מוקדם בבוקר מתעורר איתי טיראן בחווה שלו ושל אשתו, מלאני פרס, מנקה את אורוות הסוסים, משפץ את הבית וממשיך בניכוש עשבים. מי שנחשב לנסיך התיאטרון הישראלי, מתגורר כעת במרחק של 45 דקות נסיעה מהמבורג, מבודד מאנשים, קרוב ליער ולשדות. "זה רק אנחנו, הסוסים ושני החתולים", מספר טיראן. "אלו חיים אחרים ממה שהכרתי. מלאני מגדלת ומרביעה כאן סוסים ערביים. זה מה שהיא אוהבת. מזג האוויר הוא דבר שצריך להתמודד איתו. בחורף של שנה שעברה היה פה כמעט מינוס 30 מעלות. יש גם סכנות - אם זה שלג, קיפאון וגגות שדולפים".
למדת כבר לתקן צינורות או גגות דולפים?
"לפעמים אני גם לא יודע מה לעשות וצריך להזמין בעל מקצוע. עכשיו בדיוק קפאו צינורות השְׁקָתוֹת של הסוסות כשהטמפרטורה ירדה למינוס 13, אז סגרתי את הצנרת וסחבתי לסוסות דליים עם מים. עבדתי בשיטה הישנה וזה הצליח".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ממש הרפתקה סוריאליסטית.
"הרפתקה גדולה. אנחנו בחווה כבר שנה וחודשיים, ויש רגעים שאני יושב וצובט את עצמי כדי להאמין שזה אמיתי. לא דמיינתי בחלומות שלי שאני אחיה בתנאים כאלה ושזאת הסביבה שתקיף אותי. אני מנותק מהעיר, מנותק מתיאטרון, ואז, בנסיעה ברכבת או בטיסה אני מוקף בבניינים ובאנשים".
אתה יודע גם איך מרביעים את הסוסות, או שזו רק המומחיות של מלאני?
"אני מאוד אוהב את הסוסות אבל אני מבין בזה מעט מאוד. זאת הממלכה של מלאני. היא מתמצאת בצורה יוצאת דופן בכל מה שקשור לשושלות של הסוסים האלה. היא גם מבינה באנטומיה של הסוסים ובטיפול בהם. מלאני היא לחלוטין כמו סקרלט אוהרה מ'חלף עם הרוח'. באומץ מעורר השתהות והתפעלות היא מחזיקה את הבית ואת החווה על הכתפיים שלה ואת התחזוקה השוטפת של המקום".
אתה לא מרגיש לפעמים בודד מדי שם? הרי זה רק אתם, הסוסות והחתולים.
"יש לי חברים בתיאטרון בוינה, אני לא חושב שזה מתאים לכל אחד. יש אנשים שאולי היו מרגישים כאן בדידות, לא אנחנו. יש לנו אחד את השנייה וזה המון. יש משהו מאוד נעים בלבד הזה. בהרבה מובנים זה משהו שחיפשנו. זאת תחושה מאוד משחררת, נעימה ומרגיעה".
כשטיראן מתגעגע למחיאות כפיים הוא נוסע ברכבת שמונה שעות וחצי לבורגתיאטר, התיאטרון האוסטרי הלאומי בוינה, שם הוא חוזר לאהבת הבמה עם שלוש הצגות שונות: 'העלמה יוליה', 'מריה סטיוארט' ו'התליין', כולן בגרמנית. הוא בן 41, משחקני התיאטרון הבולטים ביותר שצמחו כאן ב־20 השנים האחרונות. מרגע שסיים את לימודי המשחק הוא קטף שלל תפקידים חלומיים. לפני כשלוש שנים עזב את ישראל ואת התיאטרון הקאמרי שבו שיחק 16 שנים, לגרמניה. הוא הגיע לשם בעקבות אשתו, הדוגמנית לשעבר מלאני פרס שנולדה שם. עזיבתו הייתה צעד כמעט בלתי נתפס ורבים סברו שמדובר באקט פוליטי. בראיונות איתו החזיק טיראן בדעה שהציונות שווה לגזענות, ושהשמאל האמיתי היה צריך לתמוך ב־BDS. היום, הוא נזהר בניסוחיו. "כשעזבתי את הארץ, נורא רצו לראות בי גולה פוליטי, או מישהו שעוזב כי הוא לא יכול לסבול יותר את המציאות הפוליטית בישראל. טרחתי יותר מפעם אחת להסביר לעיתונאים או לאנשים כאלה או אחרים, גם לחברים, שהמציאות הרבה יותר מורכבת".
כלומר לא עזבת בגלל פוליטיקה?
