יציאה למועדון בחיפה שינתה לאקו את העתיד. אחרי שנים של ריקוד היא הייתה אמורה ללמוד בבית ספר לאמנויות בארצות-הברית בדרך טו ליב דה דרים. אבל מכונית אחת דרסה לה את התוכניות. "יצאתי עם חברות, היינו ממש צעירות. אמא שלי התחננה שלא אלך. היא אף פעם לא עשתה את זה קודם. הגענו למועדון בעיר התחתית ומישהו שהעיפו אותו מהמועדון בא עם האוטו ונכנס בכל מי שחיכה בתור בחוץ".
מה קרה שם?
"הוא עשה את זה מעצבים. אני ועוד חייל אכלנו אותה. כל כך התביישתי שאמא שלי אמרה לי לא ללכת והלכתי, שהסתרתי את זה ממנה בלילה. הלכתי לבית חולים כי עפה לי הברך מהמקום. איזה מפגר זה להיות טינאייג'ר".
את עדיין סובלת מכאבים?
"לא, אבל זה חיסל את הריקוד. לא היה לי אופי של רקדנית באמת. היום על הבמה אני רוקדת בטירוף כל הזמן, אבל אופי-אופי של רקדנית כנראה אף פעם לא באמת היה שם. יש משהו שהוא מאוד מורכב בכל היום לראות את עצמך במראה. זה ההפך מחופש, את כל הזמן באובר-מודעות. יש משהו בבמה שאת פשוט יכולה לשחרר ולחיות את הרגע".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כבר שנים שאקו, בשמה המלא אקו אריאל מורגנשטרן, חיה אלפי רגעים כאלה. היא בונה את הקריירה לאורך זמן. חורשת במות, משייפת שירים, מזיעה בסבלנות במקום לקצר את הדרך. יחד עם כישרון גדול היא הפכה לאחת הנשים הכי מעניינות במוזיקה הישראלית. מגוונת מאוד מוזיקלית ושרה כמעט בכל סגנון אפשרי. יש לה את Chin Chin, דואט עם נגה ארז שבילי אייליש מאוד אוהבת, את "בנות", שיר שג'ורדי הפיק לה יחד עם שירי מימון ואניה בוקשטיין, ואחרי שיצרה עם תומר כץ את הפסקול המוצלח של העונה הקודמת של "המפקדת" היא תכף חוזרת עם פסקול חדש וגם תפקיד משחק ראשון. לפני כשבוע יצא סינגל חדש שהוא גם קמפיין למותג יין בפחית בשם MINE.
את נגה ארז הכירה אי שם בתחילת הדרך. Chin Chin שלהן עבר גבולות וטריטוריות, אבל בזמן שארז חצתה לקו השני עם קריירה בינלאומית, אקו עדיין נשארה בכחול לבן. "אני חושבת שהשיר שעשינו יחד היה לו את המקום שלו בהזנקה של הדבר הזה".
הרגשת שזה נתפס כשיר של נגה, בגלל שהיא יותר מצליחה?
"זה שיעור הכי חזק ואמיתי במה ששלך שלך. ברמה האישית נגה היא חברה שאני הכי אוהבת בעולם, גם אותה וגם את אורי רוסו (בן זוגה המוזיקלי והאישי), ורואה לגמרי איך כל הדבר הזה הוא שלהם ומגיע להם ומבינה בצורה מאוד מזוככת בדיוק למה זה לא קרה לי ככה. הם עבדו לקראת מטרה ספציפית והגיעו למטרה הספציפית הזאת. אני יכולה רק להגיד איזה כיף שהייתי חלק. פתאום אני יכולה לעלות איתה ב'מנורה' ולחגוג את זה שהשיר הגיע למקומות שלא חשבתי. זה לא החליק לי קל בגרון, אבל מתוך מקום הכי כן ואמיתי של וואו, זה הגיע רחוק, אוקיי, מגניב, ולשאול את עצמי, האם בא לי את זה".
