בשנתיים האחרונות חזינו בשילוב מעורר השתאות של טכנולוגיות AI ורובוטים הומינידים (דמויי אדם). נדמה כי רובוטים דוגמת "אופטימוס" של חברת טסלה ו"אטלס" של בוסטון דיינמיקס מציבים את המין האנושי כפסע מאותן ישויות מכניות שהחלו להופיע בסרטי המדע הבדיוני בדיוק לפני 100 שנים (כשההופעה המשמעותית הראשונה של רובוטים בקולנוע הייתה ב"אאליטה", סרטו של הבמאי הרוסי יקוב פרוזאנוב מ-1924). נוכח ההתפתחויות המואצות במציאות, הייצוגים של רובוטים בקולנוע ראויים לתשומת לב מיוחדת.
"רוז הרובוטית" – טריילר
(באדיבות: Tulip Entertainment)
כבר ראינו בקולנוע אינספור רובוטים משמידים ומחסלים, ואלו בוודאי סכנות שיש לתת עליהן את הדעת. חשובות לא פחות הן השאלות שעולות בנוגע לייצוגים של אינטראקציות אינטימיות בין בני אדם ורובוטים שקיבלו תכונות ותפקודים אנושיים: רובוטים שמשמשים כבני משפחה חלופיים ("אחרי יאנג" של קוגונאדה מ-2021) , כילדים שמהם ניטלה אהבת הורים ("אינטליגנציה מלאכותית" של סטיבן ספילברג מ-2001), כהורים חלופיים לגזע האנושי ("אני, אמא", גרנט ספטור, 2019) ואפילו כמקור לצאצאים אנושיים-אנדרואידים ("בלייד ראנר 2049" של דני וילנב מ-2017).
השימוש ברובוטים בסרטים שמיועדים לצופים צעירים מאפשר לעצב פנטזיה אלגורית שבוחנת נושאים כמו מערכות יחסים בין-אישיות, הערכים (הקלוקלים) של המבוגרים, ואחריות האדם על הטבע. שני סרטי אנימציה הצטיינו בכך במיוחד: "ענק הברזל" (בראד בירד, 1999) שעוסק בחברות בין ילד ורובוט חייזרי ענק שהוא גם הצעצוע המושלם, וגם מה שנתפס בעיני המבוגרים כמכונת מלחמה שאותה חייבים לנטרל. הרובוט החביב ב"וול-E" (אנדרו סטנטון, 2008) משמר תמימות ילדותית נוכח החורבן האקולוגי של האדם, המלווה בהצגה סאטירית של ההתמכרות האנושית לצריכה ראוותנית. לשניהם ראוי להוסיף כעת גם את סרט האנימציה היפה והמרגש "רוז הרובוטית" (The Wild Robot) שעוסק ביחסים בין רובוטית מגוננת וחיות הטבע.
כריס סנדרס ביים את הסרט, שנוצר באולפני דריוומרקס, אחרי שכבר יצר עבור האולפן את טרילוגיית "הדרקון הראשון שלי" (2019-2010). כמו סדרת סרטים זו גם "רוז הרובוטית" הוא עיבוד לספר (פיטר בראון, 2016) שכבר זכה לשני ספרי המשך (2019, 2023). ההסתמכות על מקור ספרותי תורמת לאיכות הדמויות והעלילה, ומעוררת אופטימיות לגבי סרטים נוספים בסדרה.
העלילה מתרחשת בעתיד, אבל מתקיימת ברובה המוחלט על אי מבודד ונטול נוכחות אדם. בתחילת הסרט מתרסק כלי מעופף שהוביל קופסאות של רובוטים ליעד לא ידוע. רק אחת מהן שרדה בחתיכה אחת – רובוטית מדגם רוזום יחידה מספר 7134 (לופיטה ניונגו). בהתחלה לרובוטית אין מודעות תבונית עצמאית, אלא רק תוכנה שדוחקת בה לחפש את הלקוח המיועד ולקבל ממנו משימה לביצוע. המבנה שלה מורכב מגוף בצורת שני כדורים (קטן לראש וגדול יותר לגוף) וארבעה גפיים שנמתחים ומתעצבים בדרכים שונות. אבל, כפי שיודגם פעם אחר פעם, הרובוטית היא פלא טכנולוגי ששוב ושוב תפתיע ביכולת שלה להשתמש באינספור פונקציות לשינוי צורה, חיקוי בעלי החיים, ושאר הפעולות שנדרשות בהתאם לצרכי העלילה.
