בעוד חודשיים הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר יהיה בן 70, אך קשה מאוד לנחש זאת מצפייה בסרטו האחרון "פריז, הרובע ה–13" (Les Olympiades, Paris 13e), שעוסק במערכות יחסים של שלוש דמויות צעירות בפריז העכשווית והרב-גזעית. בשונה מהקומדיות הרומנטיות שבהן מובטח הסוף הטוב של איחוד רומנטי, סרטו של אודיאר אינו מבוסס על שטנץ נרטיבי מוכר, ולכן מצליח לעורר רגש רומנטי אמיתי. הוא ממשיך את המסורת ארוכת השנים של קולנוענים צרפתיים שחוקרים את רעיון האהבה באופניו הלא צפויים, בעשיה קולנועית מרגשת ברעננותה.
"פריז, הרובע ה-13" – טריילר
(youtube)
העלילה מורכבת משלוש מערכות יחסים השזורות זו בזו. הן מבוססות על עלילות שלושה סיפורים ברומן הגרפי Killing and Dying של הקומיקסאי האמריקני אדריאן טומינה. העלילות המקוריות פותחו, הדמויות השתנו באופן ניכר, הסיפורים שולבו, וכמובן – העלילה הועברה מארה"ב לצרפת. בכתיבת התסריט אודיאר גייס לעזרתו את התסריטאית-במאית לאה מיסיוס ואת התסריטאית-במאית החשובה סלין סיאמה ("דיוקן של נערה עולה באש"). השיתוף של שתי היוצרות (שגילן הוא 33 ו-44, בהתאמה) תרם לאופן בו אודיאר מצליח לעסוק באופן משכנע בעולמן של דמויות שגילן פחות ממחצית גילו, ולא פחות חשוב מכך – ברגישות והמורכבות הניכרות בעיצוב הדמויות הנשיות. סיאמה, במיוחד, הוכיחה מיומנות כזו גם בסרטה היפה "חבורת נערות" (2014).
מערכת היחסים הראשונה מתפתחת בין אמילי (לוסי ז'אנג) וקאמי (מקיטה סמבה). אמילי היא בת הזקונים הלא ממש שאפתנית של משפחה ממוצא סיני, מתגוררת בדירה של סבתא שלה לאחר שזו הועברה לבית אבות, ועובדת בעבודות מזדמנות של מלצרות וטלמרקיטינג. זו דמות שתגובותיה הילדותיות יכולות לעצבן, אך היא משוחקת באופן משעשע ומעורר אמפתיה על ידי ז'אנג בתפקידה הראשון בקולנוע. אמילי זקוקה להכנסה נוספת, ולכן משכירה חדר בדירת סבתהּ. למודעה עונה קאמי, מורה בתיכון שעובד במקביל על הדוקטורט. כניסתו לדירה היא תחילתו של קשר מיני עם אמילי. ההבדלים בצרכים הרגשיים שלהם יערערו את הקרבה שהתפתחה במהירות, אך כפי שלא מעט צופים יכירו מחייהם, מערכת היחסים בין השניים תמשיך להתפתח.
במערכת היחסים השנייה מככבת נורה, אותה מגלמת נעמי מרלן – הציירת ב"דיוקנה של נערה עולה באש". באמצע שנות ה-30 לחייה, ולאחר שנים שבהן עבדה בתיווך נדל"ן, נורה מחליטה להפנות עורף לחייה הקודמים (רמזים על סיבות לכך ניתנים בסרט). בהתלהבות נאיבית היא חוזרת ללימודים לצד סטודנטים בתחילת שנות ה-20 לחייהם, רק כדי לחוות התנכלות כואבת מצידם. המשבר מכניס לחייה, או, ליתר דיוק, למסך המחשב שלה, את דמותה של "אמבר סוויט" (ג'ני בת) – "מארחת" בצ'ט וידאו פורנוגרפי. באופן אירוני, הריחוק שמאפשר מסך המחשב מוביל לקרבה רגשית אותנטית.