ובא לך בינלאומי?
"אני לא חושבת שיש לי את הכוחות ואת האנרגיה להשקיע לגמרי בקריירה בינלאומית. אני בינתיים אשקיע פה בארץ כי יש לי תחושה בלב שפה זה חשוב, שפה זה לא נעשה".
את שרה בכל מיני ז'אנרים. זו החלטה מודעת לא להתחייב? נגיד, "בנות" עם אניה בוקשטיין ושירי מימון הוא לא הסגנון הרגיל שלך, היו תהיות אם זה יעבוד?
"החיים קצרים ואיזו התלבטות יש לי? אם לשבת עם ג'ורדי באולפן? אם לשבת עם שירי פאקינג מימון באולפן? עם אניה בוקשטיין? לא אכפת לי בכלל מה קורה כשהשיר יוצא".
זיהית את עצמך בתוצאה?
"לגמרי. אני מתפתחת גם בנראות שלי ועוברת טרנספורמציה למאה אחוז נשיות שלי, אז לפעמים זה נראה מוזר לאנשים שלפני שני אלבומים ראו איזה ראפר חמוד עם חולצה לבנה על הבמה ופתאום רואים אישה".
כמה הנראות חשובה לך?
"אני מבינה מהסביבה שלא נופלים כשאני נכנסת לחדר, אבל אני לא חווה את זה ככה. אני 2,000 אחוז אישה ורק בא לי לעוף על זה יותר ויותר כי אני קולטת שעוד שנייה זה נגמר. התחלתי להתאמן שלוש-ארבע פעמים בשבוע, חוגגת את איך שאני מתלבשת, את הציפורניים, את השיער. פעם זה היה עול והיום זה חגיגה".
פעם ניסית להסתיר את הנשיות?
"לגמרי. פחדתי מתשומת הלב הזאת, שיחשבו שאני חיה בסרט, שאני דיווה, ורק השטחתי את זה. ורק כאילו לא-לא, אני אחת משלכם. פתאום בשנה האחרונה אני מרגישה שהמון שנים יקרות הלכו לי על להרגיש לא בנוח, והשנים האלה נגמרו".
וכמה זה חשוב מקצועית?
"זה חשוב בטירוף, אני לא הבנתי עד כמה. כל השבע שנים הראשונות שלי אמרו לי, תיקחי סטייליסט, ניסו, ניסו. כשהייתי יורדת מהבמה תפסה אותי פעם איזו מישהי, נראה לי שלא סלחתי לה על זה ארבע שנים. היא אמרה לי, 'את מדהימה, את מהממת, אבל את חייבת לדאוג לסטייל שלך'. אמרו את זה מלא. אפילו אבא שלי. וחשבתי שזה יבוא כשזה יבוא. כשזה יהיה אותנטי. וזהו, עכשיו כשזה הגיע זה מרגיש לי כאילו זה תמיד היה שם. אבל זה כן חשוב. אני לא יודעת למה. אני לא עפה על זה שזה כזה חשוב".
ל"מפקדת" היא הגיעה אחרי שהיוצרת עטרה פריש פנתה אליה וביקשה שתעשה פסקול. "הייתי בטוחה שזו הולכת להיות סדרה הכי אזוטרית ודמיינתי את הפוסט שאני אעשה, 'יואו, עשיתי מוזיקה לסדרה', ואז חצי שנה חצי מדינה משתמשת במשפט 'עיניים אליי', וזה היה מדהים, גם החוויה של לעבוד על זה, של להיות משהו כל כך טוב ושעושה כל כך הרבה הד. העונה השנייה הולכת להיות טרללת".
את גם משחקת שם.
"תפקיד קטן. הלכתי ולקחתי מורה פרטית והתכוננתי. האמת שאני הולכת למלא אודישנים. אני מתאמנת בלעשות אודישנים וממש נהנית מהעולם הזה ומגלה אותו. כיף לי שיש לי עוד משהו. אין לי ציפיות אבל אני מאוד בקטע".
