הדמות המזוהה ביותר עם רעיון סרט האימה האפרו-אמריקני הסאטירי העכשווי הוא ג'ורדן פיל, שבסרטים כמו "תברח" (2017) ו"אנחנו" (2019) יצר סרטים שההומור השחור שלהם, ומיומנות הביצוע שהופגנה בהם, בידרו והכילו פרובוקציות רעיוניות. העזה המתבלטת במיוחד מול הזהירות של מרבית הקולנוע המסחרי האמריקני, או להבדיל, מול הכפפה לניסוחים פשטניים של שחור ולבן במתכונת ה-"Woke" העכשווית. בשונה מהרדידות והסכמטיות, האימה הסאטירית בסרטיו של פיל מעניינת דווקא בהיותה חותרת לאמביוולנטיות.
קנדימן – טריילר
פיל הוא גם מפיק שהקים יחד עם שותפו ווין רוזנפלד את חברת ההפקה "מאנקיפו" שהפיקה לטלוויזיה ("אזור הדמדומים", "ארץ לאבקראפט") ולקולנוע את סרטיו של פיל, וסרטים נוספים ברוח דומה (הבולט שבהם הוא "שחור על לבן" של ספייק לי מ-2018). השם של חברת ההפקה הוא כשמו של סיפור האימה הקצר, שבו כף רגל של קוף מגשימה משאלות אך עושה זאת באופן אירוני ואפל; שם הלוכד את אלמנט הפנטזיה והאימה של חזרת המודחק, שנדמה כמרכיב מהותי בעבודותיו של פיל.
להישגים מרשימים אלו מצטרף כעת סוג של המשך לסרט האימה "קנדימן" מ-1992. הסרט, שגם הוא נקרא "קנדימן" (Candyman) הינו סרטה השני של במאית אפרו-אמריקנית צעירה בשם ניה דהקוסטה, על פי תסריט שדקוסטה כתבה יחד עם פיל ושותפו רוזנפלד.
היחס בין הסרט של 1992 לנוכחי מעניין. "קנדימן" של שנות ה-90 היה עיבוד בשינויים מהותיים לסיפור קצר של קלייב בארקר, שנכתב ובוים על ידי במאי בריטי לבן ממוצא יהודי בשם ברנרד רוז. כמובן שהזהות הספציפית של הבמאי, לכאורה דבר לא חשוב, הופכת למרכיב קריטי בניסיון העכשווי לחזור לסרט ולעבד בצורה שאפתנית את רעיונותיו; ולבצע ניכוס מחדש למיתוס של ה"קנדימן", בידיהם של יוצרים שחורים בעלי מודעות פוליטית.
"קנדימן" של 1992 הופק בתקציב נמוך וזכה להצלחה בינונית. עם השנים הוא צבר מעמד ועניין (לא מעט ממנו בטקסטים אקדמיים) בגלל הרעיון הטעון שעומד בבסיסו. הוא לקח את רעיון ה"בוגי מן" נוסח פרדי קרוגר והציב אותו בתוך תרחיש נקמה שחור. הגיבורה של הסרט הראשון הייתה דוקטורנטית לבנה בשם הלן לייל (וירג'יניה מדסן) שחוקרת אגדות אורבניות בשכונת "קבריני-גרין", פרויקט המגורים הציבורי הידוע לשמצה בשיקגו שיושביו, רובם ככולם, היו אפרו-אמריקנים. המיתוס שבו מאמינים יושבי השכונה הוא אודות קיומו של ה"קנדימן", ישות במראה של גבר אפרו-אמריקני, עם מעיל ארוך, אנקול תקוע בתוך הגדם של ידו הימנית, ונוכחות מתמדת של דבורים בסביבתו. מי שעומד מול הראי ואומר חמש פעמים את שמו יזכה במהרה לשיסוף קטלני מהאנקול.
בשיקגו של שנות ה-70 במאה ה-19, דניאל רוביטייל האפרו-אמריקני היה "אדם חופשי", בן של עבד שהתפרנס מציור פורטרטים ללקוחותיו העשירים. הוא התאהב בבת עשירים בשם הלן, הכניס אותה להריון, ואז נרצח באכזריות על ידי בני משפחתה שכרתו את ידו, תקעו את האנקול, ומשחו את גופו בדבש שהזמין את הדבורים, שעקצו אותו למוות. בסרט הראשון הלן לייל מנכיחה את הקנדימן, וסדרת הרציחות שהוא מבצע הופכת להיות משויכת לה. בינה לבין הקנדימן נוצר סוג של קשר פטאלי, אפילו אירוטי, שבו הלן לייל היא, מבלי לדעת, מעין גלגול של ההלן שבה התאהב רוביטייל לפני שהפך לקנדימן. ההדים העל טבעיים הופכים את הקשר לפטאלי, והיא נשאבת לתוך סיוט שממנו היא לא נחלצת.