מערכת היחסים השלישית מפגישה את נורה עם קאמי. הוא עזב את עבודת ההוראה ומנסה להתפרנס באמצעות הפעלת סוכנות נדל"ן קטנטנה השייכת למכר שלו, תחום שבו יש לו הבנה מועטה. הוא שוכר את נורה, ויחד הם מתגלים כצוות מוצלח למדי. למרות דחייתה את ניצני הפלירטוט של קאמי, ברור כי העבודה המשותפת יוצרת פוטנציאל למערכת יחסים החורגת מהמקצועי.
כשחושבים על הקלאסיקות של הקולנוע הצרפתי העוסק באהבה ומערכות יחסים, העלילות אולי מפעימות אבל קשה לטעון שהן מגוונות במיוחד מבחינה גזעית. לא בסרטים של ז'אן ויגו ("ל'אטלנט"), ז'אק דמי ("לולה"), פרנסואה טריפו ("ז'ול וג'ים"), אריק רוהמר ("הלילה שלי אצל מוד"), לאוס קראקס ("הנאהבים מפריז") ורבים אחרים. לעיתים נראה שהניסיון לשמר את הצביון המיתי של פריז כ"בירת האהבה בקולנוע" מחייב אקט של מחיקה והתכחשות לשינויים החברתיים והתרבותיים שצרפת עברה בעשורים האחרונים – האשמות שהופנו כלפי "אמילי" (2001) של ז'אן-פייר ז'אנה. אפילו הסרטים הרומנטיים שעשה אודיאר עד היום ("על שפתיי" מ-2005, "חלודה ועצם" מ-2012) לא חרגו ממתכונת זו.
"פריז, הרובע ה-13" ממשיך ובה בעת מאתגר מסורת זו בכך ששתיים משלוש הדמויות המרכזיות שלו אינן לבנות. יחד עם זאת הוא מתקיים בעולם שהוא פוסט-גזעי: ההבדלים אינם "נושא" המאתגר את חייהן של הדמויות שנולדו בצרפת, והן תופסות עצמן באופן מוחלט וטבעי כשייכות למקום, וכך גם הדרך שבה הן מתקבלות ע"י אחרים. קשה לחשוב על קולנוע אמריקאי עכשווי שהיה מתייחס להבדלים בצבע העור באופן כה נונשלנטי – והדבר בהחלט נאמר לזכות הסרט של אודיאר.
באופן דומה גם המיניות מוצגת באופן חופשי ומפורש יותר באינטראקציה בין הדמויות. פרטנרים מיניים יכולים להתחלף, והסרט לא מקמץ בסצנות מפורשות למדי מבחינת הצגת האקטים המיניים. אופן הייצוג של המין משקף את הנינוחות הצרפתית – להבדיל מהפוריטניות הרווחת בקולנוע האמריקני. המין, משמעותי ככול שיהא במערכות יחסים, אינו המקום היחידי, ואולי לא המקום החשוב ביותר, שבו מתקיימת הקרבה בין הדמויות.
הצילום, שרובו נעשה בשחור-לבן, תורם לתחושה "הקלאסית" של הסרט, ומציב אותו על הרצף של סרטים שנעשו בתקופת הגל החדש הצרפתי ואחריו (כמו "האם והזונה" של ז'אן אוסטאש מ-1973) ואשר עסקו בפריז כזירה למערכות יחסים לא קונבנציונליות. מצד שני, הרובע ה-13 אינו "פריז הקלאסית" אלא רובע המשופע ברבי קומות, ולכן הסרט חסר את ההתעכבות הפטישיסטית על סימני ההיכר הרומנטיים של העיר. אודיאר סותר את המעטפת האסתטית "המיושנת" של השחור-לבן גם באמצעות שימוש מרובה במוזיקה אלקטרונית, הן בפס קול, והן ברגעים בהם העלילה מתרחשת במוקדי בילוי של אנשים צעירים. הישן והחדש מתלכדים באופן מוצלח בפרק רענן של מסורת קולנועית צרפתית רבת ערך.