את מרגישה מיינסטרים?
"אני חושבת שאני אהיה מיינסטרים. היום היפ-הופ וטונה ורביד פלוטניק הופכים להיות השלמה ארצי, אז הבא בתור זה הקול הנשי של הדבר הזה. אולי זו תהיה אני, אולי זו תהיה מישהי אחרת, אבל מוזיקלית זה הולך להיות מיינסטרים".
זה אחלה שטונה ורביד הופכים להיות מין שלמה ארצי, אבל יכול להיות שבישראל עוד לא ממש מוכנים לקבל נשים בז'אנר הזה?
"אני חושבת שעד לא מזמן סירבתי לראות את זה כי זה מאוד החליש אותי, אבל אני שואלת את אותן שאלות על המסע שלי, על גברים שעשו דרך קצרה משלי, על כמה קשה אני צריכה לעבוד כדי להראות לכולן שאני סבבה, כמה קל לנו לבקר נשים".
אקו עשתה דרך ארוכה ומפותלת עד שהגיעה להיות סולד-אאוט בהופעות בווייבים משוגעים. אחרי ההופעה האחרונה במוצאי שבת במועדון הבארבי בתל-אביב, מתוכננות לה הופעות ב-30.6 בזכרון יעקב, ב-20.8 בסנטרל פארק יערות מנשה, וב-24.8 שוב בבארבי.
היא נולדה לפני 33 שנה בקי ווסט. אי קטן, האחרון לפני קובה, במצר פלורידה. אביה נולד בברזיל ופגש באמה בארץ. אחרי שהכירו והתאהבו עברו לארצות-הברית. כשהייתה בת שלוש החליטה משפחתה לחזור ארצה. "יום אחרי שהגענו לארץ כבר הייתי בבית החולים. המעיים שלי נקשרו. את ישר נהיית כחולה-סגולה וטאק. הייתי להם סגולה בידיים יום אחרי שהגענו לארץ. יש לי צלקת מצד אחד לצד השני של הבטן שמלווה אותי כל החיים".
"הלכתי לבית ספר למוזיקה, אבל לא סגרתי שם שנה כי אני לא טובה במסגרות, ואז עברתי לשחרות. חייתי במדבר, חייתי בחאן, הייתי מגה-היפית עם קרחת, ושם היה הרגע שאמרתי, אני מפסיקה לנסות לקבל אישורים אם אני שרה יפה או לא"
המשפחה גרה בכפר ורדים, אבל אקו אף פעם לא הרגישה בבית. "זה יישוב קהילתי. קלאסי, לא הרגשתי שם טוב. לא השתלבתי, עברתי חרמות. ואז כשהייתי בת 15 וחצי, חזרנו לארה"ב, לאבא שלי היה קשה להיות פה זר. אבל די מהר הבנתי שזה לא בשבילי, תיכון אמריקני".
כמו בסרטים?
"עברתי מלימודים בקיבוץ כברי, 300-400 איש בבית הספר, ואני מגיעה לבית ספר של 7,000 איש. אני זוכרת שהלכתי במסדרון עם עקבים ובום, נפלתי מול כולם. אני קמה ואני בום נופלת עוד פעם, ולא ידעו איך לאכול אותי ואני לא ידעתי לאכול אותם. הייתי חייבת לחזור לארץ. אז חזרתי לבד".
איך ההורים הגיבו?
"לא זוכרת שהם יכלו להגיד לי לא. תמיד היו לי נימוקים. בכיתה ו' אמרתי לאמא שלי שאני רוצה לעשות עגיל בגבה והיא הסכימה כי היה לי נימוק משכנע. תמיד ידעתי להסביר. עשינו את זה בצורה אחראית, לא זרקו אותי לרחוב. מצאו לי חדר בבית של שכנים, בהשגחת מבוגרים ובתמיכה. זה עדיין לא היה קל ויצר נרטיב של עכשיו אני אחראית לעצמי, אבל זה היה מדהים".
איך התפרנסת?
