"בואי נהמר על מה תהיה הכותרת", אומרת השחקנית דנה פרידר בחצי חיוך בסוף הריאיון. ממרום 36 שנותיה, אחרי 18 שנות קריירה בשואוביז, למודת ניסיון וחוכמת חיים, פרידר כבר עברה כמה ראיונות והיא יודעת עם מי יש לה עסק. את הידע הזה היא ניצלה בתפקיד החדש שלה בסרט "כולם מחכים רק לי". אקי אבני, שגם ביים את הסרט לראשונה בקריירה שלו, מגלם מפיק ותיק שחוגג כשסרט שלו זוכה בפסטיבל קאן, אבל מאחורי הקלעים מתמודד עם איום פשיטת רגל. במקום לחזור הביתה למסיבת יום ההולדת שלו, הוא שותל בבית מצלמות מקיר לקיר, יושב ברכב החשוך שלו ושומע את כל תעשיית הבידור הישראלית שהגיעה לחגוג איתו מטנפת עליו מאחורי הגב.
פרידר מגלמת את דפנה די, שחקנית צעירה ששיחקה בסרט הזוכה ושמנסה להחזיק את הפאסון בג'ונגל הטורפים של עסקי הבידור. על פניו היא התגשמות הקלישאה - בלונד מוגזם, שמלה נוצצת, חיוכים לכל כיוון וקוק בחדר השינה - "אבל כשהיא כבר לא מסוגלת יותר היא מתפרקת בשירותים", מסבירה פרידר. "כי כמה אתה יכול להחזיק זיוף. היא אישיות שעוד מתעצבת והיא פתאום זוכה בפסטיבל קאן ומגיעה למסיבה כמו ספורטאי שזכה באולימפיאדה, מנסה להתמודד עם ההצלחה. נמצאות שם כל הדמויות הסטריאוטיפיות מהעולם הזה - המפיק, המורה, הכוכב שלצידה. ואגב אני אישית לא סובלת מסיבות כאלה, אבל היא מנסה לעשות כמיטב יכולתה כדי לתחזק את המקום הזה, וזה לא קל".
לראיונות נוספים במדור קולנוע:
בסרט זה קיצוני, כמעט נלעג. בתור אישה שמכירה את העולם הזה מבפנים, עד כמה זה דומה למציאות?
"אני יכולה לספר שאת דפנה בניתי על כמה מקרים שראיתי, על שחקנים שהכרתי או על דברים שקרו לי, זה בכל זאת עולם ספציפי שיש לי אפשרות להתבונן עליו מהצד. אני לא בעד ציניות כדרך חיים, אז איכשהו היה לי מאוד עצוב אבל גם מאוד מצחיק לבנות את הדמות הזאת. הייתי צריכה הרבה אומץ להיכנס דווקא למקום האמביוולנטי שלי לגבי העולם הזה. מצד אחד לראות דברים שצורמים לי, כי זה עולם שמביא איתו הרבה הבל הבלים, ומצד שני אין דבר יותר בריא מהומור עצמי אז זה היה גם מאוד משחרר, כי גם בלי קשר לדמות שלי, התסריט חושף ומוריד מסכות".
אילו מסכות למשל?
"בואי, במיוחד בארץ, זה לא באמת מקצוע נוצץ. יש הרבה רגעים שאתה לא מאמין איך כל הקלישאות לגבי המקצוע הזה כל כך נכונות. יש המון חוקים ואינטרסים ואנשים, ואת מגיעה, ילדה עם חלום, ולא מבינה שבשואו מעורב הביזנס. והיא מנסה לא לטעות, ולפעמים, בעיקר בהתחלה, זה אומר גם לזייף. אבל זה לא קורה רק כששחקנית פוגשת מפיק או מורה למשחק, זה יכול להיות גם מישהי שמתחילה לעבוד במשרד הייטק ופוגשת מישהו או מישהי שיכולים לקדם אותה. כי אנחנו חיות הישרדותיות, אנחנו רוצים להתקדם. כל סמכות יכולה להוציא מאיתנו את נערת הקולג' המתרגשת הזאת".
