המרכז לחינוך סביבתי בחירייה, ששוכן במבנה היסטורי של מפעל הקומפוסט הראשון בישראל, הוא גדול ומרשים. תחת וילון של גשם חורפי ששוטף את הנוף הירוק, כמעט אפשר לשכוח את תל הפסולת ששוכן בו שגובהו 60 מטרים, ושההערכות הן שנזרקו אליו כ-16 מיליון קוב של זבל אנושי. באופן דומה גם התערוכה שמוצגת בו - "בין עין לאין" שיצר האמן גיל יפמן (וניתן לבקר בה בתיאום מראש), ממתיקה בתוכה מציאות כבדה.
באוצרות של אוצר האמנות החברתית והקהילתית זוכה הפרסים עדי יקותיאלי, ובצמוד לתערוכה של האמנית שולי בורנשטיין וולף, ניצבת היצירה של יפמן. היא ענקית - מיצב תלוי-מקום, תרתי משמע, אשר נשרך מן התקרה בחלל הרחב של המרכז. מכל קומה ופינה ניתן לראות פרטים אחרים: עיניים, עצמות, איברים פנימיים - כמו מזנקים מתוך חביות אשפה גדולות, בצבעים בוהקים, זועקים, פלסטיקיים. וזה אך הגיוני - הפריטים ביצירה עשויים משקיות פלסטיק משומשות, שסרוגות יחד לחוטים ענקיים. פעולת הסריגה בוצעה בניצוחו של יפמן על ידי קהילות שונות לאורך השנים האחרונות: מתלמידי בית ספר בראשון לציון, ועד לנשים בעיר אאומרי ביפן, שבה שהה יפמן לתקופה לאחר שהתקבל לשהות אמן במקום.
"בפעולת היצירה יש ערך - מי מייצר איתך את העבודה, ובאיזה קונטקסט. העבודה לא נעשית בתוך ואקום. זו מערכת שלמה, אף פעם לא רק האובייקט עצמו", מספר יפמן בריאיון ל-ynet. "כשאני סורג, אני מרגיש שפתחתי ממד שבו אני יכול להכיל ולייצר מפגש מתמשך: עם עצמי, עם היקום, עם הסביבה, ועם העולם הפנימי. וכשאפשר לצאת מעצמי למעגל סריגה שהולך וגדל, ונהיה ממש דיאלוג - זה מעצים את החוויה של תקשורת, יצירה, התבוננות... ואחריות". עיקרון שהוביל את יפמן ביצירה הוא חוסר ההפרדה בינינו לבין העולם סביבנו. זה הושפע גם מעבודותיו הקודמות ממוססות הגבולות, וגם מתכונות הפלסטיק - המתפרק לחלקיקים קטנטנים שחודרים לתוכנו ולתוך עולם החי, בלי להתחשב בהשלכות שעשויות להיות לזה. מכל אלה, הוא רצה לייצר ערך פואטי.
5 צפייה בגלריה
"הצבעים הרעילים האלה נעימים לעין. השמחה והאסון מעורבבים אחד בשני ללא-היכר. יש בזה משהו מרגש". מתוך "בין עין לאין" מאת גיל יפמן
(צילום: אילן ספירא)
"70 אחוז מהפסולת הימית היא שקיות ניילון ואריזות מזון", הוא מספר. "אני לא מתיימר להציל את העולם, אבל כיף ליצור מחומרים שלא עולים כסף, רק נדבקים אלינו ואנחנו מנסים להיפטר מהם. זה קצת מתחבר לדאדא, ולרדימייד (שימוש בחפצים מן המוכן באמנות - ד"מ): זרם הדאדא צמח מתוך מחאה - נגד הבורגנות והתרבות האירופאית המנוונת. עכשיו יש מלחמת עולם שמגולמת בצריכה, בכלכלת מלחמה, בניצול כפייתי של העולם השלישי. ורב הנסתר על הגלוי בתוך המערכות האלה. את רוב הדברים מנסים לטשטש, לייצר לנו אשליה. ולאמנות יש שליחות מבחינתי, תפקיד - להציף בשאלות, ולאו דווקא לתת תשובות מוחלטות. לתהות על הקנקן וגם על התוכן של החומרים שמהם עשויה המציאות והחברה שלנו", פוסק יפמן. "איך מייצרים תרופה מהרעל הזה?", הוא מהרהר. "זה עניין של גישה. יש שביב של תקווה בסיפור, אי אפשר בלי. [ביצירה] היה לי חשוב גם לחגוג: הצבעים הרעילים האלה נעימים לעין. השמחה והאסון מעורבבים אחד בשני ללא-היכר. ויש בזה משהו מרגש".
