את "המנצחים" ראיתי לראשונה כאשר הוצג במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה אשתקד. סרט מוזר, חשבתי אז. הוא מתרחש בימים שלפני ואחרי מלחמת ששת הימים, וכיוון שמדובר במיוזיקל (מה שלא ידעתי לפני הצפייה בו) הופתעתי כאשר חברי קיבוץ נצר סרני, שבו מתנהל הסרט בראשיתו, מתחילים לשיר בעודם חופרים שוחות לקראת פרוץ הקרבות. סרט מוזר, חשבתי, משום שחלק מהסיפור קורה בתל אביב, אך זו צולמה בקייב, ממש ערב הפלישה הרוסית, ואין דבר מוזר יותר מלצפות בקייב מחופשת לתל אביב של סוף שנות ה-60, עם הכבישים זרועי האבן, הארכיטקטורה האירופאית וקולנוע "אופיר" המנוח, שאינו דומה כלל למבנה האמיתי.
"המנצחים" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
צפיתי ב"המנצחים" ימים ספורים לפני אירועי 7 באוקטובר. כאשר צפיתי בו עתה שוב, לקראת יציאתו לאקרנים, הוא עדיין נראה לי מוזר, אבל הפעם היה בצפייה גם משהו מצמרר. כאשר גיבורת הסרט, נטע אגמון (יעל שטולמן), המגיעה לעיר הגדולה כדי להגשים את חלומה ולהיות שחקנית, אומרת כבדרך אגב את המשפט "צריך לבקש שלהבא יקבעו מלחמות רק בין ספטמבר לדצמבר" – הדברים מקבלים רלוונטיות נוראה. וכאשר בסצנה החותמת את הסרט היא שרה בקול רועד, ונפלא, את "את ואני והמלחמה הבאה" מתוך הקברט באותו שם מאת חנוך לוין – מה שגרם לגרון להשתנק בפעם הראשונה שבה צפיתי בסרט, הופך עתה לעוצמתי פי כמה. למרבה הטרגדיה, מאז הקרנתו הראשונה בפסטיבל חיפה נוספה לסרט כתובית המקדישה אותו לשניים מאנשי הצוות, ליאור וייצמן וליאם שרם, שנרצחו ב-7 באוקטובר.
לביקורות סרטים נוספות:
דמיינו את "לה לה לנד" כמשל על האופוריה וההתפכחות של מלחמת ששת הימים, ותקבלו, פחות או יותר, את מה שסרט הביכורים של אלירן פלד (שכתב את התסריט יחד עם יונתן בלומנפלד) מנסה להיות, ולרוב גם מצליח. זהו, כאמור, סיפורה של אותה שחקנית צעירה ושאפתנית שמגיעה לעיר הגדולה במטרה להפוך לכוכבת. כולה תקווה שבעלה, עמוס (דניאל ליטמן), לא יקבל צו גיוס עקב פציעתו, מה שמוביל אותה לעימות עם חברתה הטובה יעצ'קה (עמית פרקש) ובן זוגה שלמה (ידין גלמן). אלה אינם רואים בעין יפה את חלומותיה על זוהר, שעה שמדינה שלמה מתכוננת למערכה על קיומה. נטע ועמוס עוברים לתל אביב, עמוס מתעקש להתגייס למרות הכל, ועם תום המלחמה הוא שב לגמרי לא כמנצח, אלא הלום קרב מריר שמתקשה למצוא את מקומו ועובד כמורה מחליף.
3 צפייה בגלריה
המציאות הוסיפה ממד מצמרר לצפייה. מתוך "המנצחים"
(צילום: סער מזרחי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
נטע, לעומתו, מקבלת תפקיד ראשי נחשק בתיאטרון של גיורא גודיק (ששכן באולם אלהמברה היפואי), במחזמר פיקטיבי בשם "הליידי והצנחן", שקשה לדעת אם הוא לועג לאתוס הגבורה הישראלי או מטפח אותו. עמוס, כאמור, הולך ודועך, והידיעה על מותו של שלמה במלחמה מערערת את המצב עוד יותר (עוד אירוניה היסטורית אכזרית: ידין גלמן, שמגלם את שלמה, נפצע קשה בקרבות בעזה בימים הראשונים של המלחמה). העלילה תפגיש את נטע עם כמה דמויות מרכזיות מעולם הבידור והבמה הישראלי של אותה תקופה, בהן האמרגן האגדי גודיק, השחקן מייק בורשטיין (שגם הוא לא ממש דומה לעצמו), הבמאית עדנה שביט וחנוך לוין. כאשר חושבים על זה, "המנצחים" רק מדגיש עד כמה דמויותיה ורגעיה הכי משמעותיים של התרבות הישראלית מעולם לא מצאו את דרכם אל הקולנוע הישראלי, ועצם העובדה שהם שם, על אף המלאכותיות, מרנינה. התרבות הישראלית בתקופה חשובה ומעצבת קמה כאן לתחייה.