ברמה הרעיונית יש כאן גם את הטאבו אודות הקשר בין שחור והאישה הלבנה, ואת האופן שבו הרציחות הן לא רק חלק בתהליך האיחוד הבלתי נמנע שלהם, אלא, ברובד אינטלקטואלי יותר, האופן שבו הוא מעניש אותה על חוסר האמון הראשוני שלה בקיומו. האמונה המתמשכת בקיומו של המיתוס, אולי הדבר שבשמו הוא רוצח, היא טעונה פוליטית בגלל הזהות הגזעית (שהייתה לבנה בבמקור הספרותי). אפשר להציע פרשנויות רבות לסרט, אבל נדמה שברור כי פיל והבמאית דהקוסטה מנסים לעצב מחדש את המיתוס מגילום של חרדות לבנות, לפרספקטיבה שחורה שבה הטראגיות של קנדימן קשורה לאופן שבו שחורים היו ועדיין נתונים בעמדת קורבנות לאלימות הלבנה.
ל"קנדימן" היו שני סרטי המשך, אך "קנדימן" של 2021 מתעלם ממה שקרה בסרט השני והשלישי, ומהווה סוג של המשך, ואולי גם סוג של ריבוט, לסרט הראשון בסדרה. בעולם של "קנדימן" 2021 אירועי הסרט הראשון התרחשו כמעט לפני 30 שנה, אך הרושם שנותר בזיכרון הקולקטיבי הוא שהרציחות היו מעשיה של הדוקטורנטית הלבנה המעורערת. הדמות המרכזית היא של צייר אפרו-אמריקני צעיר ששמו אנתוני מקויי (יאיא עבדול-מאטין השני). הוא זוכה להערכה אך נמצא בשלב קריטי בקריירה שלו בעודו מתמהמה במציאת נושא לקראת תערוכה חשובה. חברתו בריאנה (טיונה פאריס) היא מנהלת גלריה מצליחה. אנו נמצאים בעולם האמנות השיקגואי, בבתיהם של אנשים צעירים ומצליחים. עולם שנראה מאוד רחוק מזה שבו נרצח רוביטייל, אבל גם ממשכנות הדיור הציבורי בשיקגו.
ההחייאה של הדמות של קנדימן נקשרת לדמותו ועבודותיו של מקויי. הן מהדהדות את הנוכחות של דימוי הזוועה הקשורים לדמות, והאמן עצמו נראה, בוודאי לאחרים בסביבתו, כמי שבריאותו הנפשית מתערערת וזהותו קורסת. בגלל שהדמויות בסרט משכילות ומתקיימות בעולם של יצירה וניתוח דימויים, שאלות של זהות, ניכוס, מנגנוני כוח בחברה וכיוצא באלו, עולות באופן ישיר בדיאלוגים.
ללא ספק זהו סרט אימה שהעומדים מאחוריו הם אנשים משכילים וחושבים שקראו לא מעט סילבוסים אקדמיים. הם מודעים היטב, לעיתים זה גובל ביותר מדי, למשמעות של הבחירות המבוצעות בסרט. כך, למשל, הסרט נמנע מהצגה ישירה של אלימות כלפי דמויות שחורות. דברים יקרו, אבל מחוץ לגבולות הפריים. לבנים, לעומת זאת, יזכו להיות קורבנות בהצגה ישירה יותר. זוהי בחירה פוליטית כפי שהיא אסתטית.
יש לא מעט מה לומר על רעיונותיו של הסרט, אבל הדבר מחייב התייחסות לפרטים עלילתיים שלא כדאי לחשוף לפני הצפייה. מה שניתן לומר הוא שהסרט בקלות יכול היה להיות סרט דידקטי, תעמולה לעמדה פוליטית פשטנית של התקרבנות אפרו-אמריקנית (ואני לא מטיל ספק שיהיו מי שיחוו אותו כך). להבנתי הסרט מורכב יותר. יש לו מה לומר, לכן זהו סרט אימה עם דמויות שחושבות, ויוצאות להן מילים מהפה (ולא רק צעקות כאב ואימה) שכדאי להקשיב להן; דרמה אפלה שמציבה הסתחררות מקבילה לזו של גיבורת הסרט הראשון, אך מחזירה למרכז דמות אפרו-אמריקנית יוצרת, ולכן בעוסקת באופן רפלקסיבי בשאלות רלוונטיות למערכות ייצוג והאופן שבו הן מבצעות או מעמעמות את ההנכחה התרבותית של הטראומה המתמשכת של השחורים.
מעלתו העיקרית של הסרט היא עבודת הבימוי. מרגש לראות עבודה מיומנת, ועל אחת כמה וכמה של אישה אפרו-אמריקנית שעושה סרט המפגין תעוזה. יש פה בחירות ויזואליות מרתקות - כמו להשתמש בתיאטרון של צלליות נייר כדי להציג את העבר הנורא של קנדימן (גם אם נדמה שזה שואב השראה מ"הבבדוק" של ג'ניפר קנט), או הפתיחה שבה יש שוטים מהממים של גורדי השחקים של שיקגו המצולמים במצלמה הפוכה, כך שהם נראים כצומחים מתוך העננים. אלו בחירות שערכן לא רק בהיותן "יפה" או "מקורי", אלא בתכליתיות התמאטית שלהן. "קנדימן" נכנס בקלות לרשימת סרטי האימה הטובים של העשור האחרון.