גיל יפמן (44) הוא אמן זוכה מלגות ופרסים, כולל פרס רפפורט לאמן צעיר, שהניב לו גם תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות. הוא פועל בתחומים רבים: וידאו, מיצג (פרפורמנס), ציור ועוד, אך מוטיב חוזר וייחודי בעבודותיו הוא הסריגה - עבודה בחוטים, טקסטיל וחומרים רכים. באמצעות חומרים אלה, מייצר יפמן דימויים קשים ואלימים, שנוגעים בנושאים חברתיים אישיים וקולקטיביים כמו זהות, שואה, מוות, מיניות ועירום. העבודות של יפמן מאתגרות את חוקי הממסד ואת הקהל לא פעם מבחינת החומרים שמהם הן עשויות - החומרים הרעיוניים, וחומרי הגלם כאחד. "מזלי שאני לא אמן מסחרי. אני לא ג'ף קונס שמייצר יצירות מאלומיניום שבונים איתו חלליות ואי אפשר לפרק אותו, ורק רוצים אותו יותר גדול, יותר נצחי. אני לא שבוי במשחק הזה", מודה יפמן. "הנטייה שלי היא לייצר עבודות שלוקח הרבה זמן לייצר, והן מתפרקות. הרבה אספנים רוצים אותן, אבל לא יודעים איך לשמר אותן", הוא מחייך בשלווה. "אני אומר: 'בסדר, גם אתם לא תחיו לנצח - וגם לא ההון שלכם'".
לעבודה בטקסטיל הגיע יפמן בימיו בבצלאל. הוא יצר סדרת פוטו-רצח לבובות ילדות שלו, שלאחר מכן פירק לחתיכות וחיבר לצורת שק אגרוף שתלה מהתקרה. "עשיתי מייק קלי בלי להכיר את מייק קלי", הוא צוחק ומרפרר לאמן האמריקאי המשפיע, שיצר עבודות דומות. "היה גם סאונד לאחת הבובות, אז היה אפשר לתת 'בוקס' לשק האגרוף ולשמוע חתול", הוא מספר. עבודת הסריגה הראשונה שלו הייתה של שמיכת תינוק עם צלבי קרס. "מאוד קשוח - אבל רך", הוא מסביר. "הבנתי כמה פוטנציאל יש בסריגה. בכלל בחומרים רכים, אבל בסריגה בפרט. כי סריגים זה חלק מהחיים - אנחנו לובשים אותם, משחקים איתם. וגם - סריגה כסגירה. המקום שמנסה להשתחרר, שכבול, קשור. לפאול צלאן (המשורר היהודי הנודע - ד"מ) יש ספר בשם 'סורג-שפה' - ומאוד מעניין לחשוב על טקסט ועל סריגה, כפלטפורמות ליצירת משמעות".
5 צפייה בגלריה
"מאוד קשוח - אבל רך" - שמיכת תינוקות עם צלבי קרס ב-In Return מאת גיל יפמן
(צילום: אלעד שריד)
בתקופת לימודיו בבצלאל, גיל נראה אחרת, והציג את עצמו אחרת. הוא נטל כדורים הורמונליים, וחי את חייו כאישה טרנסג'נדרית. "הגדרתי את עצמי בתור אישה, טרנסג'נדר. היום אני משתדלת לא להגדיר. אני מדברת פעם בזכר ופעם בנקבה", היא אומרת (ומשלב זה נעבור לפנות לגיל בלשון מעורבת שאינה מבטאת מגדר אחד ספציפי). השינוי המגדרי היה תחנה נוספת על ציר זמן של תחושת שונות ואי-שייכות. בגיל ההתבגרות חלתה יפמן באנורקסיה - שנועדה, לדבריה, להימנע מההתפתחות הגופנית הגברית, וגם מהתמודדות וההתעמתות עם העולם החיצון בהקשר. לצבא לא גייסו אותה, למרות שרצתה. "בצלאל היה הצבא שלי", הוא צוחק.