אבל בעסקי הבידור, בניגוד להייטק, יש את הקונפליקט הזה - הרצון למצוא חן במינגלינג כשמצד שני יש את הדימוי שלך בתור אישה מפורסמת, שאין בחיים הרגילים. וזה תמיד זז בין הקטבים האלה, עד כמה אני חשוב, עד כמה אני אהוב.
"אנחנו לא חשובים, נתחיל בזה", היא צוחקת. "וזה תמיד נורא משחרר. אנחנו לא חשובים ולא מוצאים תרופה לסרטן, והחשיבות העצמית הזאת היא המלכודת המפוארת שדפנה נופלת בה. יצא לי לפגוש אנשים עם חשיבות עצמית שפשוט אוהבים לשמוע את עצמם יותר מאשר לנהל שיחה, והם לא באמת מקשיבים לך. פעם, כשהייתי תמימה יותר, לא הייתי שמה לב לניואנסים האלה והיום נחמד להביט על זה מהצד ולתת לאנשים להופיע מולי כשאין להם מושג שאני רואה אותם ומפהקת".
זה נראה לי שלב שאת חייבת לעבור אם את רוצה להישאר שפויה במקצוע. אי אפשר לתחזק את החשיבות העצמית הזאת לנצח כי את תקרסי. זה עומס עצום.
"מה זה עומס, זאת התפרקות טוטאלית. את תלויה בזה כל הזמן, הערך העצמי שלך כל הזמן תלוי במה יחשבו עלייך וזה מתכון להתקף לב בואכה חרדה. אבל היום אני במקום קצת יותר מפויס עם זה. את חייבת לאהוב את המשחק ולא לכעוס עליו. זה בסדר שאני לא אוהבת את זה, שיש לי דיסוננס פנימי, שאני לפעמים עם אלרגיה בתוך אירוע ומתגרדת ולא נהנית. אני סומכת על זה שאני מחוברת לעצמי ולא מזייפת הנאה או נבהלת כשאני לא יודעת מה להגיד, ואני לא צריכה למלא שתיקה. כי יש את התשוקה האמיתית להיות סטורי-טלר, וכשאת באמת מתרגשת מזה את יודעת שיש רגעים ששווים את זה".
באחת הסצנות דפנה אומרת שהיא "רוצה להיות טראומה של מישהו", היא "רוצה להיות הלפני והאחרי". זה מצחיק.
"זה משפט שאורית, המורה שלי למשחק, שלפה פתאום באחד הסשנים כשניתחנו את הדמות ונקרענו מצחוק, ואז אמרתי את זה על הסט ואקי אמר לי שזה נכנס ושמחתי מאוד. הצחיק אותי שאקי אמר שהיו אלתורים ואימפרוביזציות אבל מבחינתי זה כל כך לא נשלף מהשרוול, האלתורים האלה. זאת עבודה קשה שאני עושה בבית כדי להגיע לסט נינוחה. הבנייה של דפנה הייתה סיזיפית ממש, כמו כל תפקיד. אני מאוד חרשנית", היא מחייכת. "הכי לא קול. אני אובססיבית וגאה בזה. גם בריקוד אני אוהבת לעשות הרבה עבודה וחזרות, וככה אני אוהבת לעלות למגרש - בין אם זה על הסט בטלוויזיה או בקולנוע או על הבמה".
מתוך "כולם מחכים רק לי"
(צילום: באדיבות יונייטד קינג)
"תסמונת המתחזה היא חלק ממני"
לאט אבל בטוח פרידר הולכת וכובשת עוד חלקות בעולם הבידור. בשנת 2005 היא פרצה לחיינו ב"נולד לרקוד", ריאליטי הריקוד של קשת. היא לא יצאה עם המדליה, אבל בהחלט לקחה בשתי ידיים את המתנה הלא פחות חשובה, החשיפה, ומינפה אותה הלאה, אל הפסטיגל, סדרות ילדים ונוער ("פיג'מות", "גאליס", "גרעינים") ובהמשך גם סדרות מבוגרים ("האלופה", "עספור"), סרטים ("חתולים על סירת פדלים") וקמפיינים (הפרזנטורית של PAYOT ו-FOX). מאז 2018 היא גם פוקדת את במת הקאמרי במחזות הזמר "שורת המקהלה", "שיגעון המוזיקה" ו"החיים הם קברט".
