חודשים ספורים לפני שהוא מגיע לפזר אצלנו קצת אבק כוכבים כמופע המרכזי בפסטיבל בפארק הירקון בתל אביב, וכמעט שמונה שנים אחרי הביקור הקודם, רובי וויליאמס עלה על הבמה בברלין, מול עשרות אלפי נשים וגברים במרסדס-בנץ ארנה. בחוץ היה קר מאוד, אבל בפנים ההתלהבות חיממה את הקהל הגרמני שחיכה לכוכב בקוצר רוח (ועם זאת באיפוק וסדר אירופי מעורר השתאות) - בוגרים שגדלו על להקת טייק דאת בשיא הצלחתה בניינטיז, אבל גם קהל צעיר שככל הנראה נחשף לזמר הבריטי דרך שידורי הלייב שלו ברשתות החברתיות במהלך תקופת הקורונה. ההתרגשות ניכרה בקרב באי המקום, שבזמן ההמתנה לתחילת המופע בהו בציפייה בהולוגרמה שהוקרנה על הבמה - עטיפת אלבומו האחרון, זה שמכיל גרסאות מחודשות לאותם השירים האהובים והמוכרים.
רובי וויליאמס מבצע את Let Me Entertain You, Kids, ו-Land of 1000 Dances
סיפור ההצלחה של וויליאמס הוא אחד מהסוערים של עולם הפופ. מי שעלה לראשונה על הבמות הגדולות כבר בגיל 16 ידע עליות ומורדות רבות. כשהוא היה בשיא - הוא זרח במלוא האור, שבה מעריצות ומעריצים ברחבי העולם בזכות כישרון, קסם אישי, קריצה וחיוך כובש. אבל כשהוא ידע שפל - הוא ידע אותו במלוא העוצמה והכי נמוך שיש. עם היסטוריית התמכרויות לשלל חומרים מסוכנים, ואורח חיים קיצוני עמוס שערוריות - לא פעם היה נדמה שזהו, הוא לא יצליח לצאת שוב אל האור. אבל כשהוא חגג בברלין לבוש בבגדים זהובים ומנצנצים, מחייך וזוהר - נדמה שכל מה שהוא היה זקוק לו זו רק מנוחה קלה, הפסקה כפויה בחסות הקורונה, לפני שיוכל לחזור למקומו הטבעי תחת אור הזרקורים.
מהרגע הראשון בהופעה היה ברור שהזמר הבריטי בא לעשות את הדבר שהוא יודע לעשות הכי טוב: לבדר את הקהל. "הרשו לי להציג את עצמי", הוא התחיל בתיאום ציפיות קצבי לצלילי Let Me Entertain You וצרחות הקהל. "קוראים לי רובי פאקינג וויליאמס. זו הלהקה שלי, זה התחת שלי, וכדאי שתהיו טובים - כי אני מדהים!". עברו לא מעט שנים מאז הוא זכה בתואר הילד הרע של הפופ הבריטי, והעדויות היחידות להתבגרות שלו הן תספורת המוהק המכסיפה, כי את הביצועים הקוליים המצוינים לארסנל הלהיטים שלו, אותם הוא שולף בזה אחר זה, וויליאמס מבצע בכריזמטיות וריקודים כשהוא טעון ואנרגטי מתמיד.
עוד במדור מוזיקה:
ועבור משימת הבידור, הלוא היא משימת חייו, נראה שהוא מוכן לתת את כל כולו. מוודא שאין אף מעריצה או מעריץ שלא קיבלו חתיכה ממנו. לפעמים גם במובן המילולי; כשהוא התקרב אל הקהל האדוק שהגיע בשעת צוהריים מוקדמת להיכל כדי לתפוס את המקומות הקרובים ביותר לבמה על גדרות הברזל, הוא חשף שחלקם אף התפתו לאחוז בו בכל מיני מקומות אינטימיים. בברלין לדוגמה, שני מעריצים תפסו לו את הישבן. בהמבורג לדבריו, המצב היה חמור אפילו יותר. "בשנות ה-90 ניסיתי לאהוב את כולכם אחד אחד!", הוא התבדח על התקופה ההוללת בחייו, ששאריות ממנה עוד הבליחו בערב המוזיקלי בדוגמת חזייה סגולה שהושלכה לעברו, ושאותה הוא חבש לראשו. וויליאמס החצוף היה נחוש לפלרטט לאורך כל המופע בן השעתיים, בהתאם לתקוות המעריצים.