לכתבות נוספות במדור אמנות:
תחושת זרות ליוותה את ילדותו של יפמן, כמו גם את ילדותם של אחיו, אמנים גם הם - רונה ועומר - תחילה כילדי חוץ בקיבוץ רמת יוחנן שבצפון, ולאחר מכן בקרית טבעון. האחות רונה יפמן, צלמת מוערכת שפועלת בארץ ובחו"ל, תיעדה את תהליכי השינוי של גיל, בתקופה של טשטוש גבולות: בין המגדרים, בין האחיות שנוצר ביניהן קשר כמו-מיסטי על אף הפרשי גילים של כ-7 שנים, בין רצון הפרט לרצון החברה, בין השוליים למרכז, בין המדובר למושתק והמדוכא. הצילומים, פרי עבודה משותפת של האחיות, השתתפו בתערוכה במוזיאון הרצליה, וגם ראו אור בספר שהוציאה רונה בשנת 2016. "הייתה שאלה האם להיות תלויה בהורמונים כימיים או לא, האם האושר שלי מבוסס על זה או לא - בסוף החלטתי שלא. אבל מישהי אחרת תחליט שכן, והכול טוב. אין אמת אחת - זה מאוד אינדיבידואלי. אבל אני הבנתי ששלמות זה השטן", הוא מספר. "זה טוב לשאוף להתפתח, לאהוב את עצמך, להרגיש שלם, אבל אולי לא צריך לעשות כל כך הרבה מאמצים בשביל זה. אפשר להתחיל מלאהוב. להתחיל מלהיות שלם - לא להגיע לזה בסוף, או להתנות את זה בדברים חיצוניים כאלה ואחרים, כי זה לא באמת תלוי בהם, להפך", הוא אומר.
5 צפייה בגלריה
"הייתה שאלה האם להיות תלויה בהורמונים כימיים או לא, האם האושר שלי מבוסס על זה או לא - בסוף החלטתי שלא"."טוםטום" מאת גיל יפמן
(צילום: אלעד שריג)
"אני קצת מתגעגעת לחזות הטרנסג'נדרית, כי אני עובר כגבר, ורגע - איפה קצת קונפליקט? מצד שני, להיות מרכז הסברה 25 שעות ביממה, 8 ימים בשבוע... זה מאוד קשה, בעיקר אם את לא שלמה עם עצמך. הייתי מאוד מבולבלת. וה'בלבול' הפך ל'לבלוב'. הרשיתי לעצמי להיות מבולבלת. זה משהו שאנשים נורא מפחדים ממנו, ממש מרגישים שהאדמה נשמטת מתחתם, אבל נחשו מה - אנחנו על פי תהום כבר מזמן. ומשחק הוא אלמנט מאוד חשוב במציאות שלנו. ואנחנו לא מאפשרים לעצמנו לשחק - לא ברמה פוליטית, לא ברמה גופנית, לא ברמה מגדרית, בשפה... יש המון אספקטים שבהם שכחנו את החופש שלנו, ואנחנו חייבים לדרוש אותו. להיאבק עליו".
הפגיש בין מבקשות מקלט לניצולות שואה ליצירת אמנות משותפת
שילוב הכוחות עם האחות רונה היה רמז לשיתופי פעולה נוספים בהמשך הקריירה האמנותית. "מפגשים עם כוחות יוצרים אחרים, כמו אחותי, והתיעוד של המסע המגדרי והמיני והיחסים, האלבום המשפחתי האלטרנטיבי שהיא יצרה - הדברים האלה קרו כבר מגיל די מוקדם. זה סוג של זרע שהגיע לפיריון בחיים הבוגרים יותר של היצירה שלי. מעניין ללמוד איפה את נגמרת ומישהו אחר, או החברה לצורך העניין, מתחילים; ולראות את הדיאלוג והמתחים בין השניים. זה גם צורך להתגבר על גישת האמן-בסטודיו-לבד, ולייצר נשימה - זרימה חופשית שיכולה להביא אותי למקומות שלא יכולתי להגיע אליהם בכוחות עצמי. לתרום, להיתרם, אחד מרים לשני".
יפמן שיתפה פעולה למשל עם האמן דב אור-נר - אמן קיצוני ומוערך על ידי יודעי ח"ן, ודמות משמעותית בחיים של יפמן; ניצול שואה שנוהג ללבוש ברבות מיצירותיו את מאפייני דמותו של היטלר. כמו כן, שיתף פעולה עם מיזם מלאכת היד החברתי - קוצ'ינטה, שמספק פרנסה למבקשות מקלט. יפמן חבר אליהן לשותפות ארוכת שנים. שיתופי הפעולה הללו עלו בין היתר בתערוכת היחיד של יפמן במוזיאון תל אביב, שהייתה סוג של תערוכת יחיד ורבים. בשיאה של התערוכה קיימו נשות המיזם מעגל סריגה של 250 מתנדבות ומתנדבים. "אני מגיע מקונטקסט מאוד מגדרי, מיני, ייצוג שלא תמיד בא טוב לנשים מתרבות אחרת שעברו כל מיני דברים בדרך, זה טריגר די רציני", מתאר יפמן. למרות התכנים הקשים, נוצר בין קוצ'ינטה לבין יפמן קשר אמיץ, מכבד והדדי.