הרובוטית הנאיבית מותאמת למילוי רצונותיו של לקוח אנושי ולא לתקשורת עם בעלי חיים שאת שפתם היא לא מבינה. גם הם, מצידם, לא יכולים אלא לראות בה מפלצת מוזרה. לא מעט בדיחות בסצנות הראשונות בנויות על אי ההבנה הבסיסית שבה הרובוטית שוחרת הטוב מפחידה חיות, נבזזת או מותקפת על ידן. אין לה ברירה אלא ללמוד לפענח את שפת החיות. כאמור, יש לה הרבה יכולות.
במהלך הניסיון להתרגל לסביבה המוזרה היא תמעד לתוך קן אווזים, תהרוג בשוגג את האם הדוגרת (מהלך שנעשה באופן מאוד מעודן מבחינה גרפית) ותרסק את הביצים למעט אחת. לאחר שהיא תתגבר על ניסיונו של שועל בודד וערמומי בשם פינק (פדרו פסקל) לחמוס את הביצה, היא תדאג לה עד שייבקע ממנה גוזל קטן וחלש באופן מיוחד, מסוג הגוזלים שבטבע לא היו שורדים. בהמלצת אופוסומית בשם פינקטייל (קת'רין אוהארה) שהיא גם אימא מנוסה ומותשת לגורים רבים, הרובוטית מוצאת את המשימה החסרה: לגדל את הגוזל כדי שילמד לאכול, לשחות ולעוף. פינק השועל ישמש כיועץ לאמא המכנית והלא מנוסה.
בהבנה ההדרגתית של הרובוטית את תפקידה מונחת התשתית לסצנות המרגשות הרבות שיהיו במהלך הסרט. היא תקצר את שמה ל"רוז", ותעניק לגוזל את השם "ברייטביק" (קיט קונור). היא גם תלמד לתכנת את עצמה בדרך החורגת מהוראות ההפעלה של המפעל – פעולה שתאפשר לה לצמוח לתפקיד האם. החלק הראשון של העלילה יעסוק בקשיים, ההצלחות, וההתפתחות של הקשר ביחידה המשפחתית החלופית והלא סבירה של רובוטית, שועל וגוזל אווז. ברקע ישנו השעון המתקתק המאלץ לפתח את מיומנויות המעוף של ברייטביק לפני הגעת החורף. בלעדיהן הוא לא יוכל לנדוד, ואם יישאר על האי הקר הוא לא ישרוד.
מה שתואר הוא חלק מהמערכה הראשונה של הסרט. העלילה תתפתח לכיוונים נוספים במערכות הבאות. העלילה עוסקת לא רק ביחסים במשפחה החלופית המוזרה אלא גם ביחסים בין רוז ושאר החיות. ב-102 הדקות יש תחושה ש"רוז הרובוטית" קצת קצר מדי והוא היה נשכר מהאטת קצב שהייתה מאפשרת לספוג טוב יותר את ההתרחשויות. היה משמח גם לקבל עוד כמה דקות עם דמויות המשנה המשעשעות של בעלי חיים על האי – הדוב החום ת'ורן (מארק האמיל), הבונה היהיר פאדלר (מאט בארי), הבז הנודד ת'אנדרבולט (וינג ריימס), והמנהיג של להקת האווזים שנקרא לונגנק (ביל ניי).
4 צפייה בגלריה
אחד מסרטי האנימציה הטובים ביותר שהופקו באולפני דרימוורקס. מתוך "רוז הרובוטית"
(צילום: באדיבות DreamWorks)
הסרט מצחיק, אבל עיקר כוחו הוא ביכולת לרגש. לא מעט חובבי אנימציה בוגרים גם יזילו דמעות. זהו סרט ילדים, וככזה הוא מומלץ מאוד אבל, כמו במיטב של סרטי פיקסאר, הוא פונה גם, ומבחינות מסוימות בעיקר, לבוגרים. החיות בסרט אינן "ריאליסטיות" באופני התנהגותן, אבל בעצם הצגת הטבע יש מידה של יושרה שחסרה בלא מעט סרטים. זהו טבע שבו חיות ניזונות זו מזו, או עשויות למצוא מותן בחטף. לא לדאוג – זה נעשה ברוב המקרים בהומור ותמיד בשיקול דעת מבחינת מה שמוצג, כך שגם ילדים רגישים לא צפויים להתקשות.
"הקול בראש 2" זכה לביקורות משבחות ולהצלחה כלכלית אדירה שהפכו אותו לסרט האנימציה הבולט של השנה. בכל זאת קשה לי להאמין ש"רוז הרובוטית"(The Wild Robot) לא יזכה בפרס האוסקר לפיצ'ר אנימציה של שנת 2024. הפגמים שציינתי משניים ביחס למכלול המצחיק והמרגש, והסרט תופס בקלות את מקומו כאחד מסרטי האנימציה הטובים ביותר שהופקו באולפני דרימוורקס.
