלי היו יהודים גאים, והיו שמחים להיות יהודים, אבל לא היו לנו מנהגים יהודיים. אבא שלי לא חגג בר-מצווה, אבל ציינו את פסח ואת חנוכה. אני נולדתי 18 חודשים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה, והכול עדיין היה באוויר במשך כל הילדות שלי. ואני חושב שיהודים אמריקנים הפכו יותר חילונים, והם היו חייבים לתת לילדים שלהם תחושה אמיתית מהי יהדות. אני הייתי צריך ללכת לבית ספר יהודי שלוש פעמים בשבוע, אחרי יום ארוך בבית הספר. אתה בן תשע או עשר ואתה ממש לא רוצה להיות שם. ועדיין, אני הלכתי והיה לי בר-מצווה. וכשהתחלתי להתבגר שאלתי שאלות וניסיתי להבין מה קורה סביבי ומה אני עושה. פתאום אתה מתחיל לשאול שאלות פילוסופיות בצורה רצינית לגמרי, ונכנסתי לבית לימוד בבית כנסת רפורמי, ובמשך שנה, מגיל 13 וחצי עד 14 וחצי למדתי עם רב, והיו לנו שיחות מעניינות מאוד. וכך מצאתי את עצמי יותר ויותר נגד דת ממוסדת, מכל סוג. היו לי בעיות קשות לגבי אלוהים. בשנות ה-20 המוקדמות שלי חזרתי לזה שוב, והתחלתי לקרוא טקסטים יהודיים יותר ברצינות. הרבה מאוד מהשירים שלי מתכתבים עם תכנים יהודיים. גם ב'המצאת הבדידות' כתבתי על זה".
ומה דעתך על יוצרים צעירים כמו ג'ונתן ספרן-פויר, ניקול קראוס, ג'ושוע כהן ואחרים שחוזרים ליהדות שלהם דרך כתיבה על ישראל?
"אני וסירי מכירים את ג'ונתן ואת ניקול, הם גרו פה לידנו ברחוב. אני לא יודע לגבי ג'ושוע כהן, כי לא קראתי אותו בכלל. אבל מה שמשנה עבורי זו איכות הכתיבה. ואני חושב שלפחות לגבי השניים שקראתי הם סופרים טובים".
אי אפשר לסיים בלי לדבר על ניו יורק. אתה סמל ניו יורקי. איך אתה רואה את מה שעבר על העיר מאז שהתקבעת בה לראשונה?
"הדבר היחיד שאפשר תמיד להגיד על ניו יורק זה שהיא כל הזמן משתנה. אתה הולך לפריז, עיר שאני מאוד אוהב, ועדיין תמצא את אותו קפה שביקרת בו לפני 50 שנה. יש בזה משהו מאוד מנחם. בניו יורק אתה מוצא מסעדה שאתה מאוד אוהב, ויומיים אחר כך היא נסגרת. יש יותר ויותר עושר מוגזם בניו יורק. אין יותר מעמד ביניים. אז יש לך את העשירים ואת העניים, ובין לבין אין כלום. והעיר הזאת טובה רק לעשירים ונוראית לעניים. אני שמח מאוד שאני חי בברוקלין, בשכונה שיש בה בניינים למידת אדם. קנינו את הבית לפני 30 שנה. אם היינו צריכים לקנות אותו היום פשוט לא היינו יכולים. השכירות פה פסיכית. אי-אפשר לחיות פה. הצעירים, האמנים, פשוט נדחקים החוצה. האבולוציה של הקפיטליזם, הניאו-ליברליזם, הם הרבה יותר ברוטליים ממה שבני האדם יכולים להכיל. הם הופכים את כולם למספרים. אין שום אופוזיציה. והתוצאה היא שאתה מקבל ערים כמו ניו יורק ותל אביב".
פורסם לראשונה: 07:46, 02.09.22