"הרצון שלי לנסוע ולעזוב את הקאמרי ואת ישראל בעמדה מאוד מחוזרת, נובע דווקא מהפחד מסטגנציה, מקיבעון. הפחד שיהיה לי נוח מאוד, הפחד שאני עשוי לשקוט על השמרים ולצלול לאיזושהי תחושת שובע מדושנת שאמורה להוביל אותי לאיזה ניוון או ריקבון. מכאן קורה הרגע הזה, שבו אתה מושך את עצמך בכוח בשערות ומוציא את עצמך מאזור הנוחות שלך וכופה על עצמך שפה שהיא לא השפה שלך. מציאות שבה אתה עומד על הבמה כשהשם איתי טיראן לא בהכרח אומר הרבה לקהל".
מה דעתך על ממשלת השינוי? היא נותנת לך תקווה?
"ממרחק, ממשלת השינוי נראית כמו אחד הפליק־פלקים הפוליטיים ההזויים בתולדות הפוליטיקה הישראלית. ארטיום דולגופיאט יכול להעביר את הזהב האולימפי שלו לקואליציה שהדבק העיקרי שחיבר אותה הוא הכמיהה להחליף את נתניהו. אני מבין את ההקלה בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי מהחלפת השלטון וגם שותף לה, אבל בחלומותיי הוורודים אני מדמיין ממשלת אחדות רחבה, כזאת שכמיהתה המשותפת היא לסיים את הכיבוש ולעשות שלום".
כשאתה מסתכל כיום על הנעשה בישראל אתה פחות ביקורתי כלפיה?
"אתה לא מדבר כרגע עם אדם שחי במדינת ישראל אלא במקום אחר, ועסוק בדברים אחרים, וחלק מהעזיבה שלי והמצב שבו אני נמצא הוא היכולת לשחרר. אני לא מגרד כל יום בפצע הפתוח. אולי דווקא המסע הזה יעזור לי להכיר מחדש את ישראל מפריזמה אחרת. לפעמים, שכנפרדים מבן או בת זוג שמאוד אוהבים, ואחרי זמן נפגשים, מגלים את הבן־אדם הזה מזווית אחרת. אני חושב שככה זה הרבה פעמים עם מולדת. היא הכעיסה אותי, היא איכזבה אותי, אבל מעולם לא הפסקתי לאהוב אותה".
אני מניח שאתה מאוכזב ממה שקורה לשמאל הישראלי בממשלת הזאת?
"מה שקרה לשמאל בישראל זה חומר לטרגדיה יוונית. תוצאה של תהליך גסיסה ארוך שהרבה ממנו נובע לדעתי ממחלה אוטואימונית. מצד אחד שמאל פרגמטי אופורטוניסטי שזז ימינה בעשורים האחרונים ואיבד את צלמו האידיאולוגי, ומצד שני שמאל טהרני מיליטנטי, אובר־פרוגרסיבי, שעסוק בתוך השיח הפנימי שלו מאשר בלהתנחל בלבבות. זה טרגי מאוד, ונדמה לי שמדובר במגמה גלובלית".
מה דעתך על שלילת פרס ישראל בתחום המתמטיקה ומדעי המחשב מעודד גולדרייך לפני כחודשיים על ידי שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון כיוון שהוא חתם על עצומה להחרים את אוניברסיטת אריאל?
"החלטה עצובה ולא מפתיעה. זה מוכיח שמי שמנהיגים את מדינת ישראל מתעדפים ערכים לאומניים על פני אינטליגנציה ומצוינות. המסר של שרת החינוך לדור הצעיר הוא שחשיבה ביקורתית שקוראת תיגר על מוסכמות היא מגונה. חברה נאורה צריכה להיות מסוגלת לחשיבה מורכבת, כזאת שמפרידה בין דעה של אדם לפועלו, והפרס הזה הוא על תרומתו המדעית של גולדרייך ולא על דעותיו. תאר לך שהשוודים לא היו מעניקים את הנובל לישראל אומן בגלל שהוא ימני. היינו צועקים אנטישמיות. דמיין לעצמך שהאיש היה מגלה לצורך העניין תרופה לסרטן או לאלצהיימר, ולא היו מעניקים לו את הפרס. זאת מחשבה שצריכה להעביר צמרמורת".
"ממשלת השינוי נראית כמו אחד הפליק־פלקים הפוליטיים ההזויים בתולדות הפוליטיקה הישראלית. ארטיום דולגופיאט יכול להעביר את הזהב האולימפי שלו לקואליציה שהדבק העיקרי שחיבר אותה הוא הכמיהה להחליף את נתניהו"
יש לך ולמלאני מועד חזרה לישראל?