האם אפשר לבשר על תחייתו של המיוזיקל בקולנוע הישראלי? האם סרט הראפ "העיר הזאת" ו"המנצחים" הם סנוניות מקומיות? קשה לדעת, אבל קשה שלא להתלהב מהעובדה שהקולנוע הישראלי מתחיל שוב לזמר ולרקד, גם אם לא כל הנאמברים המוזיקליים והשירים עובדים (רן שם טוב, דניאל מרקוביץ' ובן זיידמן הלחינו). כך, למשל, שיר נוסח Willkommen מ"קברט" עם רותם קינן בדמות ג'ואל גריי המחופש ללוי אשכול נדמה כמעט תלוש, ואילו שיר אחר, "איזה גבר אני", הלועג להרואיות במדים, עושה זאת בצורה אלמנטרית מדיי. גם העבודה על המחזמר ששמו, כאמור, "הליידי והצנחן" הוא בגדר הברקה, לא מתוארת בצורה מספקת. נטע נבחנת, נטע מאוכזבת, נטע מתקבלת, נהפכת לכוכבת – וכל זה מתמצה בשער של "העולם הזה" וקומץ אנשים ברחוב החשוך שאומרים לה כמה היא הייתה נהדרת. במילים אחרות: נטע אגמון ממש לא משכנעת ככוכבת החדשה של עולם הבידור הישראלי.
3 צפייה בגלריה
רחובות קייב הפכו לרגע לת"א של שנות ה-60. מתוך "המנצחים"
(צילום: סער מזרחי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בכלל, נראה שהקונפליקטים והדמויות בסרט הזה בעיקר מסומנים, אך לא מפותחים. הלם הקרב של עמוס, למשל. המתח שנוצר כתוצאה בינו ובין נטע, שגורם לה להיקרע בין חיי הבמה והזוהר ובין הזוגיות, מזכיר מתחים דומים בסרטי מלודרמה הוליוודיים ובמיוזיקלס קלאסיים. אך כאשר הדברים מגיעים על רקע האופוריה של הניצחון, ניתן היה לצפות לטיפול מורכב יותר בדימוי הלוחם הישראלי. יש משהו מיושן בדרך שבה סרט שמופק בעשור השלישי של המאה ה-21 מתייחס למיתוס של מלחמת ששת הימים ושברו. יתר על כן, כאשר עמוס נקרא להשתתף בסרט המשחזר את הקרב בגבעת התחמושת – ספק כמה מהצופים יזהו שמדובר בסרט "ששת הימים" מ-1968, שביים פרדי שטיינהרדט,
וממילא אזכורו של הסרט נותר אגבי לחלוטין ומסתכם בסצנה אחת. המלחמה ותוצאותיה נותרים כאן בעיקר ברקע, וההקבלה בין האופוריה הלאומית וההצלחה הבימתית של נטע אגמון נותרת מוגבלת.
3 צפייה בגלריה
טוב לראות את הקולנוע הישראלי שוב מזמר ומרקד. מתוך "המנצחים"
(צילום: סער מזרחי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
מצד שני, הבחירה לחתום את הסרט באפיזודה מתוך "את ואני והמלחמה הבאה" היא לא פחות ממצמררת. בעיקר כאשר צופים בסרט היום. לא שהסצנה חושפת משהו ברלוונטיות של חנוך לוין שלא ידענו עליו קודם (הרלוונטיות הזו עולה גם נוכח הצפייה ב"חנוך לוין – האופרה" המצוינת שמוצגת בימים אלה על במת האופרה הישראלית), אבל היא אפקטיבית ומשמשת אקורד סיום הולם לסרט. ההעמדה הפשוטה, להבדיל מהכוריאוגרפיה המסורבלת משהו של כמה מהקטעים המוזיקליים האחרים בסרט, מייצרת נוכחות רבת עוצמה של המילים והשחקנית ששרה אותן. הסצנה נעצרת רגע לפני התגובות הנזעמות של הקהל בזמן אמת, כאשר צפה בקברט על במת קיבוץ נצר סרני והסתער על הבמה. זהו השקט שלפני הסערה, ו"המנצחים" יודע לנצל אותו.
סרט מוזר, "המנצחים". הוא מהנה ומקורי, אך גם פשטני ומוגבל. הוא מרשים אך גם ילדותי. הוא מנסה להיות מיוזיקל הוליוודי אך נראה קצת כמו מסכת קיבוצית. הוא גם לא בדיוק חושף כישרונות גדולים בתחום השירה והתנועה. הוא מתרחש בתל אביב, אך זו נראית כמו פנטזיה של עיר אירופאית. הוא מכאן אך נראה "משם". אבל אני עדיין מעדיף אותו על פני כמה סרטים אחרים נטולי כל יומרה וחזון אמנותי.