בשנה שעברה היא העמיקה אל המחזמר "הסוף" בצוותא, קומדיה שחורה על המוות ("שחור עם ורוד כזה, זה מחזמר ואנחנו שרים ממש במתיקות שבעוד 60 שנה בערך אנחנו אמות"), ובימים אלה היא מצטלמת לעונה השנייה של "הטבח" (yes), בתפקיד מאיה Old Money, אשת עסקים שמממנת לדורי (גל תורן) את המסעדה החדשה שלו. ו"היא אומרת את מה שהיא חושבת והכנות שלה ממכרת", והטקסטים שלה "כתובים מישלן, ממש טעימים. כיף להגיד אותם". ביולי יעלה מופע איחוד של "הפיג'מות" שהרים עודד פז, שרץ עם מופע שירים מהסדרה עם ההרכב "עודד פז והקסדות". במופע, שחוגג 20 שנה לשידור הפרק הראשון בסדרה, יתארחו כוכבי "הפיג'מות" לדורותיה ("כמעט, אנחנו לא יודעים אם קובי יבוא. הלוואי"), כולל אלונה טל.
לפני 20 שנה פרידר הייתה נערה בת 16 שצפתה ב"הפיג'מות" וחלמה להיות חלק מהם, אבל הזמן לא מחכה לאף אחד. "אם אני אגיד שאני לא חושבת על הגיל בהקשר הזה אני אשקר", היא מודה, "כל מי שעובר את גיל 30 חוטא בגילנות כלפי עצמו. מצד שני דווקא בשנים האחרונות אני יותר נהנית כי יש משהו בדרך שנותן פרספקטיבה ואני מג'נגלת על יותר דברים".
משחק למדה פרידר תוך כדי תנועה, בלימודים פרטיים ובסדנאות ואז המשיכה ללימודי תקשורת וקולנוע באוניברסיטה הפתוחה, "עשיתי את רוב התואר אבל נשארו לי הסמינריונים. אני אומרת לעצמי שכשאני אהיה גדולה אני אסיים, ואני כבר גדולה ממש", היא צוחקת. "אבא ואמא שלי רוצים שאני אסיים בשביל התעודה, אבל אני כל הזמן מוצאת את עצמי בלימודים. למדתי תסריטאות, למדתי בישול כדי לשקם לב שבור, השנים שהיו לי בתיאטרון היו כמו חדר כושר, ערב ערב והכלי שלי כל הזמן היה בתנועה. הלימודים הכי משמעותיים שהיו לי זה עם אורית (שר, במאית ומדריכת שחקנים - ס"ש). אני לא לומדת רק בדרך הקונבנציונלית".
אמרת בריאיון בעבר שרוב הזמן את מתהלכת בעולם בתחושה שאת ממוצעת ויכולה יותר. זה עדיין קורה?
"תסמונת המתחזה היא חלק ממני. את 'הטבח' אנחנו מצלמים כבר חודש, אנחנו עמוק באמצע ואני עדיין על מצב ספיגה והתבוננות. הם סופר-מקצוענים ומכבדים ומכילים, אבל אני ממש קופצת בין שלב שאני אומרת, 'סחתיין עלייך, דנה, את על זה', ולרגעים אני תוהה, 'האם הם עדיין יכולים לפטר אותי או שזה מאוחר מדי? לא, הם כבר צילמו המון'. את תמיד צריכה להטיל ספק בעצמך, כי אין נוסחה חד-משמעית במקצוע הזה".
יש לך חצי מיליון עוקבים באינסטגרם.
