למרות ביצועים לא רעים בקופות, "ווילו והנסיכה" נחשב סוג של אכזבה. עם צאתו ב-1988, סרט הפנטזיה של ג'ורג' לוקאס (סיפור והפקה) ורון האוורד (בימוי) אמור היה להפוך לבלוקבאסטר גדול, אולי אף לפתוח זיכיון חדש ומשגשג עבור לוקאס אחרי תום סאגת "מלחמת הכוכבים". אולם משהו לא ממש עבד – ייתכן שבגלל הגנריות שאפיינה את התסריט שעיבד בוב דולמן מהסיפור של לוקאס, שכן עם מבנה הקווסט שלו והארכיטיפים המוכרים, "ווילו והנסיכה" צעד באדמה החרושה היטב של הפנטזיה ההרואית הקלאסית. נו, אתם כבר מכירים את זה: גיבור חסר-ביטחון (שבדרך כלל מגיע מרקע צנוע, או מתואר כחריג בשל מראהו/אופיו/יכולותיו), המוצא את עצמו נסחף במאורעות מונומנטליים שנמצאים מחוץ לשליטתו, עובר תהליך חניכה מסוג כזה או אחר – ובסופו של דבר מתגלה כגיבור שמציל את היום. טולקין עשה את זה עם "ההוביט" כבר ב-1937, ואחריו עוד רבים מספור.
מה הביא "ווילו" לשולחן העמוס הזה? לא הרבה, פרט לכמה החלטות ליהוק מצוינות (ואל קילמר קנה את עולמו בסרט), אפקטים מיוחדים מרשימים שהקדימו את זמנם (כולל השימוש המשמעותי ביותר באנימציית מחשב עד אז), ופסקול פשוט נפלא של ג'יימס הורנר ז"ל. כאמור אלו לא הספיקו כדי להפוך אותו ללהיט, אם כי הסרט המשובב הזה בהחלט נחרט בליבם של מי שראו אותו בזמן אמת, בגיל הנכון - כמו כותב שורות אלו, שהיה בן שמונה וחצי ולעולם לא ישכח את ההתלהבות מרוחו האנרכיסטית של מדמרטיגן הפרוע (קילמר), את האימה שאחזה בו כשהטרולים המרושעים התגנבו על הגשר בטירת טיר אסלין הנטושה, ואת ההשתאות לנוכח הטרנספורמציה של הקוסמת פין רזיאל.
והנה, מכיוון שבמלחמות הסטרימינג כל חתיכת תוכן מהוהה מהווה הזדמנות – כולל סרטים שיצאו לפני 34 שנים, ולאו דווקא נרשמו כמצליחים במיוחד – הגיע גם זמנו של "ווילו והנסיכה" לזכות בריבוט, ולא סתם אלא בפורמט של סדרה עתירת-תקציב בשם "ווילו", שעלתה אתמול (ד') בשירות הסטרימינג דיסני+ (דיסני היא הבעלים של לוקאספילם, ולפיכך מחזיקה בזכויות). אך האם הושעתו של הקניין הרוחני הספציפי הזה מתהומות הנשייה היה שווה את המאמץ? ובכן, חלקית.
"ווילו" – טריילר
(דיסני+)
הסדרה מתרחשת כ-20 שנה אחרי מאורעות הסרט המקורי, ובדיוק כמותו עוסקת בקווסט שיחבר בעבותות של ידידות (ויותר מכך) בין הנוטלים בו חלק, יבגר אותם ויפגיש אותם עם גורלם. אם בסרט המקורי העילה לקווסט הייתה ניסיון הצלתה של התינוקת אלורה דנן, זו שלפי הנבואה תושיע את הממלכה מהלכה המרושעת בברמודה (שאותה גילמה בסרט המקורי ג'ין מארש המצמיתה) – הפעם הקווסט, לפחות בתחילתו, נועד להציל את הנסיך איירק (דמפסי בריק). לא שאיירק נראה ראוי להצלה: מדובר בבטלן שעסוק בעיקר ברדיפת שמלות, לדאבון ליבה של אמו המלכה סורשה (ג'ואן וויילי, אשר גילמה אותה בסרט המקורי). אחותו קיט (רובי קרוז), לעומת זאת, היא כבר טיפוס רציני יותר: לוחמת עקשנית שיותר משמחה לבלות את זמנה באימונים עם חברתה הטובה ג'ייד (ארין קלימן), אך ממש לא שמחה מרעיון נישואיה הכפויים לנסיך ממלכה שכנה, גריידון (טוני רבולורי).
גריידון מצדו גם לא ממש מאושר מהרעיון, ואומללותו גדלה אקספוננציאלית כשמוטל עליו להצטרף לקיט, ג'ייד ולוחם/גנב בשם בורמן (אמאר צ'דהה-פאטל) למסע מסוכן על מנת להשיב את איירק, אחרי שהלה נחטף מהארמון בידי כוחות שטניים כלשהם. אליהם מצטרפת גם דאב (אלי במבר), טבחית ממטבחי הארמון של סורשה שמנהלת רומן עם איירק החרמן, ואולי איננה בדיוק מי שהיא מצטיירת במבט ראשון.