"הרווחתי מלא במלצרות. עבדתי בחוף הים, בבננה ביץ' באכזיב, גרתי שם, היה לי חבר שגדול ממני. הכול מאוד זרם והסתדר ואת שוכחת שאת בפער. זה משהו שרק שנים אחר כך הבנתי. המוזיקה לא הייתה אז בכלל".
המוזיקה הגיעה אחרי מסע שעשתה. קודם עבודה בעגלות בארצות-הברית, אחר כך בשירות כמש"קית גיוס וקישור בביסנ"מ, ואז בהחלטה לנסוע לארצות-הברית לאבא שלה, אחרי שהוא ואמה נפרדו. "הייתה לי קריסה נפשית. גרתי עם אבא שלי חצי שנה עד שאצליח להשתקם כי לא יכולתי לתפקד. כאילו זהו. פתאום ההבנה שכל מה שהחזקתי, כל האחריות, הכול קרס. לאחותי גילו סרטן, אמא שלי הייתה בדיכאון מהפרידה, אבא שלי עזב את הבית. ידעתי שאני צריכה לצאת מהצבא כדי לטפל בעצמי וכולם אמרו לי, מי ייתן לך לצאת? מה תגידי? ואמרתי, אני פשוט אגיד להם את האמת".
זה עבד?
"שיחררו אותי בקלות. ובאמת רגע אחרי קרתה הקריסה ולמזלי יכולתי לנסוע ולטפל בעצמי. מכאן צמחתי, ואז גיליתי את המוזיקה".
מה קרה אחרי שחזרת מארצות-הברית?
"הלכתי לבית ספר למוזיקה, אבל לא סגרתי שנה שם כי אני לא טובה במסגרות, ואז עברתי לשחרות, חייתי במדבר, חייתי בחאן, הייתי מגה-היפית של ההיפיות, עם קרחת, ושם היה הרגע שאמרתי, אני מפסיקה לנסות לקבל אישורים אם אני שרה יפה או לא. ואז פגשתי את תום אידן שעשיתי איתו את ההרכב הראשון שלי וזה היה בית הספר שלי".
אז שרת רק באנגלית?
"כן. מהשנייה שנפגשנו עשיתי טורים מסביב לעולם. רוסיה, סין, מזרח אירופה. הייתי חצי מהחודש בחו"ל. כל הזמן הופענו בטירוף, והיו סיטואציות כאלו מאוד מורכבות, כי זה היה, הנה, אני מגשימה את החלום שלי, אני חוזרת הביתה אחרי שהופעתי מול עשרת אלפים איש ברוסיה, ואל"ף, אף אחד לא יודע מי אני פה ובי"ת, ביטוח לאומי מעקלים לי את החשבון. איי ווז סו ברוק. אז החיים היו נורא מופרכים והם היו ככה כמעט שבע שנים. ואז החלטנו להיפרד ולחשב מסלול מחדש ובעיקר כאב לי שהייתי חורשת במות בפסטיבלים, בכל מועדון בארץ, נוסעת לכל חור, ושרה באנגלית, ולא מקבלת הכרה".
אחרי שהוצאת שירים בעברית נהיה קל יותר?
"אני תמיד רוצה להוציא משהו ושבום החיים שלי ישתנו, אבל זו פשוט לא הדרך שלי. אז אני מוציאה ואני עוד פעם מקבלת איזו זאפטת מציאות. אוהבים את זה, זה נחמד, אני מקבלת איזושהי הכרה, והתשובה היא תמיד אותו הדבר. את אוהבת את זה? תחזרי לעשות את זה. תעשי את זה יותר טוב".
הייתה מחשבה ללכת לריאליטי מוזיקלי?
"זה כל כך לא באופי שלי. איפה אני ואיפה קיצור דרך? אם זה לא קשה וארוך ומפותל, אל תביאי לי את זה בכלל. מה, זה בקלות? בחיים לא".
פורסם לראשונה: 07:43, 03.06.22