בגזרה המוזיקלית המופע נע בין שני סוגי שיריו של וויליאמס; מצד אחד יש את שירי ההעצמה המגלומניים והכיפיים, לצד קאברים ללהיטים של אחרים (בהם אחד מפתיע ל-Don't Look Back in Anger של אואזיס, שהקהל שמח כל כך לשיר), ומהצד השני יש את השירים שבהם הוא "אבוד, מדוכא ומחפש שמישהו יציל אותו", במילותיו. שני הסוגים התקבלו באהדה - הקהל רקד והתלהב בשירים Kids ו-Rock DJ, שקיבלו טיפול גרובי ועשיר בחסות הלהקה הגדולה שמלווה אותו (כולל חטיבת נשיפה), וכמובן חבורת רקדניות נלהבת שמאירות את הבמה כאילו הייתה סט צילומי קליפ. הקהל הנרגש הצטרף לוויליאמס גם בשירה בבלדות Feel ו-She's the One, אותו הזמר הקדיש בתשומת לב למעריצה בת מזל בקהל שזכתה בערב שלא תשכח לעולם, כזה שהביא אותה לדמעות ואת המעריצות סביבה לקנאה עזה.
בין התקשורת החמה ובין נאמבר לנאמבר, וויליאמס דפדף עם הקהל בביוגרפיה העשירה והסוערת שלו. החל מימי טייק דאת העליזים, עם ערמות של הומור עצמי שכולל צפייה משותפת בקליפ Do What You Like שהתיישן היטב, אולי קצת יותר מדי (ר"ע הישבנים שמככבים לאורך הווידיאו - תזכורת, רובי אז רק בן 16). כשהוא הרחיב בדיבורים ונדמה שהקהל איבד ריכוז, הוא משך את תשומת הלב בחזרה ברגע אחד. וויליאמס אף הצליח לזהות באחד היציעים מעריצה צעירה שקפצה להביא בירה תוך כדי הקשקושים שלו, והפנה את תשומת ליבם של כל האורחים בהיכל כלפיה. בהומור הוא חיבר את העבר שלו (שכלל חפירות על הימים בלהקה) אל הקהל הצעיר שאולי לא שמע על טייק דאת, ועל הדרך וידא שאף אחד לא ירצה להפסיד שוב אף רגע, אחרת רובי יעשה לו בושות.
ההופעה דילגה בין כל הלהיטים האהובים מקריירת הסולו שלו, אבל גם בסיפורים המרתקים מאחוריהם. ב-Eternity הוא חזר לזמן שבו אלכוהול וסמים היו מנת חלקו ולצידם גם הבדידות והתמודדות הנפש, וזמרת אחת אהובה - ג'רי האליוול (ג'ינג'ר ספייס מהספייס גירלז), שבהשראת המפגש עימה כתב את השיר. וויליאמס בן ה-49 עבר בכל תחנות חייו בכנות כובשת ובלי להמתיק אף גלולה. הפאזה הנוכחית עוסקת בהכרת התודה האדירה שלו כלפי המעריצות והמעריצים, וכשהוא פיכח כבר 23 שנים ונוכח מתמיד הוא ידאג שכל אחד ואחת בקהל ירגישו שמדובר בשואו הראוותני ביותר שצפו בו.
יש אמנים שמנסים בכוח למשוך את הקריירה שלהם, אבל לוויליאמס זה בא באופן טבעי. השירים שלו לא מתיישנים, לכן הוא יכול לחגוג "25 שנה של להיטים", כשם סיבוב ההופעות שלו, גם באיחור של שלוש שנים. בימים אלה הוא מטייל באירופה ואלינו הוא יגיע ב-1 ביוני כחלק מפסטיבל Summer in the City, לצד סם סמית', מרטין גריקס, פאפא רואוץ' ואפילו נונו וסטטיק המקומיים.
אבל למרות שהמופע של וויליאמס עתיר להיטים, קצביים ומרגשים, מעל כולם מרחף אחד איקוני במיוחד שנדמה שכולם חיכו לשמוע ולשיר בקול יחד עם הזמר - Angels, כמובן. אורות הטלפונים נדלקו בהמוניהם, ואיתם גם המצלמות. כשאחרוני באי המופע נפלטו מהמקום היישר לקור הברלינאי בעודם מרחפים על אדי ההתרגשות, הם הצליחו לתעל את האנרגיה לשירה משותפת יחד עם נגן רחוב שביצע לקט משיריו של הזמר הבריטי. הוא אולי לא מתקרב לקרסול של וויליאמס, כוכב חד-פעמי, אבל מוכיח שהשירים האלה שלו שכולם כל כך אוהבים לשיר הם על-זמניים.
הכותבת הייתה אורחת במופע מטעם חברת ההפקות.