"גם עם זה יש לי יחסי אהבה שנאה. זה כלי שמפרנס אותי יפה מאוד. אני אומנם לא עושה משפיענות ואני יכולה להיעלם לשבועיים-שלושה בלי להרגיש חסרת אחריות או FOMO, זאת עוד פלטפורמה שמשמשת אותי בחוזים מול חברות מסחריות שאני רצה איתן שנים, ויש לי התחייבות אליהן כחלק מהקמפיין. אז אני לא חושבת שזה דבר רע, להפך, אני גאה להיות פרזנטורית של חברה גדולה".
חצי מיליון עוקבים זה המון חשיפה, איך זה מסתדר עם העובדה שאת אדם יותר ביתי?
"אני לא חושפת דברים שאני לא רוצה לחשוף. אני לא עושה 'מחוברים' באינסטגרם, מה שהרבה אחרים עושים, ואם אני מעלה משהו מסחרי זה מבחינתי כמו בוק או תיק עבודות. לפעמים נחה עליי איזו רוח שטות ואני מעלה דברים אינפנטיליים".
מישהו אינפנטילי כזה היה ליבת, דמות האינסטגרם שפרידר המציאה כחלק מהשתטות קורונה חולפת. ליבת נהגה לומר את הכול על הכול, גם על נושאים שפרידר לא נהגה להתבטא עליהם, ובעיקר היא אהבה להגיד 'אושפלוההההה'. זה התחיל משטות והפך לשטות מאוד מאורגנת - פרידר התחילה להשקיע בטקסטים יחד עם אייל נאור, תסריטאי סאטירי שכתב בין היתר ל"גב האומה", ששיפץ או הוסיף פאנצ'ים. "זה היה כיף טהור. לא הייתה שם אג'נדה, פשוט שיחקתי וכשזה נהיה טו מאץ' עזבתי את זה, וממילא הפילטר ירד אז היא נהייתה תנצב"ה. אנשים ברחוב עדיין הולכים לידי ואומרים 'אושפלווווההה'", היא מגחכת, "אבל היא איננה, אז בואי נתגעגע אליה ונמשיך לדבר הבא".
אם היה את הפילטר היית ממשיכה?
"בקטנה פה ושם".
אפשר למנף אותה לקמפיין!
"אבל מה שהיה כיף אצלה זה שהיא לא הייתה ממונפת - אלא חופשייה. אבל לכי תדעי, אולי היא תקבל קמפיין לאושפלו. היא רוצה לרוץ למועצת תלמידים כדי לבטל שעת אפס, אני לא יודעת איזה ערכי מותג מתחברים לזה".
פרידר מעידה על עצמה שהיא "ילדה טובה ראשון לציון, שבסופו של דבר אוהבת להיות בבית, להיפגש עם חברים שלי בבית" - אותה קבוצת חברים מגיל 14, שאליה היא הלחימה את הגרעין החברתי מהצבא - "ויצרתי מפלצת שהיא אחת הגאוות הגדולות שלי בחיים". מי שהצטרף לחבורה המפלצתית בתקופה האחרונה הוא השחקן יהודה לוי, שאחרי מספר שבועות של הכחשה עיקשת ושמועות לא מבוססות, פרידר אישרה בשיחה הזאת לראשונה את הקשר הרומנטי הטרי ביניהם.
"עברו 45 דקות עד ששאלת עליו! איך החזקת כל כך הרבה?", היא צוהלת.
עלה לי בדם. אז לפני שנעבור לדבר על זוגיות, יש משהו שאת רוצה להגיד על יהודה לוי?
"משהו חדש מתחיל, משהו נעים וטוב וביתי. ומעבר לזה יש פה שניים בסיפור".
התקשורת עטה עליכם חזק.
"אני קצת מדחיקה את תשומת הלב התקשורתית כדי להתרכז במה שחשוב ולא בחיצוני, כי זה יכול נורא להחמיא ולהצחיק, וכמו כן להיות מוגזם באותה נשימה. אז מה שבטוח זה לא לקחת את התגובות של הבחוץ יותר מדי ברצינות, כדי לאפשר שפיות במרחב האמיתי והלא-וירטואלי".