במסגרת העבודה המשותפת, הציע גיל שכל המשתתפות ימדדו את הגובה והרוחב של גופן, וייצרו מה שהוא מכנה "סלים אנושיים", שבאמצעות הסריגה יאפשרו לאינדיבידואל לצאת החוצה, ולספר את הסיפורים האישיים של כל אחת. "הקולות שלהן שסיפרו את סיפור הבריחה בשפות שונות הושתלו בתוך הסלים, שכל פעם דיברו בלשון אחרת", מספרת יפמן. שיתוף הפעולה התקדם גם לתערוכה במוזיאון תל אביב, "קיבוץ בוכנוולד", ולמה שיפמן מכנה "דיבור על שואה בקונטקסט יותר רחב, מתוך שוליים שמדברים את המרכז ולא הפוך. היחסים בין שוליים, מרכז, ופנים וחוץ, הם כל הזמן בהתרחשות, בהתהוות. לי מאוד חשוב לא להיות האוטוריטה, ועם קוצ'ינטה באמת העבודות שייכות גם לי וגם להן. רוב העבודה שלי היתה השגת מימון כדי שאפשר יהיה לשלם טוב. אם הן מצליחות להיות בטוב בסיטואציה הזו - אז עשיתי את שלי".
5 צפייה בגלריה
""ניצולות שואה דה-פקטו שסורגות עם קוצ'ינטה ועם 250 מתנדבות ומתנדבים". התערוכה "קיבוץ בוכנוולד" מאת גיל יפמן
(צילום: אלעד שריג)
בהמשך חבר יפמן גם לעמותת 'עמך', מרכז ישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה ובני משפחותיהם. "זה בכלל היה הישג", מספר יפמן בהתרגשות על התהליך המשותף, "ניצולות שואה דה-פקטו שסורגות עם קוצ'ינטה, עם 250 מתנדבות ומתנדבים - בליל חברתי שכולו סורג את העבודה הזו, שהיא בעצם גדר חיה שמסתירה מסמך ארכיוני, שנקשר לגדר חיה אמיתית, שרודולף הס יצר ככיסוי לדרך לקרימטוריום באושוויץ (הסורגות השונות סרגו יחדיו ייצוג של גדר חיה שמרפרר לגדר שהוזמנה במכתב על ידי מפקד מחנה אושוויץ כדי להסתיר את הדרך למשרפות - ד"מ). יש הרבה הקשרים בתוך הדבר הזה: היסטוריים, עתידיים, תרבותיים כאלה ואחרים. מה זוכרים, מה לא זוכרים. מה רואים, ומה לא. מה שמנחם אותנו - בעצם מסתיר בתוכו את ההפך המוחלט".
ואם כל החיבורים האלה נשמעים לכם מוזרים, את יפמן זה ממש לא מטריד. להפך. "כל המקום הפרדוקסלי של המציאות הוא ממש אינטגרלי. לא רק שזה יכול לקרות - זה גם הכרחי", היא אומרת, "זה מאפשר מקום לפער בין היסטוריה וזיכרון שבו דימיון הוא החוט המוביל, והוא זה שמייצר את הערך במציאות שלנו. כשאני צריכה לדמיין את עצמי, להביא את עצמי מעבר למה שנותנים לי, מעבר למה שאלוהים ברא, בראה... הרצון הוא לפתוח את כל האפשרויות ולהגיע לנקודות קיצון שדרכן אפשר לעשות את זה. כמו קרן שמש שנשברת על זכוכית ופותחת קשת רחבה של אפשרויות. משבר שמקפל בתוכו אפשרויות בלתי נדלות של קיום והבנה".
ולאן את שואפת להגיע עם היצירה שלך?
"אין מוסד או אספן ספציפי. שהיצירה שלי תמיד תמשיך להשתכלל, לפגוש אנשים בכל שלבי החיים שלהם, להפעיל אותם, להיות מושפעת מהם ולהשפיע עליהם. ולשמור על האמנות שלי חיה. כל הזמן שהיא תמשיך לחיות, אני אהיה מבסוטה. לא חושבת שאני יכולה לשאוף ליותר מזה. להמשיך לרגש ולהתרגש, מה עוד אפשר בחיים האלה? עוד שקל, פחות שקל בחשבון. בסדר. אני שמחה שאני יכולה לחיות מזה. בלעשות אמנות בארץ יש הרבה אי-ודאות, שחשוב לא רק לסבול ממנה אלא גם להשתמש בה, ליהנות ממנה. אני סבלתי הרבה בגלל חופש ביטוי. יש פה הרבה מאד כוחות שינסו להשפיע, שינסו לצנזר, שינסו לאיים. אסור להיכנע להם. מצד שני, צריך לפעול גם עם הרבה חוכמה ובהתחשבות - אבל בלי לרמוס את עצמך".