"לא, יצאתי לאיזשהו מסע, הרפתקה, אודיסיאה, ואין לי מושג כמה זמן המסע הזה יימשך. זאת בדיוק התמה במסע הזה. כשאתה יוצא למסע אתה לא שם לו פג תוקף, וכשאתה יוצא לאודיסיאה, אתה צריך לפגוש את הציקלופים. מבחינתי זאת חוויה שאין לי מושג מתי היא תסתיים. זה מה שהופך אותה לכל כך מרגשת ומעניינת. יכול להיות שביום מן הימים אני אגיד לעצמי, מה, היית אידיוט, מה חשבת כשעזבת את הסביבה הנוחה הזאת? עכשיו אף אחד בכלל לא מעוניין בך, אף אחד בכלל לא רוצה שתחזור. מי זה בכלל איתי טיראן? יש דור חדש של שחקנים חדשים. יש כוכבים חדשים".
אתה שולט בגרמנית?
"לא הייתי אומר שפרפקט. יש לי בסך הכל גרמנית בסיסית. אני מדבר אותה כמו עולה חדש. כשמדובר במחזה, יש חזרות, ואני יכול לעבוד על הטקסט, ללמוד וללטש אותו. זה אתגר מאוד גדול".
העובדה שאתה חי בגרמניה עם מלאני עזרה לך להתאקלם?
"יש לזה הרבה יתרונות, בעיקר בגלל שגרמניה היא מדינה שמאוד אוהבת בירוקרטיה. זאת שפה בפני עצמה. טוב שיש מישהו שמסוגל לדבר עם משרד הפנים ובכל מה שקשור לבירוקרטיה. זה הכל סינית. אפילו לא גרמנית".
חושב שהקהל הישראלי שכח אותך בשלוש השנים שאתה בגרמניה?
"לשמחתי הגדולה ממש לא. אני חייב להגיד שאני נורא מוחמא, מהעובדה שיש כל כך הרבה אנשים שכותבים לי שהם מתגעגעים אליי. אפילו הייתה לי הפתעה נעימה מזוג ישראלי שכתב לי שכשהם מגיעים לוינה כתיירים, הם הולכים לצפות בהצגה בבורגתיאטר בלי שהם מבינים מילה ממה שקורה על הבמה, בזכותי. בזכות הרשתות החברתיות הרבה פעמים אנשים מגיעים אליי וכותבים דברים מאוד מרגשים ואני מברך על זה. מבחינתי, לא עזבתי בטריקת דלת. אני לחלוטין רוצה לשתף פעולה עם מה שקורה בישראל".
הקורונה עזרה לו למצוא את הדרך מגרמניה חזרה לארץ. טיראן שמצא את עצמו עם הרבה שעות חופשיות בבית, החליט לנצל את הזמן הזה כדי לכתוב את 'וניה', עיבוד חופשי מרשים ל'הדוד וניה' של צ'כוב. העיבוד מתרחש בתקופת מגפה שמזכירה מאוד את תקופת הקורונה. בהצגה, שעולה בסוף השבוע בתיאטרון הקאמרי, בבימוי כפיר אזולאי, משחקים דרור קרן (וניה), יובל סגל, אלי גורנשטיין רמי ברוך, אנסטסיה פיין, כנרת לימוני, מרים זוהר והלנה ירלובה. "הכל התחיל בצורה ספונטנית לחלוטין, אפילו אימפולסיבית", הוא אומר. "ב־9 במרץ, כשהקורונה התפשטה, חזרתי מהתיאטרון בוינה הביתה ואז נודע לי שהעולם נכנס לסגר. אני בן־אדם בן 41, וחוויתי כמה דברים בחיים, אבל דבר כזה אף אחד מאיתנו לא ציפה שיקרה. מצאתי את עצמי סגור בבית בלי עבודה, בלי חזרות, בלי במה, ונכנסתי לכל מיני מחשבות ותהיות. פתאום כל רעשי הרקע פסקו והיה לי הרבה זמן לבלות עם עצמי".
ואז התחילו החרדות?
"בצורה נורא מוזרה זה לא פעל לי על חרדות. זה דווקא הרגיע משהו. אף פעם לא הייתי טוב בלשבת רגל על רגל ולא לעשות כלום, ופתאום קיבלתי את המתנה הזאת. לקחת צעד אחורה. לשבת בטבע ולהסתכל על העצים ולחשוב ולקרוא. לא הייתי צריך לעבוד על טקסט או להתכונן לתפקיד הבא. קראתי את 'הדבר' של אלבר קאמי כדי לקבל איזו פרספקטיבה חיצונית מה זו מגפה ומה קורה בה לאנשים, לנפש שלהם. אחרי קאמי פתאום קפץ לי לראש 'הדוד וניה'".
חשבת לבוא ולביים את המחזה?