כשהחבורה הלא-ממש הומוגנית פוגשת את ווילו, שהפך זה מכבר לשליט של אנשיו וקוסם מיומן, הפאזל מושלם, ועתה לא נותר אלא לצאת למסע הרה-סכנות בשלל לוקיישנים פנטסטיים. במהלכו, כאמור, יתחזקו הקשרים שביניהם – אחד מהקשרים הללו אף יבשיל לקשר רומנטי – דמויות מ"ווילו והנסיכה" יפציעו פה ושם, הרפתקאות רבות ייחוו וסודות מסתוריים ייחשפו. מה רע?
ובכן, לא הרבה. שום דבר ב"ווילו" איננו מחורבן במיוחד, אבל חלק גדול ממנה בינוני למדי. כדרכן של סדרות מסוגה, היא סוחפת מכוח עשייתה המיומנת ומכוח ההשקעה הגדולה בה - אבל חסרים לה כמה דברים שיכולים היו להפוך אותה למשהו מעבר לזה. תחילה, קיים העולם שבו מתרחשת הסדרה, שלא זוכה לבנייה מרשימה דיה. חסר מעט יותר מההיסטוריה של העולם הזה, מהמיתוסים ומהפולקלור, והדבר בולט במיוחד בכל הנוגע לתיאור כוח הרשע שחוטף את איירק וזורע כאוס ומוות בממלכה. אנו חוזים כמובן ברעים שפושטים על הארמון לעת ליל (אם כי הסצנה הנ"ל לוקה בכל הנוגע לתאורה וכוריאוגרפיה נהירה של המתרחש), ושומעים עליהם קצת מפי הדמויות, ורואים מהם עוד בהמשך – אבל לא מספיק כדי שזה יהיה משכנע, לא מספיק כדי שממדי האיום והצורך הקריטי להביסו יעניקו לגיבורי הסדרה מוטיבציה מספקת. ואם יש משהו שפנטזיה הרואית טובה צריכה, זה אנטגוניסט חזק. בעצם, זה משהו שכל יצירה צריכה, ולמעט מהן יש.
הדמויות, מצידן, כובשות למדי – וזה דבר טוב, כי על זה, על דמויותיו הכובשות, הפליג הסרט המקורי. אולם ניכר מאמץ עז להפוך אותן לכאלו. ניכר מדי. יוצר הסדרה ג'ונתן קסדן (בנו של לורנס קסדן, מי שהיה שותפו של ג'ורג' לוקאס בכתיבת הטובות שביצירותיו – "האימפריה מכה שנית" ו"שודדי התיבה האבודה") מקפיד לנסוך בכל גיבוריו שנינות ומודעות עצמית, ברמה שכמעט ומטשטשת את ההבדלים שביניהם, את הייחוד שאמור להיות לכל אחד ואחת. כשכולם מדברים אותו הדבר – ומגיבים באותו האופן לסכנות או אתגרים – ובכן, אתה קצת מודע מדי לתסריט שכתבו עבורם, ומוצא את עצמך יוצא מהסיפור.
חלק מהאובר-שנינות ומודעות עצמית שמאפיין את הסדרה החדשה טמון בניסיון הבולט להפוך אותה ליצירה המכוונת לקהל ה-YA. מתבגרים, במילים אחרות. בגלל זה האטיטיוד המובהק שלה, והשימוש בשפה יומיומית ולא-ארכאית, ואינפלציית הפרצופים הצעירים והרעננים שעל המסך. אלא שעבור הצופים הוותיקים יותר, אלה שצפו בסרט כילדים וניגשים לסדרה החדשה על מנת לנסות וללכוד שוב משהו מהחוויה שלהם אי-אז, הדבר עלול ליצור ריחוק-מה. ובעיקר, הטקטיקה הנ"ל מקרבת את "ווילו" באופן מסוכן לשלל סדרות הפנטזיה האחרות בניחוח YA שאותן ראינו בשנים האחרונות - ושברובן לא ניזכר גם אם יכוונו לנו אקדח לרקה. למשל, "צל ועצם", "מכשפת" ו"גורל: סאגת ווינקס" (נטפליקס), או "מחזור כישור הזמן" (אמזון פריים).
ברמת ה-Fan Service, המאמץ לספק את חובבי הסרט המקורי, "ווילו" דווקא מסתדרת לא רע, ומוצאת איזון נחמד בין הסיפור המקורי ובין זה החדש. זאת אומרת, היא נשענת באופן בוטה למדי על דמויות, תחנות ואירועים מהסרט המקורי, אבל לא באינטנסיביות החנפנית והנואשת של טרילוגיית סרטי "מלחמת הכוכבים" החדשים, למשל, או הסרטים בסדרת "עולם היורה". ניכר ש"ווילו" כן רוצה להיות יצירה שעומדת בזכות עצמה, וזהו דבר ראוי לציון. אלא שהרגליים שלה, לפחות בשלב זה ועל בסיס צפייה בשבעת פרקי עונתה הראשונה, פשוט לא חסונות מספיק.
מעריצי הסרט מ-1988, אלה שיבקשו להתחבר שוב לחוויית ילדות אהובה, עתידים לגלות בעת הצפייה בה שישנן חוויות שפשוט לא ניתן לשחזר, ויהיו הכוונות טובות ככל שיהיו. הצופים הצעירים יותר, אלו שיפגשו לראשונה את העולם של "ווילו והנסיכה", עתידים להיות מרוצים יותר, בגדול, אם כי גם הם עלולים לתהות מה בדיוק מפריד בין הסדרה הזאת לכל סדרת פנטזיה ממוענת-נעורים אחרת שעלתה בעת האחרונה.