כשהשיחה מגיעה להיסטוריה הזוגית של פרידר, משהו מהעליצות שלה מעט דועך, ומעיד שהגענו לנושא רגיש. שתי מערכות נישואים שפרידר הייתה בהן - הראשונה עם דין שטרן והשנייה עם אריאל פרדו - הסתיימו בגירושים. "בהתחלה ראיתי את כל זה ככישלון", היא משחזרת, "אני בת להורים שחגגו לא מזמן 40 שנות נישואים. יש לי מודל בבית שאני מעריצה וגאה בו, ואני מתבוננת בהורים שלי בעליות ובירידות של החיים, מכופכפים, אבל מדברים בעיניים ומחזיקים ידיים חזק ומסתכלים קדימה. אז במובן הזה זה היה מאוד מפחיד בשבילי".
האחים שלך נשואים?
"אחי הגדול בזוגיות כבר 14 שנה ויש להם ילדה, וכל החברות שלי התחתנו באזור הצבא. אני מוקפת במשפחות ובילדים ואני גאה בכולן, יש לנו דוקטור, רופאת שיניים, מנהלת קרן הון סיכון, יש לנו מקימת בית רופאים ויש לי חברה מנכ"לית, ואנחנו יחד מהצבא. לפעמים כשאנחנו נפגשות אני מתפעלת ממנה, את מנכ"לית! באמת נשים גדולות מהחיים, וכל אחת מהן אמא לילד או שניים, ולפעמים השלישי בדרך. אני רוצה להיות אמא, אני כרגע הדודה הטובה, ואני אחלה דודנה, אני מטורפת על האחיינים שלי ושיחות עם בני ארבע זה הדבר הכי מצחיק ומרתק שיש, וברור שזה עוד חלום שאני רוצה להגשים".
את חושבת שיש קשר בין המקצוע שלך לבחירות הזוגיות שאת עושה?
"אני חושבת שזה יהיה מפונק להגיד 'זה המקצוע', אז לא. אני לוקחת אחריות על עצמי ויודעת איפה אני יכולה להשתחרר, זה בסדר ליפול, השאלה היא כמה מהר אתה קם, קלישאה ככל שזה יהיה. דווקא המקצוע עוזר לי להרים ראש ולהגיד שלא פעם העבודה שלי הצילה לי את החיים.
"גדלתי בסביבה שרגילה לעשות את ה'טיול המאורגן של החיים' - לסיים תיכון, ללכת לצבא, לעשות את הטיול, התואר, המשפחה והילדים, ואיפשהו בתוך הלב שלי דווקא כן נרשמתי לטיול המאורגן הזה, אבל איכשהו יצא שארגנו לי טיול אחר, או שאני ארגנתי אותו לעצמי. אבל זאת שוב השאלה הזאת - זה באמת כישלון? אולי זאת עוצמה? אולי דווקא הסכמתי להכניס את עצמי למקום של פגיעות, ואיזה מזל שאמרנו בלי להתבייש 'אז לא, זה לא קורה וזה בסדר', למרות כל התחושות הקשות - וכל מי שעבר את זה יודע כמה זה קשה ומפחיד. אני עדיין מאמינה באהבה ורוצה להיות כמו חיה וחנן פרידר (ההורים שלה - ס"ש) כשאני אגדל ואני אמשיך להילחם על זה, גם אם כופכפתי. וכופכפתי הרבה. את צריכה לדעת איפה את לוקחת אחריות ואיפה זה בסדר להיות עם חמלה ולהגיד 'עשיתי מה שיכולתי'".
"חמלה ואחריות", זאת הכותרת של הריאיון הזה.
"נראה לי שכל אישה או גבר שמנסים לשלב בחיים קריירה והורות ומשפחה נאבקים עם משהו, ויצא שאני סטיית תקן או אחת מכל כך הרבה שלא מצליחים, אבל זה לא כישלון. עברתי את כל שלבי האבל והיום אני אומרת יאללה, שכר לימוד".