"בהתחלה כמובן רציתי לביים את זה, זה היה לי טבעי, כבר עשיתי את זה בעבר. כשכתבתי את המחזה ראיתי את ההצגה לנגד עיניי, אבל אז הבנתי שבגלל הקורונה לא אוכל לביים את זה. כשגלעד קמחי מהקאמרי הציע לי את כפיר אזולאי כבמאי, הרגשתי שאני מסוגל לשחרר את זה".
דיברת בעבר על חרדות ופחדים שתקפו אותך, ופתאום הם נעלמו?
"סף החרדה שלי ירד לשמחתי באופן משמעותי בשנים האחרונות. אני לא יודע מה משחק תפקיד גדול יותר בזה - אם לייחס את זה לחיים בכפר, או לזה שאני מתבגר ומתגבר. כמובן שבאופן טבעי אני דואג בקורונה להורים שלי, שנמצאים בקבוצת סיכון, ולקרובים לי".
מה התפקיד של מלאני בתחושת השלווה הזאת?
"אנחנו יודעים לתת ספייס אחד לשני, וזאת תכונה חשובה בזוגיות, במיוחד כשמבלים סגר עם אדם אחד במשך תקופה ארוכה במנותק מהעולם. אני חושב שהעובדה שאנחנו חולקים חלומות משותפים הופכת אותנו למדינה קטנה של שני אנשים, חמש סוסות ושני חתולים. אחד הדברים הנהדרים לגבי החווה שאנחנו משפצים הוא שאנחנו מגשימים יחד חלום. הרבה חלקים מהמקום הזה נראים כמו אתר בנייה אחד גדול ואנחנו עושים הרבה מהשיפוצים לבד. אין דרך אחרת מלקרוא לדבר הזה שאנחנו עושים פה בנייה של בית".
מה היית עושה לו עולם התיאטרון לא היה חוזר?
"אני עובד בחווה בעץ, אני חוטב ומשפץ את הבית, ויכולתי ללכת לעבוד בעץ. אמרתי לעצמי שאני יכול להיות גם שוליה של איזשהו שיפוצניק, או ללכת לעבוד על איזה טרקטור בתור חקלאי".
'הדוד וניה' עוסק בתקוות שהתבדו, בחיים מבוזבזים. גם אתה אתה מרגיש לפעמים ככה?
"חשבון הנפש זה הלחם והחמאה שלי. לא חיכיתי לקורונה כדי להנפיק את הפספורט הזה שנקרא חשבון נפש. אני חובב חשבון נפש. יש לי מינוי במכון כושר הזה כבר הרבה מאוד שנים. אני רוצה להאמין שבזכות זה אני חי חיים מלאי הגשמה ועניין שאין בהם לא פספוס ולא בזבוז. חלק מהסיבות שאני עושה את האודיסיאה הזאת הוא כדי לא להרגיש שום פספוס".
כבר שנתיים שלא ביקר בארץ, הרבה בגלל הקורונה. בעוד שבארץ הרחיב את הקריירה לטלוויזיה ולקולנוע, הוא מתמקד כעת בעיקר בתיאטרון עם הבלחות מדי פעם. "חזרתי עכשיו מגאנה מצילומים של סדרה גרמנית וצילמתי סרט ביולי שעבר", הוא אומר. "התיאטרון תמיד היה נקודת המוצא שלי, אבל אני מאוד אוהב קולנוע. יכול להיות שבאיזשהו שלב יעניין אותי גם להתפתח יותר בכיוון הזה".
מותו של עמרי ניצן, המנהל האמנותי של הקאמרי, והאיש, שיחד עם המנכ"ל לשעבר נעם סמל, נתן לטיראן כמעט יד חופשית בבחירת תפקידים, מעציב אותו מאוד. "איבדתי חבר קרוב ברמה האישית", הוא אומר. "אני מתגעגע לשיחות שלנו. עבדנו יחד כמעט 17 שנה. רקמנו חלומות משותפים וגם הגשמנו. עמרי היה מאהב של תיאטרון. הוא עבד אותו בתשוקה ובמסירות טוטאלית והקדיש לו את כל כולו. מותו מסמל סוף של עידן".
מה אתה חושב על המקום שאליו לוקח התיאטרון בארץ, כשמעלים בו מחזות זמר על האופנובנק?
"לצערי לא יצא לי לראות אף הצגה בארץ מאז שעזבתי. התיאטרון בארץ גם בתקופתי היה חנות שיש בה הכל. שעטנז של נמוך וגבוה, מסחרי ואליטיסטי. חוצה ז'אנרים. קצת כמו הקואליציה החדשה. אפרופו פרספקטיבות, היום, כשאני נמצא במדינה שהסבסוד לתיאטרון בה הוא 50 אחוז, אני מבין הרבה יותר שהצורך של התיאטרון להתקיים מכריח אותו לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר, אחרת המשמעות היא חידלון".
